המילים הטובות

מרגלית צנעני 

"שיר משמר" / נתן אלתרמן‎

אני אוהבת את הטקסט המרהיב הזה. שיר עוצמתי שמאוד השפיע עלי, כשקראתי אותו לראשונה ממש הוכיתי, כמו בוקס בבטן. "שימרי נפשך מן המושך והממית", כמה ה"לכאורה" ו"הנחמדות" טומנות בתוכן דברים שעשויים להפתיע אותך, הכל זורם אבל מתחת לשיגרה היומיומית מסתתרות סכנות.

דרך השיר אני מרגישה שהוא היה פמיניסט לא קטן למרות שהרגשות האלה (הפמיניסטיים) לא שמורים רק לנשים, אפשר לעשות לשיר הזה גם קריאה שהנמען בה הוא גבר. כאשר אתה קורא את הטקסט, אתה מבין מבין השורות שהאיש אהב את בתו בצורה מדהימה. הוא מפליג למחוזות הכי עמוקים של הלב.

משחר נעוריי הערצתי אותו בשל השליטה ללא גבול שלו בשפה העברית. יכולתי לשמוע את המוסיקליות שלו מתוך השירים.

רוני סומק

"שכול וכישלון" / יוסף חיים ברנר

הדפים הלבנים ברומן "שכול וכישלון" אינם אלא סדינים לבנים שמתח יוסף חיים ברנר על ספת הפסיכיאטר. לא ברור מי המטפל ומי המטופל. ברור רק שיחזקאל חפץ, גיבור הרומן, מרוהט בין הדפים כחפץ. גופו מותר ויותר מגופו נפשו. כשקראתי את עלילותיו בפעם הראשונה, ניגבתי יותר מדמעה. בפעם השנייה הבנתי את השורה האלתרמנית "אני נושם אוויר בגובה מטורף". בפעם השלישית רציתי למחוא כפיים. מאז אני מתכתב איתו בלי מילים.

מירי רגב

"המקום הכי טוב בעולם" / איילת צברי

דמותה של הסופרת והרקע שממנו היא באה כבשו אותי. בת לעולים מתימן, ממשפחה מרובת ילדים, שכותבת על המזרחיות והישראליות שלה. היא מביאה גיבורות מרתקות שבכל אחת מהן אני מוצאת קצת את עצמי. איילת היטיבה לתאר את הביקורת שלה על ההגמוניה ששלטה כאן לאורך שנים. היא אומרת שבארץ היום בני הדור הראשון והשני מחקו את העבר ברצון להיטמע ולהיות ישראלי, גם במחיר של מחיקת הזהות. בני הדור הנוכחי לא יכולים לשאת זאת יותר, הם רוצים לדעת מאין באו ובעיקר מה הם איבדו בתהליך הזה. אני מתחברת למה שהיא מבקשת לומר, ואני צופה לה עוד עתיד מזהיר. מקווה שתמשיך לעסוק בנושאים שהם עצביה החשופים של החברה הישראלית.

הספר הוא אוסף של 11 סיפורים קצרים. הדמויות בספר הן בעיקר מזרחיות הנמצאות בשוליים בדרך כזו או אחרת. כשנשאלה מדוע הגיבורות בספרה הן ממוצא מזרחי, השיבה ביושרה שהיא, כילדה, לא מצאה דמויות כאלה בספרים. ובכן, צברי יכולה היום להיות גאה שיש גיבורות נוספות והן מזרחיות. יש יותר ויותר מקום לסיפורים הללו בחברה שלנו.

אבשלום קור

"מגילת הגדוד" / זאב ז'בוטינסקי

ז'בוטינסקי הלך לעולמו לפני 76 שנה, ואני עדיין מצטער שהוא לא הספיק לכתוב יותר. העברית הנפלאה, גם בשירים וגם בסיפורים, תיאורי הנוף משובבי הנפש ומרהיבי העין.

בספרו "מגילת הגדוד", על הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, הוא מתאר את פגישתו הראשונה עם טרומפלדור ומתפעל איך טרומפלדור קשר במהירות את שרוכי נעליו ביד אחת. 

כשהתכנסו מתנדבי הגדוד העברי במצרים, פנו מתנדבים בגדוד, בני העדה הספרדית, אל ז'בוטינסקי וביקשו שיהיה מטבח להכנת אוכל מסורתי ספרדי. אחר כך ביקר ז'בוטינסקי במטבח הספרדי ונתכבד לטעום. סיכם ז'בוטינסקי את הטעימה: "הנזיד הספרדי דומה למרק האשכנזי כדמוֹת אגל טל לטיפת גשם". 

אני מכיר מובאות מעטות בספרות העברית שהן יפות כל כך לעניין הבדלי העדות. 

בסיום הספר על הגדוד העברי, כתב ז'בוטינסקי את אשר הבטיח למתנדבים עם פיזור הגדוד לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחולות על יד ראשון לציון: "אתה תחזור לבני משפחתך, רחוק אל מעבר לים. ושם, כשתעיין פעם בעיתון, תקרא בו בשורות טובות על חיי חירות של יהודים בארץ יהודית חופשית - על בתי מלאכה וקתדראות, על שדות חריש ותיאטראות, ואולי גם על צירים ווזירים (הכוונה לשגרירים ושרים) ושקוע תשקע בהרהורים, והעיתון יישמט מן היד, ותזכור את (זירות הקרב של הגדוד העברי) עמק הירדן, ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאבואין. התעורר אז וקום, גש אל המראה, והסתכל בגאון בפניך, הזדקף והתמתח והצדע: זוהי - מלאכתך שלך!"

אני אב לשלושה לוחמים - בדובדבן, בגולני ובמגלן. ועד היום אני נרגש לקרוא את השורות האלה.

יאיר ניצני 

"לא נורא" / אפרים קישון

זהו ספרו הרביעי של קישון, ולא תאמינו, אבל אפילו מצאתי את עותק הספר המקורי שבו קראתי בתור ילד בשקיקה, מרופט ומצהיב אבל אורגינל כמו אז.

ההדפסה משנת 1957, שנה לפני שנולדתי, והוא מוקדש לאשתו הראשונה, חוה, שאחריה באו עוד שתיים.

אני כמובן לא ידעתי שקישון הוא עולה חדש, שיש לו מבטא הונגרי כבד ושהוא חש כמי שאינו ״אחד מהחבר'ה״ עד יומו האחרון. בשבילי הוא היה הדבר הכי מצחיק, מטורף ויצירתי שפגשתי, וקראתי אותו בהערצה.

יש בעמוד הראשון את הטקסט שכולנו מכירים כ״זוהי הארץ שלי״. אוסף ניגודים חכם, מצחיק ואקטואלי עד אימה. זה היה יכול להיות אחלה סיום לסטנד־אפ, למרות שנכתב כל כך מזמן, כמו למשל: ״זוהי הארץ הצרה ביותר בעולם - זוהי ארץ הצרות״.

יש פה את הטור על סוס הנדנדה שאותו הוא מנסה לשחרר מהמכס, ושמתעקשים שזהו ״סוס יבוא גזעי לצורכי רכיבה״.

יש את הטור ״שישליק סום סום זיפ זיפ״, על מלחמתו של קישון ההונגרי באוכל המזרחי והתגלית שבעל הבית ממציא את שמות המאכלים בכל יום מחדש, ו־״157״ - הטור על מספר החדר בבית המלון שבו מחייב קישון חדר של מישהו אחר בספינת שעשועים, רקדניות בטן, תיאטרון גמדים ועשרים ותשע פעמים כבד קצוץ.

האיש היה גאון, והספר הזה הוא חובה לכל מי שעוסק בהומור.

עמיר בניון

"מזמור ל'", ספר תהלים 

הטקסט שיכול לתאר את מערכת היחסים האישית שלי עם הקב"ה הוא "מזמור ל'" שבספר תהלים. במזמור הנ"ל מודה דוד המלך לקב"ה על כל החסדים והטובות שהקב"ה עשה איתו מאז ומעולם. דוד המלך ידע "שאין עוד מלבדו", ולכן העיקר בחיים הוא מערכת היחסים בין הנברא לבין אלוקיו. וכן כתב: "השם, ברצונך העמדת להררי עֹז הסתרת פניך הייתי נבהל". זאת אומרת, כשאתה לצידי אין אמיץ ממני, וכשאתה חלילה בהסתר פנים - אני מבוהל ומפוחד.

עוד כתב "הפכת מספדי למחול לי" - הרמת אותי ממספד לשמחה. עיקרו של הדבר כנ"ל, הכל תלוי במערכת היחסים בין הנברא לאלוקיו, ומערכת היחסים הזאת תלויה בבחירתו של האדם בלבד. כאשר מחליט האדם לבקש את הקב"ה, אזי הקב"ה אכן מלווה אותו בכל דרכיו. אך כאשר האדם, חלילה, מחליט ללכת בשרירות ליבו, אז הוא זוכה ל"מידה כנגד מידה". זאת אומרת, הסתר פנים של הקב"ה. הרמב"ם מסביר שהסתר פנים הוא למעשה "השלכת האדם לידי המקרה והפרת ההשגחה העליונה ממנו". נסיים בדברי אבי לוי יצחק מברדיצ'ב זצ"ל: "אפשר להיות בעד הקב"ה, אפשר חלילה להיות נגד הקב"ה, אך אי אפשר להיות מבלעדי הקב"ה".

אשרת קוטלר 

"בסיבת עצמו אני מבין את שמהותו כוללת קיום או מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים" / ברוך שפינוזה ("אתיקה", חלק א', הגדרות על אלוהים)

לקח לי שנה שלמה להבין את המשפט הבלתי אפשרי הזה. וגם היום אני מוכנה לשמוע עוד ועוד פרשנויות על תפיסת האלוהים של הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה. פילוסוף שנחשב לאבי הפילוסופיה המודרנית, אבל לצערי לא נכלל מעולם בתוכניות הלימוד בבתי הספר. 

שפינוזה, בניגוד לדעה הרווחת, לא כפר באלוהים, אלא ראה אותו בכל מקום. והוא מציע תפיסת אלוהות חילונית שהיתה יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר גם את חיינו עלי אדמות וגם את הזרמים האורתודוקסיים של היהדות.

תפיסת האלוהות של שפינוזה אינה אמונית, אלא הגיונית. עוצמת תובנותיו גרמה לי לכתוב את ספרי הראשון "סיפור שמתחיל בדמעות", שמסביר כיצד תפיסת האלוהות המסוימת הזאת עזרה לי להיחלץ מאחד המשברים הגדולים יותר בחיי. 

ג'קי לוי 

"הזקן הזה הקירח על האופניים" / יוסף בר־יוסף

לא מעט סופרים ישראלים מרגשים אותי. חלקם עושים זאת כל פעם מחדש. יש מהם שגורמים לי להמתין בציפייה לספר הבא. אבל אני לא זוכר מתי לאחרונה נותרתי פעור פה מול ספר, מתי הפכה אותי מלאכת הסיפור לילד קטן ששואל בקול אבוד אם כל זה באמת קרה. את "הזקן הזה הקירח על האופניים" אחזתי בידיים, גילגלתי והפכתי לכל הכיוונים, מנסה כמו אידיוט לחפש רמז חיצוני למקור היופי העירום והמצמית שניחת עלי במפתיע מכל עמוד מעמודיו. לא, אמרתי לעצמי, מבחוץ הוא לגמרי נראה כמו כל ספר אחר. אפילו די דק יחסית. מי יכול לצפות?

יוסף בר־יוסף הוא מחזאי עטור פרסים שהחל לכתוב פרוזה בגיל מבוגר, וייתכן שסוד קסמו נעוץ בדיוק בעובדה שהוא לא עסוק בניסיון "להיות סופר". להבדיל מכמה אחרים, אין רגע שבו התרשמתי שבר־יוסף מתפעל מעצמו. לוחש לעצמו, "וואו, איזו שורה יצאה לי כאן", "חתיכת דימוי הכנסתי להם". הוא מספר כאילו כלום. בלי שמץ חשיבות. כאילו העולם יכול היה להתקיים גם בלי הסיפור שלו. אני רוצה לומר שהוא מספר "מלמטה". לא ממרומה של המקלדת הוא מספר, או ממרום מעמדו החגיגי כיוצר חשוב, אלא פשוט (אוי כמה שהיא לא פשוטה, הפשטות הזאת) חולק איתך סיפור. הסיפור, יש לומר, אישי וכואב, ובר־יוסף הוא ההוכחה הטובה ביותר שאני מכיר לכך שלענווה יש עוצמה אמנותית כבירה.

נועה ירון דיין 

"ליקוטי מוהר"ן" / רבי נחמן מברסלב

יש תורה אחת בספר המופלא "ליקוטי מוהר"ן", שרבי נחמן מברסלב הזהיר את אנשיו ללכת איתה כל יום, כל היום. הוא לא אמר את זה על שום תורה אחרת שלו. הוא הורה להסתובב בעולם כל הזמן עם השכל הזה, עם התובנה הזאת בראש ובלב. הוא הזהיר אותנו לא לשכוח שבכל אדם יש טוב מוחלט. גם אם קטן, גם אם חבוי. וגם אם הנקודה הטובה הזאת עטופה בשכבות של רוע, היא שם וצריך למצוא ולגלות אותה. רק כך אפשר לפעול פעולה ברוכה על נפשו של הזולת. לא על ידי תוכחה, לא על ידי ענישה ולא על ידי אלימות. רק על ידי חיפוש אובססיבי של הטוב הקטן בתוך הרשעות הגדולה. אלה המשקפיים של רבי נחמן מברסלב ודרכם הוא רואה את העולם.

וכך הוא אמר: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים ל"ז י'): 'ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו', היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב, ששם אינו רשע" (ליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב).

אני הולכת עם זה. עובדת בזה. זה לא קל. הנטייה הטבעית היא תמיד לחפש את הפגמים בעצמי ובאדם שמולי. להשמיד ולהרעיל את המציאות בציניות שמתיימרת להיות ראייה מפוכחת. יש תעשיות שלמות שמתפרנסות מהעצמת הפגמים, מלעג לחולשות ומהגדלת המכוער והחולה. בכל פעם שאני רואה רע, אני מזכירה לעצמי שזו התרשלות בעבודה שלקחתי על עצמי כתלמידה שלו. לחפש ולמצוא תמיד את הנקודה הטובה. בכל מצב, בכל אדם, אפילו בי. הלוואי שאזכה לעיניים טובות כאלה. הלוואי שאוכל להסתכל על עצמי ועל העולם בחמלה, באהבה, בנדיבות ובעין טובה. הלוואי.

ינץ לוי

"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון" / וויליאם סרויאן

אחד הסופרים שהכי השפיעו עלי הוא וויליאם סרויאן, הסופר האמריקני ממוצא ארמני. סרויאן כתב המון סיפורים קצרים, רומנים ומחזות ואפילו באלט, והוא זכה לפופולריות כבירה בארה"ב בשנות השלושים והארבעים, אלא שאז, בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא פירסם רומן בשם "הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", ספר אנטי־מלחמתי שנכתב מנקודת מבטו של האדם הקטן בתוך האנדרלמוסיה והאבסורד של המלחמה. למעשה, רשויות הצבא ביקשו מסרויאן לכתוב ספר על שיתוף הפעולה בין הבריטים לאמריקנים במסגרת המלחמה, ובניגוד למה שהתבקש לעשות, הוא כתב רומן משתלח, מלא חמלה וביקורתי. מאז הוא נחשב בעיני רבים לבוגד ואפילו דרשו להעמיד אותו לדין על בגידה. 

לי היתה הזכות לתרגם את הרומן הזה לעברית, וזה אחד הספרים שהכי השפיעו עלי. בכל ספריו של סרויאן יש שילוב של רגש, השתלחות, כאב וחמלה, וברומן הזה השילוב הזה בא לידי ביטוי בצורה מהדהדת ורחבה. 

אבל האמת שאחד הדברים שהכי השפיעו עלי היה רשימת היצירות של סרויאן. אני זוכר עד היום איך קראתי אותה בתדהמה. הסתבר לי שהיו שנים רצופות שבהן הוא פירסם שניים או שלושה ספרים, או אפילו מחזה וספר. היתה לו תקופה ארוכה פורה ביותר. כסופר זה עורר בי השראה. הבנתי שיש אפשרות למצוא את הדרך להיות מספיק אובססיבי ומסור לאמנות הכתיבה שלך, לכתוב במגוון של סגנונות וז'אנרים ולהיות פורה בכתיבה. רשימת הספרים של סרויאן השפיעה עלי אולי יותר מכל ספר שלו ונתנה לי מוטיבציה לשקע את עצמי ביצירה הספרותית.

אבי נוסבאום 

"אורי" / אסתר שטרייט־וורצל

אני מאוד אוהב לקרוא ומאוד אוהב לכתוב, ואני חושב שכדי לעשות את השני אתה חייב לאהוב את הראשון. 

כשהייתי ילד ואבא הביא לי את ״אורי״, של אסתר שטרייט־וורצל, לא יכולתי להניח אותו מהיד: התאהבתי מייד בעלילותיהם של אורי הקשוח, שומסקי הפרוע וכמובן עפרה היפה. זה היה סיפור מצחיק ועצוב, מעורר דמיון ומחשבה, ובעיקר - הסיפור שלנו.

דרך הדפים נסעתי בזמן לימים אחרים ולמדתי שגם סיפור גדול של מדינה שלמה הרבה יותר קל לספר דרך זוג עיניים של ילד אחד. החשיבות של הסיפור האישי היא משהו שאני מנסה עד היום לקחת איתי מהסיפור הזה לכתיבה שלי, והחיבה של אורי לפשטות ולתמימות היא משהו שאני מקווה שהצלחתי לקחת איתי לחיים שלי.  

ואגב, אם בילדות שלכם לא יצא לכם לקרוא את ״אורי״, אתם לגמרי יכולים להשלים את החסר עכשיו, עם הילד שלכם או עם הילד שבכם. 

הילה אלפרט 

"ספר התענוגות" / עמוס קינן 

הייתי ילדה קטנה בקיבוץ והוא עמד בספרייה של ההורים, מפתה לבוא אל עמודיו הסגולים. נסערת הייתי קוראת בו על עולם רחוק המציע סיפוקים, נשבעתי אז שלעולם לא אזהר מהחיים.  

נולדתי ב־65', ראשיתי בתוך מדינה מוכת מוות וניצחון המקדשת את הצניעות. מדינה שבה אישה טובה היא כזו היודעת לחסוך וטיפוח טעם אישי נחשב לבזוי.

קינן, שורד ששת הימים, כתב את "ספר התענוגות" שלו ב־1970, הקדיש אותו לדן בן אמוץ, "אדם שיודע להכין אומצה", ולאלה שלא חזרו מהמלחמה, "כדי שכולנו, הנותרים, נוכל להמשיך ליהנות מן החיים, כי זהו בעצם כל מה שרצינו".

וקראתי בו על סיפורי אהבה גדולים שמספיק להם לילה אחד, דמיינתי את המשקאות, את הביסים המענגים שעוד מחכים לי בעולם, והיה בי חשק גדול לגדול אל עולם המתענג מסקס, ממוסיקה המתנגנת בברים אפלוליים, מיין ומאוכל המתבשל במקומות רחוקים.

אני לא חושבת שבכוחו של ספר אחד להפוך אותך לאישה מבשלת, אבל הספר הזה, המילים שחצבו בי בגילי הרך, נתנו לי את האפשרות לדעת את כולי ולא להיות פוחדת. לא להתבייש. 

קובי אריאלי

"קוצר רוחו של הלב" / סטפן צוויג

מעודי נהיתי אחרי ספרים שקו של אירוניה מלווה את הפסקול שלהם. ייזכרו לטוב אדוננו עגנון, וייבדלו לחיים ארוכים, מאיר שלו וחיים באר, שאני שותה בצמא כל מילה שלהם. אבל ספר שהשפיע עלי באופן ממשי הוא דווקא "קוצר רוחו של הלב" לסטפן צוויג, שמצליח לפרק רגש אנושי לחלקיקיו, לאלץ את הקורא להתמודד עם הניתוח המדמם הזה, ועם זאת לא לחדול לרגע לרתק אותו ולענג אותו בקריאתו. 

"רחמים - נאה! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו - להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת. אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכל, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה".

שרית ישי לוי

"יונה ונער" / מאיר שלו

בסוף קיץ 2006, עם תום מלחמת לבנון השנייה, נסעתי לחופשה בתאילנד, ושם בחוף קסום פגשתי אישה ישראלית שחיה בחוף. התיידדנו והיא הזמינה אותי לבקר בבונגלו שלה, ושם נדהמתי לגלות כי יש לה ספרים במקום קירות. 

הסתבר כי כל ישראלי שהגיע אל האי לחופשה השאיר אצלה את הספרים שהביא איתו, וכך, עם הזמן, היא יצרה לעצמה ספרייה שלא היתה מביישת חנות ספרים. לשמחתי היא הסכימה להשאיל לי ספרים לקריאה, וכך הצלחתי להשלים את החסך שהיה לי בעיקר בקריאת ספרים עבריים.

שלושה ימים לפני החזרה הביתה קראתי את "יונה ונער", ספרו של מאיר שלו. את מה שהתחולל בתוכי מהרגע שבו התחלתי לקרוא בספר קשה לי לתאר במילים. הספר נגע בי במקומות כל כך עמוקים, מקומות שכבר שכחתי שקיימים בי, הוא ריגש אותי והרטיט את ליבי והביא אותי לכדי דמעות, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי: אם לכתוב ספר, אז כך לכתוב ספר, ספר צריך לרגש, ספר צריך לגעת, ספר צריך לטלטל וספר צריך לענג.

מייד כשחזרתי הביתה, התיישבתי ליד המחשב וכתבתי את המשפט הבא: "אישה של סתיו אני, אישה צהובה בשלכת, נולדתי בשערו האחורי שתי פסיעות לפני החורף", ומכאן בערה בתוכי אש שלא יכולתי לכבותה, נבע מתוכי מעיין ששטף אותי והמילים לא הפסיקו לזרום, כאילו בא מישהו והסיט סלע כבד שישב בתוכי. 

- - - - - - - - - -

○ במהלך חודש יוני יציינו ברחבי הארץ את יוזמת "חודש הקריאה" של משרד התרבות, זו הפעם השביעית. חודש שכולו ביטוי למילה הכתובה, מוקראת או מושרת בשפע אירועים ופעילויות שכולם פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום. השנה יתקיימו האירועים גם בברים, בשווקים עירוניים ובבתי כנסת. 
פרטים נוספים באתר: view.activated.co.il/MisradHatarbut/2016