מבצע חתולה

פרק 1היום הדולף ביותר בחיי

אמא שוכחת לסגור את הדלת; ילדים ממררים בבכי; אמא מכינה מודעות; אזהרה חשובה שכמעט עושה לי התקף לב

ברגע הראשון חשבתי שזאת מקהלת חתולים מייללת, ואז קלטתי שזה בעצם בכי של ילדים. לקח לי עוד רגע לזהות את ההתייפחויות הקטועות של עמית, אחותי הגדולה, ואת הבכי קורע הלב של שביט, אחי הצעיר. הלב שלי אמר שקרה משהו איום ונורא בבית שלנו. אולי יותר גרוע מאותו לילה שבו עמית ואני בכינו עד הבוקר. אבל לא היה לי זמן לזיכרונות עצובים. התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, אפילו בלי לספור אותן כמו שאני עושה בדרך כלל. בקומה השנייה כבר ראיתי שדלת הבית שלנו חצי-פתוחה. דילגתי את שבע-עשרה המדרגות האחרונות לקומה השלישית, דחפתי את הדלת ונכנסתי. ציפיתי לרע מכול.

באמצע הסלון עמדה אמא, ידיה לצדי גופה, ומבטה מושפל. עמית עמדה מולה אדומה וסמוקה מבכי, ושביט ישב על הרצפה וייבב. כולם נראו בריאים ושלמים. לא היה דם על הרצפה. הבית היה מסודר, שולחן האוכל הגדול היה ערוך כמו תמיד לארוחת הצהריים, ומעבר לחלון הזכוכית של הסלון פרחו הוורדים המטפסים שאמא טיפחה במרפסת.

"לא תאמיני מה קרה!" אמרה לי עמית בבכי. "זה היום הכי עצוב בחיים שלי."

"גם שלי," קרא שביט ואני הרגשתי שאני מתחילה לרעוד.

"מה קרה? אתם בסדר? קרה משהו לאבא?" שאלתי, ופחדתי מהתשובה שאני עומדת לשמוע. אבא של טל, החברה הכי טובה שלי, חטף התקף לב לא מזמן, והוא יותר צעיר מאבא שלי.

"אבא בסדר. תשאלי אותה מה קרה!" ועמית הצביעה על אמא בעיניים אדומות ובמבט מאשים.

"אמא?"

"חזרתי בבוקר מהסופֶּר, והיו לי הרבה שקיות בידיים. אז הנחתי אותן בכניסה והתחלתי להכניס אותן אחת-אחת. הדלת נשארה פתוחה. ופתאום רוקפור הגיעה בריצה וברחה החוצה." אמרה אמא במבוכה, בלי להסתכל לי בעיניים. היא שלפה ממחטת נייר וניגבה את האף הדולף של שביט.

"אני לבד," התעקש שביט ותלש חופן של ממחטות נייר מהקופסה. הוא ניגב את פניו והושיט לאמא את פיסות הנייר המקומטות והלחות. במצב רגיל אמא בטח היתה אומרת לו שייגש לפח ויזרוק אותן בעצמו, אבל הפעם היא רק עיקמה את האף, לקחה בקצות האצבעות את הממחטות המשומשות וזרקה אותן לפח האשפה הגדול.

עכשיו שמתי לב שקערת האוכל של רוקפור מלאה. בדרך כלל בשעה הזאת היא כבר ריקה לגמרי. הסתכלתי על הכורסה שרוקפור אוהבת להתכרבל בה, שהייתה ריקה עכשיו. פעם זאת הייתה הכורסה של אבא, אבל כבר הרבה זמן שהוא לא ישב עליה. אולי הוא כבר לא יֵשב עליה לעולם.

"אז איפה רוקפור עכשיו?" ניסיתי לשמור על קור רוח.

"לא יודעת. בטח מסתובבת בחצר. היא בטח תחזור לבד," אמרה אמא.

"היא לא בחצר! חיפשנו אותה והיא לא הייתה שם!" קראה עמית.

רק עכשיו התחלתי לעכל את העובדה שהחתולה המתוקה שלי נעלמה, וגל של כאב הציף אותי. ניסיתי לחסום אותו, אבל הוא כבר טיפס לי לגרון ועלה לי לעיניים, ודמעות גדולות וכבדות התחילו לזלוג מהן.

"אני מבינה בהחלט שאתם עצובים," אמרה אמא וניגבה את פניו של שביט במגבון לח בלי להתייחס למחאות שלו, "אבל אני בטוחה שבסוף הכול יהיה בסדר. הנה, כבר הכנתי מודעות במחשב, עם תמונה ברורה וכל הפרטים שצריך. אימייל... פייסבוק... טלפון נייד... טלפון בבית... טלפון במשרד. והדגשתי בגדול שאפשר להתקשר בכל שעה, אפילו באמצע הלילה!"

"אבל מה אם אף אחד לא יתקשר?" שאלה עמית.

זה בדיוק מה שאני הייתי שואלת, אם הגוש הכואב הזה לא היה תקוע לי עמוק בגרון.

"למה לראות שחורות?" ענתה לה אמא בנזיפה קלה כאילו היא לא אשמה בכך שרוקפור ברחה. "תחשבי בצורה חיובית. לא חסרים אנשים טובים. וכאן, בשכונה, כולם מכירים אותנו. והיא גם לא יכולה להתרחק יותר מדי. היא עדיין מאוד קטנה."

האמת, זה הדבר שהכי הפחיד אותי. היא כזאת קטנה, והיא עוד תנסה לחצות את הכביש לבד, ו... לא רציתי לחשוב על זה בכלל.. ואז נזכרתי בפתק קטן שהיה מודבק על לוח המודעות של הבניין – מודעה של חברת הדברה, שבה היה כתוב באותיות אדומות גדולות:

חשבתי שאני מתה!

פרק 2 רק דבר אחד אתה לא מבין?

אבא שוכח שהוא גר במקום אחר;אמא מפתיעה;מי יבוא לגור איתנו אם שביט יתנהג יפה?

"דיברתי כבר עם אבא וסיפרתי לו," אמרה אמא. "הוא ילך איתכם להדביק את המודעות. אוההה! הנה הוא בא. והפעם אפילו בזמן!" ואכן בדיוק באותו רגע הדלת נפתחה ואבא נכנס בסערה. הוא עוד לא התרגל לזה שזה כבר לא הבית שלו, ושהוא צריך לצלצל בפעמון או לדפוק בדלת לפני שהוא נכנס. הפעם אמא התאפקה ולא אמרה כלום. אבא חייך חיוך מלאכותי, כאילו לא קרה כלום. כאילו אמא לא שכחה את הדלת פתוחה. כאילו רוקפור לא ברחה. כאילו העובדה ששמו עדיין כתוב בשלט "כאן גרים בכיף" מעידה שהוא עדיין גר כאן.

"אבוש!" צעק שביט וקפץ ונתלה על הצוואר של אבא. אבא נישק אותו בלחי ומיד הוסיף, "ועכשיו גם בלחי השנייה, שהיא לא תהיה עצובה." כשהייתי קטנה, אבא שיחק גם איתי את המשחק הזה. שביט צחק כשזיפי זקנו של אבא דיגדגו את פניו. אבא הזיז את הראש אחורה, עיקם את הפרצוף וציחקק: "איי! די!! שוב לא התגלחת הבוקר? אתה ממש דוקר!" ושביט, ממש כמו שאני עשיתי בגילו, העמיד פנים שהוא נבהל וקרא: "מה פתאום! אני עוד ילד. זה הזָקָן שלך, אבא!" ושניהם התגלגלו מצחוק. עמית הסתכלה וחייכה. הרי היא הראשונה ששיחקה את המשחק הזה עם אבא. אני זוכרת שפעם היא ואני הסכמנו בינינו שהאבא שלנו הוא הכי מצחיק בתל אביב. אבל זה היה ממש מזמן, כשאמא ואבא עוד היו מתחבקים ומתנשקים, ואמא הייתה לוחשת לו בצחוק מתוק, "לא לפני הילדים." אחר כך הם עוד המשיכו להגיד "לא לפני הילדים", אבל כבר לא בזמן שהם היו מחובקים אלא כשהיו באמצע ריב קולני מפחיד.

"מה קורה, גבר?" שאל אבא והוריד את שביט בזהירות.

"סבבה, גבר," צייץ שביט בקולו הדק.

"קח!" אמרה אמא לאבא והושיטה לו את ערימת הדפים שהכינה. "ותיקח גם מהדק סיכות גדול, שתוכל לתקוע על עצים, וגם נייר דבק בשביל עמודי חשמל. תדביק ברחוב שלנו ובכל הרחובות מסביב. אולי כדאי גם ברחוב הראשי ועל לוח המודעות ליד הסוּפֶּר. החתולה בטח בסביבה. אולי מישהו כבר מצא אותה ולקח אותה אליו הביתה. אולי גם תשאל את הזקנה הזאת שמחלקת אוכל לחתולים כל ערב. אתה יודע, הזקנה המְטוּ..." אמא השתתקה באמצע.

"המטומטמת?" ניסתה עמית להשלים.

"ככה לא מדברים על אנשים," אמרה אמא והיסתה אותה בתנועה חדה.

"המתוקה?" ניסה שביט כיוון אחד.

"מתוקה? היא אפילו לא עונה כשאומרים לה שלום," אמרה עמית בזלזול, ומיד הוסיפה בטון סמכותי, כמו שהיא אוהבת, "טוב, אבל אתה עוד קטן, אתה לא קולט אנשים."

"אני לא קטן! אני צעיר! נכון, כַּלְבִּי?" ייבב שביט, שנעלב מאוד מההערה של עמית וחיבק את כלב הפרווה שלו.

"נכון. אתה לא קטן, אתה צעיר," אמר אבא וליטף את שערו של שביט, שהיה ארוך כמו של ילדה.

"אם לא מְטוּמְ.. זאת אומרת, מה שאמרתי קודם ושאסור להגיד, אז מה כן?" התעקשה עמית לדעת.

"מְטוּרללת," אמר אבא והתעלם מהמבט הזועם של אמא. "זה כמו מבולבלת. האישה הזאת, מסכנה, אין לה כלום בחיים וכל הזמן היא בחוץ ומדברת עם החתולים."

לא אהבתי את התשובה של אבא. מה רע במישהי שדואגת לחתולים המסכנים?

אבא לקח את המודעות שאמא הדפיסה וחילק אותן בינינו. אני חייבת להודות שהיא עשתה עבודה יפה. בכלל, אמא היא אלופה בתוכנת פּאואר-פּוֹינט ובמצגות. בכל מסיבת יומולדת ובכל אירוע משפחתי היא מכינה מצגת מהממת, עם מוזיקה ותמונות והמון בדיחות מצחיקות. וגם המודעה הזאת היתה ממש יפה: במרכז הדף היתה תמונה צבעונית גדולה של רוקפור, שצילמתי פעם באייפון של אמא, ובתחתית היו רצועות נייר שאפשר לתלוש, שעל כל אחת מהן היה רשום "רוקפור שלנו" ומספרי טלפון.

כריכת הספר (הוצאת אלוש)

אבא קרא בקול את מה שהיה כתוב במודעה: "רוקפור שלנו הלכה לאיבוד ואנחנו מאוד עצובים. אם ראיתם חתולה לבנה, יפהפייה ומתוקה, עם עיניים כחולות וטובות וסרט אדום על הצוואר, בבקשה תתקשרו בכל רגע ובכל שעה, גם באמצע הלילה, לטלפון אפס חמש ארבע, ארבע תשע ארבע שתיים..." הוא עצר וסינן לעבר אמא: "שלושה טלפונים שלי – הנייד ובבית ובמשרד – ורק אחד שלך?"

"אפשר לחשוב מה אתה כבר עושה במשרד. קורא חדשות וכותב פוסטים בפייסבוק," אמרה אמא. "אבל אין בעיה, אם אתה רוצה אפשר לשנות. אבל זה ייקח המון זמן להדפיס הכול מחדש, ועוד מעט יחשיך."

אבא נשם עמוק ואמר שאין צורך ושהוא כבר יסתדר, אבל היה ברור שהוא יהיה חייב להגיד את המילה האחרונה. ובאמת הוא ניפנף במודעה ואמר לאמא בלעג: "רואים בתמונה שזאת חתולהלבנהעם סרטאדום. בשביל מה כל התיאור הנוסף?" כבר הכרתי את אבא מספיק טוב כדי לדעת שזאת רק הכנה לשורת המחץ שלו. לא טעיתי. הוא המשיך: "אה, הבנתי... התיאורים הם בשביל עיוורים, שלא יכולים לראות את התמונה וצריך לקרוא להם את המודעה. אבל אז, איך הם יראו שזאת חתולה לבנה כשהם ימצאו אותה?"

"סליחה שאני לא סופרת מוכשרת כמוך. בפעם הבאה אני אתקשר אליך לפני שאני מדפיסה," אמרה אמא בציניות, ואני ראיתי שהיא קרובה מאוד להתפוצץ על אבא. זה הדבר האחרון שהיה חסר לנו עכשיו.

"די כבר!" אמרתי בקוצר רוח. "צריך לצאת. עוד מעט חושך!"

"טוב, טוב," נכנע אבא. "רק אל תשכחו לקחת את הילקוטים ואת כל מה שאתם צריכים למחר."

הוא פתח את הדלת. עמית יצאה ראשונה עם תיק הברבי הוורוד שלה על הגב, ואבא לקח את תיק הבוב-ספוג הצהוב של שביט וניגש לדלת. אבל ברגע האחרון הוא נעצר בפתח. הבנתי שטעיתי. היתה לו עוד שורת מחץ שהוא היה חייב לשלוף.

"רק דבר אחד אני לא מבין," הפטיר לעבר אמא שנראתה מוטרדת.

"רק דבראחדאתה לא מבין?" גיחכה אמא. "ממש כיף לך! אני לא מבינההרבהדברים."

"מצחיק מאוד," אמר אבא, אבל לא צחק. "מה שאני לא מבין זה איך החתולה הקטנה הזאת יצאה בכלל החוצה? הרי היא פוחדת אפילו מהצל של הזנב שלה! דבר כזה לא היה קורה אםאניהייתיכאן!" עיניו ריפרפו על פני הבית, שפעם היה גם שלו, ונעצרו בעצב על השלט שעל דלת.

"מצטערת שאני רק בן אדם שעושה טעויות לפעמים, ואתה מוזמן לקחת את רוקפור אליך. אחרי שתמצאו אותה, זאת אומרת. כי באמת מגיע גם לך ליהנות ממנה קצת!" אמרה אמא בלי לחייך. היא ידעה שאבא אוהב חתולים בערך כמו שילדים אוהבים לעשות שיעורים.

"מצחיק מאוד," אמר אבא וגם הפעם לא צחק. "בואו, ילדים. נהיה מאוחר."

"ביי, אמא," קראנו בקולי קולות.

"ביי, מתוקים שלי. אוהבת אתכם מאוד," קראה אמא. היא עמדה עוד רגע קט בפתח והפריחה לעברנו נשיקות.

"רק דבר אחד אני לא מבין. למה אמא לא מצטרפת אלינו לחיפושים?" מילמל אבא כשירדנו במדרגות.

עמית ואני ידענו ושתקנו. אבל שביט התפרץ: "כי היא נפגשת עם יונתן, החבר החדש שלה!"

"חבר חדש?" אמר אבא ועיקם את אפו. הוא הביט בעמית ובי, כמצפה להסברים.

"הם בסך הכול ידידים. זה הכול," אמרה עמית. "אם היה מה לספר, היינו מספרים לך."

אני לא אוהבת שאבא חוקר אותנו, כאילו באדישות, על החיים החדשים של אמא. או שאמא, כאילו בתמימות, שואלת אם לאבא יש כבר "חברה חדשה". אז זהו, שאין לו. ואם יש לו, אנחנו עוד לא פגשנו אותה. עמית אומרת שגם לא תהיה לו בקרוב, כי הוא עדיין אוהב את אמא.

"אמא אמרה שאם אני אתנהג יפה, יונתן יבוא לגור אצלנו!" המשיך שביט בהתלהבות. "והוא גם ייקח אותי למשחק של הפועל!"

"יופי, יופי," מילמל אבא והפנים שלו התכרכמו. הוא ניסה להיראות אדיש, אבל אני מכירה טוב מאוד את הבעות הפנים שלו. אני יכולה להגיד בוודאות שהוא לגמרי לא שמח.

"ואיך הוא... ה... איך קוראים לו? יוחנן?" אבא ניסה לשמור על קול אדיש כאילו הוא מדבר על מזג האוויר אבל קולו חרק וציפצף כמו שקורה לו כשהוא מתרגש.

"יונתן! לא יוחנן! והוא בסדר," אמרה עמית בטון חד והחלטי שאומר – עד כאן!

גם אני שונאת שאמא ואבא שואלים אותנו שאלות כאילו שאנחנו מרגלים שלהם. אם כל כך מעניין אותם מה קורה אחד אצל השני – שיחזרו לגור ביחד. אבל שביט התייחס לדברים קצת אחרת, כנראה.

"יוני הוא קצת זקן!" הוא צעק וצחק בקול.

אבא חייך בשביעות רצון.

"אבל פחות זקן ממך," הוסיף שביט ברצינות גמורה.

החיוך של אבא נמחק מיד. שביט הביט מבט בוחן בשיער של אבא.

"וגם אין לו שערות שיבה כמו שלך!" הוא אמר לבסוף.

אבא נהיה אומלל מרגע לרגע. מזל שעמית הצילה את המצב.

"כי יש לו קרחת!" היא קראה ונעצה בשביט מבט זועם.

"קרחת? אה, טוב." אבא נשם לרווחה והעביר יד, כאילו בהיסח הדעת, ברעמת שערו השופע. הוא תמיד נהנה לציין בגאווה שלגברים בגילו כבר אין בדרך כלל שיער סמיך כזה.

כל השטויות האלה נמאסו עלי לגמרי. הרגשתי שאני מתפוצצת.

"מה יש לכם אתם!" צעקתי. "שכחתם שאנחנו צריכים לחפש את רוקפור?"

"עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות" מאת אלכס פז-גולדמן רואה אור בימים אלה בהוצאת "אלוש"