קול ישראל

את שמו שמעתם, אם בכלל, כמנהיג להקת השמחות שזכתה להצלחה רבה לפני יותר מעשור. אבל ישראל ברייט הוא הרבה יותר מ"ההוא ששר 'יהודה יהודה'". 20 שנה אחרי שהוציא אלבום בכורה, אחרי שעבר דרך מוסיקלית מגוונת, ברייט הוא אחד המוסיקאים הישראלים המעניינים והמקוריים שפועלים אצלנו, שאף פעם (חוץ מימי "השמחות") לא זכה להכרה הרחבה ולהצלחה הראויות לאחד כמוהו.

ברייט הוא מין לוחם עיקש למען מציאת הצליל הישראלי העממי החדש. כל חייו הוא לא מפסיק לחפש את השילוב הנכון. לא הפופ המזרחי ולא השאנטיפי האתני, לא הרוק ולא ההיפ הופ ולא שירי ארץ ישראל של פעם. הוא יושב לו בכיכר השעון ביפו, מושפע מכל הצבעים והריחות והצלילים שעוברים סביבו - בולגרים ורוסים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, צעירים וזקנים - ויוצר לו סלט ישראלי שהוא תערובת מקורית של כל אלה.

עכשיו יש לו אלבום חדש, "דרגות לכלוך וניקיון", וכבר משמו ומצילום עטיפתו ברור לך שהאמירה הפרטית הייחודית והניסיון הבלתי נלאה למצוא את הסגנון ה"ישראל ברייטי" חשובים לו לא פחות מלמכור עוד כמה אלפי עותקים. ולא שלא מגיע לו. נהפוך הוא.

"דרגות לכלוך וניקיון" הוא אלבום מרגש עמוס בשירים מצוינים ומלא בטקסטים חכמים (אפילו אחד של יהודה עמיחי). בחלק מהשירים יש אמירה חברתית ופוליטית, ולצידם יש שירים אישיים לגמרי וגם כאלה שלא אכפת להם להיות שטותיים או ג'יברישיים (או שאולי זו גרוזינית), ובלבד שיתאימו למקצבים השבורים. המוסיקה מסכמת את כל מה שישראל ברייט יודע לעשות. הרבה רעיונות מוסיקליים דחוסים באלבום היפה הזה, והכי יפה הוא השיר הכי פשוט: "כוכבים במקום עיניים". קלאסיקה מיידית.

מוסיקה לתיאטרון

ברייט היה תמיד מיוחד בהתנהלותו. בילדותו למד לנגן באקורדיון ואחר כך בגיטרה ובפסנתר. את התיכון הוא עזב (ועשה בגרות בבית) כדי להקדיש את זמנו למוסיקה. בגיל 17 הוציא שיר ראשון (שהוקדש לג'ימי הנדריקס) שהקליט עם חברים ממשינה, ובצבא, למרות אהבתו למוסיקה, לא שירת בלהקה צבאית אלא כתב בעיתון "במחנה" וערך בו את מדור ההומור "פרה קדושה". הוא כתב גם את פינתה של פזית בתוכנית המיתולוגית "מה יש" בגלי צה"ל.

אחרי הצבא, תוך כדי לימודים לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, החל להקליט שירים לאלבום הבכורה שלו "כל מה שמנגד" שיצא ב-1991. האלבום כלל להיט קטן אחד, "שיר של אפריל", ובעיקר רוק אלטרנטיבי שזכה לתשומת לב גם בזכות קליפים שביים עידן לוי, בעידן שבו כמעט לא נוצרו קליפים למוסיקה ישראלית כי לא היה היכן להראות אותם.

הגישה האלטרנטיבית שלטה גם באלבומו השני, "קוף עירוני", שיצא ב-1994. האלבום כלל את השירים "אהבה שחורה", "לוחשת" ו"רוכב אופניים". לשלושתם נוצרו גם קליפים מיוחדים. למשל, ל"אהבה שחורה" צולם קליפ בהשתתפות 15 צלמים שצילמו זה את זה בתוך הר פחם.

נוסף על פעילותו כזמר, הלחין ברייט גם מוסיקה לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה, בין השאר להצגות של יוסף אל דרור "לופ", "המובן מאליו" ו"שתי טיפות מים", וגם ל"ויאמר וילך" של רנה שיינפלד, שעליה זכה בשנת 1996 בתואר "מוסיקאי השנה בתיאטרון".

גם שחקן

ב-1996 החל ברייט משנה כיוון. עם צוות חדש של מוסיקאים ששילב ישראלים-צברים, רוסי וערבי (סמי בדרה בדרבוקה, ויטלי פודולסקי באקורדיון, אלעד כהן בונן בתופים וצחי הר נבו בבס) הוקמה להקת השמחות. בראשית 1998 יצא האלבום "השמחות" בהפקת יוסי פיין, עם הלהיטים "היו לי פעם חברים", "בדרך הביתה", "אדם צריך בית" ובעיקר "יהודה יהודה". האלבום זכה להצלחה גדולה.

בשנת 2001 יצא האלבום השני של הלהקה, "אנשים מספרים", ולא זכה להצלחה. ברייט, שבמשך כל הקריירה שלו לא הסתפק ביצירת שירים "רגילים", כנראה הרגיש שהגיע הזמן לעשות משהו יותר קיצוני והחליט לצמצם את פעילותו בפופ.

ב-2004 הוא הוציא אלבום ששמו "אוצר סמוי" שהוקדש לשירי משוררים, בין השאר זלדה, אברהם חלפי, פבלו נרודה, אורי צבי גרינברג, יהודה הלוי, יהודה עמיחי, אבות ישורון, מאיר ויזלטיר ועוד. הוא הופיע בערבי משוררים שונים, ואת עיקר ביטויו האמנותי בעשור הזה מצא במוסיקה לפרויקטים של אחרים. הוא הלחין מוסיקה לסרטים: "ג'ירפות" (בימוי צחי גראד, 2001), "המנגליסטים" (יוסי מדמוני ודוד אופר, 2003), שבו גם השתתף כשחקן, ו"אצבע אלוהים" (יגאל בורשטיין, 2008), שעליו זכה בפרס האקדמיה על המוסיקה. בימים אלה גם אפשר לראות אותו כשחקן בעונה השלישית של הסידרה "סרוגים" המשודרת ב-yes, שם הוא מגלם דמות של משורר מתלבט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו