המהפכה המצרית השנייה: מדחי אל דחי

"אנחנו לא רוצים לזכות בקול הבוחר המצרי - אנחנו רוצים לזכות בלב שלו", אומר לי חסן אל-באנה מוחאידין, המנהל את מטה מפלגת האחים המוסלמים בשכונת מאסר אל-קידמה במרכז קהיר. "אנחנו מפלגה עם הרבה סבלנות ובמצרים של היום צריך הרבה סבלנות", אומר הצעיר בן ה-21, בוגר המחלקה לספרדית באוניברסיטת קהיר, שעה שאני מבקר במשרדי מפלגתו בתחילת השבוע.

דומה כי גם האחים המוסלמים איבדו - במתכוון, יש לציין - את סבלנותם, עשרה ימים לפני הבחירות לפרלמנט. הבחירות יחלו ביום שני ויימשכו עד לחודש ינואר, בשלושה סיבובים (28.11, 14.12, 5.1). ההסכמה שבשתיקה בין שני היריבים הגדולים בעידן מובארק, הצבא ו"האחים" - התנפצה במהפכה השנייה שפרצה בסוף השבוע שעבר במצרים. מצרים שבה ביקרתי השבוע נראית רע. לא לילד הזה פיללו לפני תשעה חודשים כשהודח מובארק.

סבלנותם של האחים המוסלמים פקעה, תשעה חודשים מיום הדחתו של מובארק ב-11 בפברואר 2011. היה זה תאריך שבו מצרים נכנסה למציאות חדשה, אופורית, מסחררת אבל לא טבעית. העולם קיבל, או רצה לקבל, צילום של מצרים מאוחדת, מצרים של קול אחד. צעירים חילונים, מוסלמים אדוקים וצבא. היו כאלה, אופטימיים יותר, שאפילו ביקשו לצרף את הקופטים לצילום המשפחתי המלבב. אבל אירועי הדמים של סוף חודש ספטמבר בין מוסלמים לנוצרים, בכנסייה בכפר מרינאב במחוז אסואן, היו כבר סימן לבאות. משקעי העבר לא נעלמו.

מצרים של היום קרועה ושסועה. זו מצרים של כמעט כולם נגד כולם. הצעירים החילונים, גיבורי המהפכה, זועמים על הצבא, אותו צבא שרק לפני כמה חודשים חיבקו. מבחינתם, הוא גנב להם את הניצחון מהידיים. אותו צבא שעל פי נאומו של ה"מושיר" (הדרגה העליונה בצבא המצרי) מוחמד חוסיין טנטאווי מיום שלישי, כלל אינו מבין את אזרחי מצרים. לצידו נמצאות המפלגות החילוניות שנקלעו לסיטואציה שלה הן לא היו מוכנות, וכמובן האחים המוסלמים, הסלפים ושאר "כוחות הקידמה הרדיקליים" שלא היו ראשונים בכיכר תחריר במהלך ימי המהפכה, אבל היום מסרבים לעמוד מהצד ולהשקיף על הנעשה כניצבים. להיפך, הם אפילו נטלו יוזמה בדיוק כמו רוכב במירוץ האופניים הטור דה פראנס, שיודע בדיוק מתי צריך לנצל את חולשת היריבים - ולעקוף.

שעת הכושר של האחים

זה בדיוק מה שעשו השבוע האחים המוסלמים. לא לחינם הם הוצגו בתקשורת הזרה הן כפירומנים והן כמכבי האש של מהפכת מצרים השנייה. הם היו הראשונים להגיב להצעתו של סגן ראש הממשלה עלי אל-איסלאמי שהגיש הצעה לחוקה עתידית שייצגה את האינטרס של הצבא המצרי בפיקודו של טנטאווי בן ה-76.

אל-איסלאמי ביקש באמצעות ממשלתו של עיסאם שרף לבסס לצבא מעמד חוקתי רב-עוצמה ולהפוך אותו לשומר החוקה ושומר השלטון אל מול כל ממשלה עתידית.

יתירה מזו, ההצעה של סגן ראש הממשלה, הפכה את הצבא למעשה לגוף מוגן מפני כל ביקורת עתידית, לא של הפרלמנט ולא של הממשלה. ואם לא די בכך, לצבא היתה אמורה גם להינתן הזכות להחליט מה מהווה איום על המדינה. זה כבר היה יותר מדי עבור האחים המוסלמים. ה"זכות" הזכירה להם את השנים האפלות שבהן היו נרדפים על ידי הצבא.

המהפכה השנייה החלה ביום שישי, 18 בנובמבר, עשרה ימים לפני הבחירות. ה"איחוואן", "האחים", כלומר האחים המוסלמים, בשיתוף עם הפלגים האיסלאמיים האחרים וקבוצות חילוניות כולל תנועת ה-6 באפריל, שבו לכיכר תחריר.

עם כל הכבוד לסגן ראש הממשלה, המטרה כבר לא היתה רק להחזיר למגירה את התוכנית שלו. על הכוונת היה הצבא. הקואליציה הלא טבעית בין הצבא לאחים המוסלמים, שני הגופים המסודרים ביותר במדינה - הגיעה לסיומה.

כעת המטרה של האחים המוסלמים היתה להדיח את הצבא מהשלטון. מבחינתם, הם לא איבדו את הסבלנות. הצבא הוא זה שירה ראשון, והצבא הוא זה שהתכופף. בכל מקרה, האחים המוסלמים השיגו ניצחון: אין תוכנית ואין מדינה חילונית כי אם "דמוקרטית".

וכך, בסיפור הזה האחים המוסלמים היו הפירומנים שהציתו את האש בכיכר שגבתה כמעט 35 הרוגים ו-2,000 פצועים עד לאמצע השבוע, אך הם היו גם הראשונים שאמרו שהם מוכנים להיכנס לדיאלוג עם הצבא, באותו יום שלישי, יום נאומו של טנטאווי.

הסכיזופרניה מושלמת. האחים המוסלמים שיחקו גם בתפקיד המהפכן הצעיר וגם את המבוגר האחראי. "האחים" בכלל טענו שהם מחרימים את הפגנת המיליון של יום שלישי. למרות זאת, ראיתי רבים מהם בכיכר. האם הדבר נעשה במתכוון או שמא אפילו בקרב ה"איחוואן" יש היום חריקות-

"תקופת המעבר היתה חייבת לעבור דרך הצבא", מפרשן עבורי עמר חרג, המועמד מטעם האחים המוסלמים באזור קהיר. "אבל מאחר שהם לא מיהרו לעזוב - היינו חייבים להזכיר להם שהגיעה העת ללכת", הוא מוסיף.

לא כולם אוהבים את המשחק הכפול של האחים המוסלמים. צעירי המהפכה, שהם גם גיבורי המהפכה, לא מסתירים את סלידתם מהרעיון של מצרים דתית. לא בשביל זה הם הדיחו את מובארק. את הזיג-זג של האחים המוסלמים שילם השבוע בכיכר תחריר אחד המנהיגים, מוחמד אל-בלטאג'י, דמות מרכזית מקרב האחים שהגיע לכיכר ל"הפגנת המיליון" ביום שלישי - אך גורש על ידי המפגינים.

בשר באדיבות סעודיה

מאידך, חסן אל-באנה אינו מתרגש מחוסר החיבה שחשים צעירי תחריר כלפי האחים. "את הכוח שלנו אנחנו שואבים מהעם המצרי, שברובו סובל. אנחנו האוזן הקשבת, אנחנו היד המלטפת של כל ילד מצרי יתום, אלמנה, אזרח זקן, עני. אנחנו התשובה". במדינה שבה 40 אחוזים מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני, אין ספק כי לסיוע הזה יש משמעות רבה.

גם הסלפים עושים היום עבודה דומה לזו של ה"איחוואן". הם מגיעים לשכונות העוני הקשות. במנשייד נאסר שבצפון קהיר, שבה ביקרתי, חיות לא אחת משפחות של תשע נפשות בדירת חדר, ושירותים בודדים משרתים שכונה שלמה.

הם מגיעים לשכונות קיירלה או לשכונת הלביט אבו חשיש, ומחלקים בשר חינם לתושבים שלא מסוגלים לחלום על דבר אחר חוץ מצלחת הפול היומית. המימון מגיע מסעודיה, מכווית ואפילו מקטאר. גם סלפים המתגוררים באירופה, בעיקר בגרמניה, דואגים לממן את הבשר. לא ראיתי שם אפילו חתיכת בשר פנויה, כולל השומן שנזרק לפח.

"אנחנו עושים את זה כבר שבע שנים", אומר לי חוסיין אחמד, צעיר סלפי העובד בשכונת מנשייד נאסר. "בעידן מובארק היינו נכנסים על זה לכלא. בעידן הדמוקרטי - על כזה דבר אנחנו ניכנס לפרלמנט. אבל אנחנו לא עושים את זה למען הכיסא שם. עובדה שעשינו זאת בתקופה שבה מצרים אפילו לא חלמה על בחירות חופשיות".

בשכונות העוני מנבאים למפלגות הדתיות 60 או 70 אחוזי תמיכה. "האחים" הם היחידים שמסוגלים להציב רשימות בכל אזורי הבחירה. הם גם היחידים שיהיו מסוגלים להציב משקיף בכל קלפי. יש להם רשימות בוחרים מסודרת, מודים פעילי מפלגת ה"שוויון והצדק", המעטפת החדשה של ה"איחוואן" שדאגו לשנות את הצבע שלהם מירוק, צבע האיסלאם, לכחול-צהוב, המאיים פחות על החילונים.

בחיפוש אחר שקט

מוסא חסן, רואה חשבון מצרי, עבד בדובאי במשך שנים ארוכות. לפני כעשר שנים חזר עם משפחתו למצרים. את הבנות שלו הוא שולח לבית ספר קופטי. "אני אוהב את החינוך הנוצרי", הוא אומר. הוא עצמו מתגורר באזור דהאר במרכז קהיר, שם גרים קופטים רבים.

"האזור שלנו דווקא נוח ושקט", הוא מספר, "הרבה בוגרי בתי ספר גבוהים גרים כאן. החינוך הוא הבעיה הקשה ביותר של מצרים", אנחנו יושבים בבית הקפה המקומי, "הקפה שלי" שמו, ולוגמים כוס תה עם נענע.

"אתה יודע, האחים המוסלמים יודעים לעבוד", מפליג חסן בשבחם. "כאשר מצרים ספגה את רעידת האדמה הקשה של 1990, המדינה לא עשתה דבר. היחידים שבאו לעזור היו האחים המוסלמים. האזרחים זוכרים להם את זה. רעידת האדמה היתה הזדמנות טובה למוסלמים האדוקים לחזור. אחרי רצח הנשיא סאדאת בידי פעילים איסלאמים, רבים מהם נמלטו מהמדינה ורבים מהמצרים התרחקו מהם. הם היו המצורעים של החברה. 1990 היתה שנת הפיוס הודות לרעידת האדמה.

ומה יהיה בבחירות? מה יקרה באזור הבחירה שלך-

מוסא חסן מדגיש שאזור הבחירה שלו כלל לא משקף את מצרים של היום. "אנחנו אזור הבחירה היחידי במצרים שבו דחו את תשע ההצעות לשינויי החוקה אחרי המהפכה. באזור שלנו הרוב הוא חילוני, ליברלי. אנחנו לא רוצים בחירות היום, כי המחנה שלנו כלל לא מוכן", הוא אומר.

"אני מאמין שאם הם רק רוצים, האחים המוסלמים יזכו בבחירות, כמו בתוניסיה. הניצחון יהיה ביותר מ-45 אחוזים. אבל אני לא בטוח שזה מה שהאחים המוסלמים רוצים שיקרה. כרגע, הם מעדיפים להמתין. הם יודעים שהימים הבאים יהיו קשים למצרים. זו הסיבה שהם גם לא רוצים להציג מועמד לנשיאות ב-2012. הם יאפשרו לכולם לשבור את הראש - ואז יבואו לגרוף את כל הקופה לשנים ארוכות".

תוך כדי שאנחנו מדברים, משקיף עלינו צילום ענק של אחד המועמדים. "זהו ד"ר שאבה אל-סור", מסביר חסן. "אני לא אצביע לו, למרות שהוא חבר שלי".

למה? אני שואל, וחסן עונה לי כך: כי הוא "פילול". זו מילת גנאי לשרידי משטר מובארק שערקו למפלגות אחרות ונרדפים היום על ידי המהפכנים של ינואר.

או איסלאם, או דמוקרטיה

בחזרה למפלגת השוויון והצדק. ביקשתי לשמוע מהמארח שלי, חסן אל-באנה, מה דעתו על נושאי חוץ. למשל, מה עם השלום עם ישראל-

"הבט, אתה צריך להבין שבסדר העדיפויות שלנו נמצא קודם העם הפלשתיני. העם המצרי לא יכול עוד לשתוק כאשר העם הפלשתיני סובל מהכיבוש הציוני. אנחנו רוצים שלום עם כולם - אבל אנחנו צריכים להמתין ולראות כיצד יתנהגו הישראלים.

"מה שהישראלים עשו בעזה בעידן מובארק הוא בלתי אפשרי היום. בכלל, המהפכה במצרים משנה את כל התמונה האזורית. ישראל היום כבר לא יכולה לעשות כל שעולה ברוחה בעזה. תראה כיצד הגיב העם המצרי כאשר ישראל רצחה חיילים מצרים בגבול".

ואם מחר יהיה עימות בין איראן לסעודיה, לאן פונים "האחים"-

"אנחנו נקפוץ באמצע ביניהם ונעשה פיוס. תבין, כאן במצרים אין דב כזה ר סונים או שיעים. יש מוסלמים. אין ספק שאנחנו קרובים מאוד לאחינו במדינות המפרץ, אבל אנחנו לא יכולים שלא להעריך את העמידה האיתנה של איראן מול הלחץ של המערב. האחים המוסלמים לא רוצים בעימות. אנחנו בעד שלום עולמי. אבל אנחנו מפלגה עם סבלנות. נתבונן ונראה כיצד כל צד מתנהג ונפעל בהתאם".

מאוחר יותר, בשדה התעופה של קהיר, אני פוגש את בובקיר סעדואי, ד"ר לתיאולוגיה מאלג'יר, המטיף באמירויות. "אתה יודע, כל זה לא יכול להצליח", הוא אומר לי. "אין דבר כזה איסלאם ודמוקרטיה. אם אין הפרדה - זה לא יצליח. ברגע שהאחים המוסלמים חזק בתמונה, אין לדמוקרטיה כל סיכוי להצליח במצרים. אבל מצד שני גם בלעדיהם אני לא בטוח שיש לה סיכוי".

חזרה להפגנות השבוע בקהיר. ביום שישי כינו האחים המוסלמים את ההפגנה: "יום שישי של התביעה היחידה". ואילו הסלפים מצידם כינו אותה "יום שישי של העברת השלטון". בסך הכל השתתפו בהפגנה 36 מפלגות, בעיקר בעלות השקפה דתית. הבולטות בהן היו ה"אחים", הסלפים של מפלגת אל-נור ואל-אסאללה, הג'מעה איסלאמייה, יחד עם כוחות ה-6 באפריל של הצעירים, השבאב והקומוניסטים של מפלגת אל-גאד.

לא ברור אם כיום כל הגופים האלה שונאים יותר את הצבא או זה את זה. "אללה הוא יחיד, הליברלים הם האויב", ניתן היה לקרוא בכרזות שהניפו המזוקנים ברחובות. "מדינת שריעה - לא חילונית ולא ליברלית", נכתב בכרזה אחרת. ואילו מהצד השני ניתן היה לקרוא "זו מהפכה חילונית - לא דתית". כולם הורידו את הכפפות.

אתמול גיבור, היום אויב

מפקד צבא מצרים האחראי על מחוז קהיר, היה צריך הרבה אומץ ביום שלישי כאשר נשלח על ידי הפילדמרשל טנטאווי לכיכר. הוא גורש משם בשריקות בוז צורמות. למען האמת, יש לו מזל שבכלל יצא משם בחיים. אם היה מפקד משטרה לא היה לצידו, לא היה לו סיכוי לשרוד.

התיעוב הגדול כלפי הצבא, ביום שלישי בכיכר, היה מדהים. עמדתי שם בין מאות האלפים שקיללו את מי שרק אתמול נתפס כגיבור. מוחמד אל-בראדעי קפץ על ההזדמנות. מי שהיום מועמד לנשיאות ושימש ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מאשים את הצבא כי איפשר "טבח" בכיכר תחריר.

במבט מהכיכר, נאומו של טנטאווי נראה תלוש. לא מציאותי. האם הוא אינו מבין מה רוצה העם? בכיכר שמעתי רבים אומרים כי אין הבדל בין מובארק לטנטאווי. השניים רק רוצים לשמר את הקיים. טנטאווי הבטיח שהבחירות לנשיאות יתנהלו לא יאוחר מיוני 2012. אבל להמונים בכיכר אין סבלנות: הם רוצים לראות אותו עוזב את השלטון מייד.

"כיצד יכול אדם המשמש כשר ההגנה להיות הבוס של הבוס שלו שהוא ראש הממשלה", הסביר לטלוויזיה המצרית ההיסטוריון המצרי, חליד פאחי. "נהג המונית שהביא אותי לכאן לכיכר להפגין מתנגד לכל זה", הוא אומר. "יש להבין, שהמצב במצרים היום מסובך מאוד. למשל, הטלוויזיה הממלכתית שנוהגת בחוסר אחריות, ולמעשה הפכה לשופר של המועצה הצבאית ומנותקת לחלוטין מהעם, בדיוק כמו בעידן מובארק. צעיר שצופה בטלוויזיה המצרית אומר לעצמו: רגע, מה השתנה כאן-".

האינטרס מאחורי הבחירות

העם המצרי נמצא בפלונטר. יש כאלה המבקשים חירות בכל מחיר ורוצים להיפטר מייד מהקצינים. אבל יש גם מי שרואים את מצרים מתרסקת. הבורסה צנחה השבוע לרמה הנמוכה ביותר שלה מאז 2009. שוק התיירות ושוק ההשקעות הגיעו לקרקעית. יש היום מאבק בחברה המצרית בין אלה שסבורים כי צריך להילחם על חירות, גם על חשבון חיים, ויש כאלה שסבורים כי יציבות לא פחות חשובה וכי אסור לתת למדינה בת 85 מיליון תושבים להתרסק כלכלית.

ג'מאל, צעיר בכיכר תחריר, מנסה להסביר לי: "היום הגענו למצב של או אנחנו או הצבא, גם אם נאכל רק לחם. טנטאווי לא ישרוד". אלא שבשוק בעיר העתיקה הסוחרים רוטנים: "עוד מעט גם ללחם לא יהיה כסף".

לאף אחד אין באמת אינטרס לדחות את הבחירות. המפלגות הליברליות לא באמת מצליחות להשמיע את קולן. במהלך ההפגנות הן התגלו בעיקר כאופורטוניסטיות, אוסף של פוליטיקאים שעסוקים באינטרסים האישיים שלהם.

במשרד הפנים המצרי היה מי שהודה כי במצב דברים שכזה קצת יהיה קשה לנהל בחירות. אלא שלכוחות החזקים במדינה - ה"אחים" והצבא - יש את כל הסיבות לקיים את הבחירות במועדן. הצבא מפגין שליטה ורצינות, ואילו ה"אחים" הם המוכנים ביותר.

אלא שלמען האמת איש אינו יודע מה יילד יום במצרים הנוכחית, "וכל התסריטים אפשריים" כפי שקובע העיתון המצרי "אל-אהראם". טווח האפשרויות לפי העיתון נע בין קיום בחירות ועד כאוס טוטאלי. התקשורת המצרית הודתה השבוע כי "הפגיעה בכנסיות, תקיפת השגרירות הישראלית וכעת אירועי תחריר האלימים - אינם תורמים למהפכה המצרית".

עיסאם סולטן, סגן נשיא מפלגת אל-ווסאט, סבור כי דחיית הבחירות תביא לבלימת התהליך הדמוקרטי. מאידך, יש גם כאלה כמו אל-בראדעי שסבורים כי צריך להפוך את הסדר: קודם חוקה ואחרי זה בחירות.

ימים גורליים עומדים בפני מצרים. מדינה בת 85 מיליון נפש עם 700 אלף נפשות חדשות כל שנה. מדינה שלא יכולה להרשות לעצמה לקרוס.

"המשטרה והצבא רוצים להחזיר אותנו", אומר לי סמיר, חנווני באחת החנויות הסמוכות לכיכר. "אי אפשר לקחת ממני את הבחירות. זה כמו לקחת לי אוכל מהפה", הוא אומר לי בגרון ניחר.

תוך כדי שאנחנו מדברים, רואים על מסך הטלוויזיה בחנותו תמונה מפוצלת - בצד אחד תמונות של ההפגנה בתחריר, ובצד השני תמונות אופטימיות מהבחירות בתוניסיה.

"אני לא בטוח שאני מתחלף איתם", הוא אומר לי, "הם כבר יודעים מה הם קיבלו. אנחנו עדיין לא, אבל רוב הסיכויים שזה יהיה דומה. ותחשוב שבשביל זה הקרבנו שאהידים".

* * *

ובינתיים בשגרירות ישראל בקהיר:

השגריר אמר שלום

שגריר ישראל במצרים, אייזק לבנון, הגיע ביום ראשון לביקור קצר בקהיר. זה היה למעשה ביקור פרידה. לבנון שב חודשיים אחרי אותו יום שישי קשה שבו המון תקף את שגרירות ישראל בקהיר וכמעט שביצע לינץ' בששת המאבטחים הישראלים ששמרו על המקום.

הגעתי למעונו של השגריר לבנון ביום שני, בשעת לילה מאוחרת. לבנון היה מלווה באיש נוסף ממשרד החוץ (אלי ענתבי, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל באלכסנדריה) ובצוות מאבטחים. הוא הגיע כדי להיפרד משני שרים בכירים מצרים שאמרו לו כי השלום עם מצרים הוא דבר יציב ובעל חשיבות אסטרטגית.

אבל השינויים רצים מהר מאוד במצרים. השגריר נפגש עם השרים בימים ראשון ושני. שעות אחדות לאחר הפגישות התפטרה ממשלתו של עיסאם שרף. ישראל כבר מינתה שגריר חדש לקהיר, יגאל אמיתי. לא ברור מתי הוא יגיע. כך או כך, לא צפויים לו חיים קלים.

במשך ארבע שנים בילה כותב שורות אלה בשגרירות במדינה ערבית (מאוריטניה). מדובר בחיים לא פשוטים בעליל. על אחת כמה וכמה המצב יהיה כך בקהיר של אחרי המהפכה, שבה איש אינו יודע לאן הדברים הולכים, ובעיקר בתקופה שההמון לא ממש אוהב - ואני נוקט לשון המעטה - את הקשר עם ישראל, אחד הסמלים החזקים של ממשל מובארק.

מצד שני, לכולם במצרים ברור שאי אפשר היום לוותר על יותר מ-2 מיליארד דולר, כספי הסיוע האמריקני. אולי משום כך גדולים סיכויו של המעון שבו ביקרתי לאכלס דיפלומט ישראלי בכיר בטווח הנראה לעין.

בינתיים, לא נעים לראות בית נעול. אחרי שסיים את פגישותיו, שכללו ארוחת ערב אצל השגריר הצרפתי, התכונן השגריר לבנון לחזרה הביתה.

השגריר נפרד מהעובדים בחמימות. לפחות כאן במקום הזה הוא יודע שהוא בטוח. אין הרבה מקומות כאלה היום במצרים.

המאבטחים לא אוהבים לשמוע כי בבית קפה, לא הרחק משם, נושא השיחה היה שובו לקהיר של השגריר הישראלי. זה הזמן לחזור הביתה.

השאלה היום היא מתי יגיע הזמן של הישראלים - אם בכלל - לחזור לקהיר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו