רופאים וספורטאים

הקרדיולוגים הטניסאים

עוד מהימים שגדי קרן היה בן 5 ואסף את כדורי הטניס בגביעי הדיוויס הבינלאומיים שנערכו בזמנו במגרש שברמת גן, הספורט הלבן נחרת בליבו. הוריו הספורטיביים התאמנו בזמנו במגרש הרמת־גני וגדי שמח לאסוף את הכדורים גם עבורם, אפילו שהיו שחקנים חובבנים. 

מאז עברו 60 שנים וגדי הקטן הפך לפרופ' קרן, שמנהל כיום את המערך הקרדיולוגי בבית החולים איכילוב. "מילדות ההורים חינכו אותי לספורט, שהפך לחלק מצורת החיים שלי", מספר פרופ' קרן, "הספורט חסר לי מאוד בתקופות שאני לא מצליח לעסוק בו. לא רק מתוך מחשבה על בריאות, אלא כי הוא חשוב לי מאוד לנפש".

לבקשתנו, פרופ' קרן משווה בין קרדיולוגיה התערבותית לבין משחק טניס: "בטניס אתה צריך להיות מרוכז מאוד במה שאתה עושה. רמת הבקרה העצמית שלך והשליטה הן בדיוק כמו בחדר ניתוח או בצנתורים. רגע אחד של חוסר ריכוז ותפספס כדורים. מצד אחד יש אווירה של צוות מבחינת כל המסביב, אך בסופו של דבר השחקן או הרופא המנתח הוא די בודד. כמו כן, בתום המשחק או הניתוח כולם נאספים לדיון על שאירע". 

את ה"אנדיוני" של הרופאים בישראל מייצגים פרופ' אליק שגיא, מנהל יחידת אקו לב ומרפאת מסתמים בבית החולים בילינסון ופרופ' אלי לב, מנהל יחידת הצנתורים בבית החולים השרון. השניים, שנפגשים בכל יום בישיבת הבוקר של המערך הקרדיולוגי במרכז הרפואי רבין, לא אוהבים להפסיד וכצמד על מגרש הטניס, הם נהיו לאלופי ליגת הרופאים שנערכת בענף מדי שנה. 

אביו המנוח של פרופ' אליק שגיא (62), תושב פתח תקווה, היה שחקן טניס חצי מקצועי ואלוף הצבא הבריטי בתחום. פרופ' שגיא מספר כי גדל בבית מלא בגביעים של אבא, ששכן ליד מגרש הטניס שהיה בזמנו ברחוב דיזנגוף בתל אביב, ומילדותו ועד היום הוא מכור למשחק. "תמיד טענתי שלמה שאוהבים תמיד יש זמן. מעבר לטניס אני מצליח גם לטפח את אהבתי למוסיקה ולנגן בפסנתר ובגיטרה, גם אם היום שלי מתחיל לפנות בוקר ומסתיים בלילה", מסביר פרופ' שגיא.

פרופ' אלי לב (50), תושב רמת השרון, עזב את המחבט בנעוריו, אך פרופ' שגיא התעקש להחזיר את הקולגה שלו למגרש. "בצנתורים ובטניס אתה צריך להיות קר רוח וממוקד מטרה. בשניהם צריכה להיות לך תוכנית של מה אתה הולך לעשות בדיוק - ומשניהם אני נהנה", מסביר פרופ' לב, "ספורט הוא דבר חשוב מאוד, אני מעביר זאת גם לחולים שלי. אני מרגיש נוח להגיד להם לעשות ספורט כי אני בעצמי עוסק בזה. מצד שני, אני מודה שטניס הוא לא הספורט הכי בריא בעולם, הוא אסימטרי ומבחינת סיבולת לב־ריאה, עדיף לבחור בריצה, בהליכה או ברכיבה על אופניים". 

 

מרדימה, אך ערנית 

מהרגע שבו היא מתעוררת בכל יום בחמש לפנות בוקר ועד הרגע שבו היא מסיימת לעבוד בעשר בלילה, פרופ' עידית מטות (55) חושבת ונושמת עבודה. כך נראים חייה של מי שמנהלת את מערך הרדמה, טיפול נמרץ וכאב בביה"ח איכילוב. היא אחראית לקרוב ל־100 רופאים, אחיות ואנשי צוות, אך בראש ובראשונה לחייהם של אלפי מטופלים ומוכנה להקריב את בריאותה האישית לטובת בריאותם של אחרים. על אף הכישרון וההצטיינות שבהם ניחנה פרופ' מטות בתחומה, כמו עוד רופאים בכירים שהתברגו בצמרת, יש דבר אחד שלדבריה הם נכשלים בו - ניהול אורח חיים בריא. 

 

"הריצה היא למען הבריאות הנפשית". פרופ' עידית מטות // צילום: יהושע יוסף

לרופאה שמתרוצצת רוב היום בין חדרי הניתוח יש זמן להזין את גופה בארוחה אחת בלבד במהלך היום. בשאר הזמן, מאגר הדלק שלה מורכב ממים, מסודה, מקפה, לפעמים תפוח - אך בעיקר דרייב מסחרר. "אנחנו הרופאים הבכירים לחוצים תחת", משתפת פרופ' מטות בישירות, "יש לנו אחריות לחייהם של החולים. מעבר לכך יש לנו אחריות לחיים של אנשים - את מי להשאיר בהתמחות, את מי לקדם, ממי נפרדים לשלום והיכן מקדישים את הכספים. מהסיבות האלה אין בנו שקט, ובוודאי איננו מנהלים אורח חיים בריא עם שלל המתחים". פרופ' מטות נשואה לד"ר ישראל מטות, נוירולוג ילדים בכיר בבית החולים הדסה, ולהם שני בנים. 

למזלה של הפרופסורית, את התרופה להפגת המתחים היא יודעת לרקוח בעצמה. שלוש פעמים בשבוע היא מתנתקת מפרופ' מטות ומפנה את הזמן לעידית, שרצה 13 ק"מ על חוף הים. "אצלי הריצה היא למען הבריאות הנפשית. אני רצה לבד וללא אוזניות ונמצאת במקום פתוח בניגוד לחדר ניתוח. יש לי הרגשה שאני מטעינה את עצמי באנרגיות והופכת לצעירה ב־20 שנה. אחר כך אני מביאה איתי את האקלים הזה למחלקה ויכולה להטעין באנרגיה את המטופלים והעובדים", מסכמת פרופ' מטות, שמעבר לריצה מצליחה השכם בבוקר או מאוחר בלילה לשחות פרפר, לרקוד סלסה ולשמור על הריבועים בבטן, "בזכות הרבה פילאטיס", לדבריה. היא גם אוהדת כדורגל בינלאומית, שלא מוותרת בכל שנה על טיסה לצפייה מיציע בגמר ליגת האלופות. התרשמנו.

 

ד"ר מברזל

את ד"ר מייזי אליעזר אין טריאתלט ישראלי שלא מכיר. בגיל 38, רופאת השיניים עם החיוך הכי יפה במזרח התיכון, אמא של ארי (8) וגילי (5), סיימה את תחרות הספורט הקשוחה בעולם - איש הברזל. בטריאתלון איש הברזל על המתחרים לצלוח שלושה חלקים המבוצעים בזה אחר זה, ללא הפסקה: 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים וריצת מרתון למרחק של 42.2 ק"מ. 

"כל ילדותי ונעוריי רקדתי בלט בצורה מקצועית. אח"כ התגייסתי לצבא, נסחפתי עם החיים והבלט נזנח. בתחילת שנות השלושים לחיי, אחרי שתי הלידות, חיפשתי ספורט שידרבן אותי להתאמן באופן רציני. אדם שרגיל להיות בכושר רוב חייו ופתאום לא עוסק בזה לא מרגיש עם עצמו טוב, חסר לי משהו לגוף ולנפש", מספרת ד"ר אליעזר מהרצליה, שמתמקצעת בטיפולי אסתטיקה, שתלים וחניכיים בקליניקה פרטית בתל אביב. "יום אחד הגיע אלי מטופל שסיפר שסיים את תחרות איש הברזל. שאלתי אותו מה זה, בכלל חשבתי שמדובר בתחרויות של אנשים שסוחבים משאיות בשיניים", היא מספרת בצחוק, "אחרי שהוא הסביר לי במה מדובר, אמרתי לעצמי 'וואו', זה מה שמתאים לי ואני הולכת לעשות". 

"אפשר להשיג כל מטרה, גם עם לו"ז צפוף". ד"ר מייזי אליעזר 

שהמוטיבציה של ד"ר אליעזר לא תטעה אתכם, לא כל אחד יכול להתחרות בתחרות איש הברזל או בכלל לסיים טריאתלון של שמינית המרחק. מדובר בענף שיש להשקיע בו שעות ארוכות של אימונים בשעות המוקדמות של היום, ולהוציא כספים רבים, בין השאר על מאמנים וציוד, וזה עוד לא כולל ביצועים ספורטיביים והקצאת זמן לקריירה ולמשפחה. אבל רופאת השיניים לא ויתרה על אימונים מפרכים במשך 7 שנים עד שחצתה את קו הסיום בתחרות האיירונמן באוסטריה, לאחר שהשלימה את המסלול ב־12 שעות ו־55 דקות, בדיוק לפני שנתיים. 

"רציתי להשתתף בתחרות הזו כדי להרגיש שאני מסוגלת, וזה משהו שמעצים אותי כבן אדם - לנהל קריירה תובענית, להשקיע בילדים וגם למצוא את המקום לעצמי בכל הטירוף. זה אושר עילאי לסיים 'איירון מן', תחושה שהיא משהו כמו סמים, ואומרת את זה מישהי שבחיים שלה לא השתמשה בסמים. בסיום התחרות הצטלמתי עם המדליה והדגל ושאלתי את עצמי מה הילדים שלי יחשבו על התמונה הזו, והיא למעשה משדרת שאם רוצים משהו, אפשר להשיג אותו גם עם לו"ז צפוף", מסבירה ד"ר אליעזר. 

ויש לה גם מסר לסיום, שאיתו מזדהים מרבית מהרופאים: "לבזבז פחות זמן ביום על קריאת סמסים מיותרים ושיטוט בפייסבוק. אם אנשים היו מנתבים את השעות האלה לספורט והיו משקיעים בעצמם ובבריאותם, הם היו מגלים שבזמן הזה יש הרבה מקום למחשבות לא על סטטוסים, אלא על איך הם מצליחים לשפר את חייהם האישיים והמקצועיים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו