אנשי האדמה

"סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים. מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים". את מילותיו של לוין קיפניס ישירו השבוע בכל בתי הספר וגני הילדים. עגלות עמוסות פירות, ירקות וקציר חיטה יחוגו בקיבוצים ובמושבים לצד טרקטורים גדולים, שעיני האורחים שיגיעו לצפות ב"פלא" יביטו בהם בעיניים משתאות. 

שבועות הוא אכן יום חגם של החקלאים. המילים "סלינו על כתפינו" או "מקצות הארץ באנו" אינן פאתוס מוגזם אלא תיאור מדויק של חיי יומיום עמוסי קשיים ודאגות, לצד יצירה, התחדשות ושמחה. החקלאות בישראל קשורה בעבותות למילים כגון "ציונות" ו"התיישבות", שאותן מגשים - וגם זו לא מליצה - החקלאי הישראלי מדי יום ביומו.

קחו לדוגמה את עופר ליברמן (55) מקיבוץ ניר עם שבעוטף עזה. חיפאי במקור, שהגיע לקיבוץ במסגרת גרעין נח"ל, התאהב במקום ובאחת מבנותיו, והקים בו את ביתו ואת משפחתו. ליברמן מנהל את ענף גידולי השדה של ניר עם וחולש על 9,000 דונמים של תפוחי אדמה, חיטה, חמניות, פרדס, מטע שקדים ושטח מרעה של בקר לבשר, הכל במרחק של בין חצי קילומטר ל־4 קילומטרים מגדר הגבול עם עזה. 

"אם אנחנו לא נשב על האדמות האלה, מישהו אחר יישב עליהן או שיהפכו לאדמות בור", הוא אומר, "אנחנו צריכים להחזיק את הקרקע הזו בשיניים. אני בן 55 וגר כאן מגיל 21, בעצם רוב חיי. זה הבית שלי ואני מוכן לעשות כל דבר כדי לשמור עליו".

האם יצא לך או למישהו מהעובדים להיות תחת אש, בסכנה ממשית?

"היו כמה מקרים, כולל פעמים שהוריתי לעובד לצאת מייד מהשטח, כי בסופו של דבר חיי אדם יקרים יותר מחיטה, אבל השמירה על הקרקע היא קודם כל דרך החקלאות ולא דרך הצבא. אנחנו עובדים כמובן בתיאום עם צה"ל וכשיש מבצעים משתלטים לנו על חלק מהשטחים עם טנקים וכלים כבדים ואחר כך קשה מאוד לשקם את הקרקע. 

"אני חייב לומר מילה טובה למס רכוש, שאחרי צוק איתן היה לנו, לחקלאי העוטף, שיח טוב איתם וקיבלנו פיצוי הוגן וטוב בכל מה שקשור לשיקום. זה קרה גם כי בפעם הראשונה באנו לשיח הזה מאורגנים, כל חקלאי האזור כגוף אחד, וזה הצליח".

עופר ליברמן. "אל תגלה, אבל אנחנו לא כל כך רחוקים מהמרכז" // צילום: יהודה פרץ

ליברמן, החובש גם את כובע דובר הקיבוץ וגם אחראי לצמיחה הדמוגרפית בו, מספר שלמרות המצב הביטחוני יש משפחות שעומדות בתור כדי לגור בעוטף עזה. "זה אחד האזורים הכי יפים בארץ", הוא מתגאה, ומוסיף בלחש ש"אל תספר לפקידי האוצר, אבל אנחנו גם לא כל כך רחוקים מהמרכז".

כשאני מחזיר אותו לסיבה שלשמה התכנסנו, הוא יודע לספר על בעיות רבות שהחקלאים בישראל מתמודדים איתן. אחת המרכזיות שבהן היא פערי התיווך. "אני רואה את זה בכל הגידולים שאני משווק, ובעיקר בפירות הדר. למשל, קלמנטינה אנחנו מוכרים ב־1.5 שקלים או ב־1.7 שקלים, ובסופר אני רואה אותה ב־8 שקלים", הוא מסביר, "אנשים צריכים להבין שהפתרון הוא לא אצל החקלאים. כמה חקלאים מיליונרים אתה מכיר? כמעט אף אחד. וכמה סוחרים או בעלי רשתות שיווק ראית שהם מיליונרים? הרבה. הם השחקנים המרכזיים בשוק והם קובעים את המחירים. שם נמצא הכסף הגדול".

 

"העולם העירוני התרחק"

לדברים אלה מצטרפת גם אילה נוי (42) ממושב ציפורי שבעמק יזרעאל. היא אגרונומית בהשכלתה, אמא לשתיים ובעלת מותג שמן הזית האורגני "ריש לקיש", מוצר בוטיק איכותי. המשק שלה מפיק בשנה טובה 20 טונות שמן, ובשנה פחות טובה 7 טונות.

"יש לנו 6,000 עצי זית משבעה זנים שונים, חלקם עצים עתיקים מאוד, וגם בית בד ומרכז תיירות במשק", היא מספרת, "כדי להתגבר על פערי התיווך, שגורמים לכך שהצרכן משלם לפעמים פי שניים ויותר, אנחנו משווקים ישירות. כשהתחלתי לנהל כאן, הפסקתי למכור ברשתות. אני נוסעת פעם בשבוע־שבועיים לתל אביב, לירושלים ולחיפה ומביאה ללקוחות כמות גדולה של שמן עד הבית. הרבה לקוחות גם באים אלינו, יש לנו מרכז מבקרים וחנות. סיבה נוספת לשיווק הישיר היא העובדה ששמן זית הוא מוצר רגיש מאוד ולא תמיד החנויות יודעות לאחסן אותו ולטפל בו. מספיק שמישהו שוכח את הבקבוקים עשר שעות בלי מזגן, והצרכן יקבל מוצר פגום. לצערי, הרשתות מוכרות המון שמן זית פגום".

אילה נוי. דור שני לחקלאים בעמק // צילום: גיל אליהו - ג'יני

נוי היא דור שני לחקלאים בעמק. אביה מיכה התמחה בפיתוח זנים של זרעי מכלוא ובגידול פרחים ועסק בכך 30 שנה, עד שחברת הזרעים שבה עבד נסגרה והוא עבר לייעץ לחקלאים בחו"ל. "אבא שלי הוא קצת כמו דמות מספר של מאיר שלו", אומרת הבת, "אתה צריך לראות איך העיניים שלו נוצצות כשהוא עובד. הוא בן 72 ומלא אהבה לאדמה ולצמחים. הזיתים היו מעין תרפיה משפחתית, ולפני 15 שנה הוא ביקש ממני לנהל את החלק של שמן הזית, שהפך לעיסוק המרכזי שלנו.

"אנשים לא ממש מבינים את הקושי של להיות חקלאי. אתה קם בחמש בבוקר, יוצא לעבודה פיזית, מסיים יום עבודה מאוחר וצריך להתחיל לעסוק בשיווק ובשמירה על התוצרת. זו עבודה אינטנסיבית מאוד. העולם העירוני כל כך התרחק מזה, לא חושבים על התהליך הארוך שצריך כדי לגדל מלפפון. החקלאים הם הראשונים שמרגישים את השינויים במזג האוויר, את ההתחממות הגלובלית. זה תהליך ארוך עם סיכון גדול. אנחנו תלויים במזג האוויר, בשוק העולמי, משלמים מחיר יקר על המים, זה מורכב מאוד".

ענף שמן הזית פתוח לייבוא, איך זה משפיע?

"זה קשה מאוד, יש תחרות גדולה וגם המון זיופים שמסתובבים בשוק, מחו"ל ומהארץ. היה יבואן שהביא שמן זית 'אורגני' מטורקיה, ובסוף התברר שזה שמן שלא היה ראוי למאכל. אני עצמי תפסתי שני יצרנים שזייפו את התו של השמן האורגני. זו אחת הסיבות שאני נמצאת בענף הזית, שהוא מועצת הייצור של ענף הזיתים, כמו שיש כמעט בכל ענף חקלאי בארץ. אלה התארגנויות של מגדלים שמקדמים את הדברים. אנחנו קידמנו, למשל, את נושא תו האיכות של שמן הזית הישראלי. אנחנו רוצים ששמנים שנכנסים לארץ, וגם שמנים ישראליים, יעברו בדיקות קפדניות יותר. הצרכן לא יודע לראות אם השמן רקוב, ישן או מלוכלך. אנחנו רוצים להבטיח לו איכות, ושיוכל לבחור מה הוא קונה ולדעת אם זה שמן ישראלי או ייבוא מספרד. 

"יש גם קושי מול הגופים הממשלתיים", מסבירה נוי, "הייתי שמחה אם הם יבינו שהחקלאות הישראלית היא יסוד הקיום שלנו כאן. לא רק משהו כלכלי שמכניס או מפסיד כסף, אלא ריאות ירוקות, שימור קרקע, שימור מים, תיירות. הייתי עכשיו באיטליה ושם חקלאי מקבל סבסוד כשהוא מטפל בעצי זית עתיקים. כאן אני משלמת למדינה על הזכות לטפל בעצי זית עתיקים". 

 

"לא מתעסקים איתנו"

המשפט "מקצות הארץ באנו" מדבר במיוחד על שרון צ'רי (39) ממושב באר מילכה שבפתחת ניצנה, ממש על גבול מצרים. "זה מושב חדש, בן עשר בסך הכל", הוא מספר, "אני וזוגתי עברנו לכאן לפני ארבע שנים מתל אביב. עשינו סוויץ' גדול בחיים ועברנו לעסוק בכל ה'קללות' ששמענו עליהן, למשל חקלאות וציונות".

למשפחת צ'רי שלושה ילדים, שניים מהם נולדו בבאר מילכה. שרון עסק בייבוא מזון מהמזרח הרחוק ואשתו עבדה בחברת פלאפון. "ביום שנולד לנו הבן הראשון הבנו שאנחנו לא רוצים לגדל אותו בעיר אלא ללכת להגשים חלומות. שנינו חלמנו על חקלאות. אני במקור מדימונה, אשתי מבאר שבע, ואחרי שגרנו שנים במרכז החלטנו לעבור לכאן. אני נסעתי לחו"ל הרבה, והאסימון נפל אחרי שנסעתי לשבוע וכשחזרתי הילד התחיל לעשות לי קונצים.

"הרעיון לבוא למקום חדש, עם אפשרות לעצב ולהשפיע על הקהילה שנוצרת כאן, קסם לנו. היינו ביריד הנגב והגליל בנמל תל אביב והיו שם דוכנים של מועצות שהציעו קליטת משפחות. התלהבנו מההצעה של באר מילכה, נסענו לביקור ובתוך חצי שעה התקבלה ההחלטה שעוברים לכאן. אחרי שלושה חודשים כבר היינו במושב".

כמה אנשים מתגוררים במושב?

"יש כאן 40 משפחות וזה נחשב למושב יחסית מבוקש. הרוב חבר'ה צעירים ודינמיים, הרבה חקלאים והרבה בעלי מקצועות חופשיים". 

אתם לא מפחדים מדאעש?

"לא. מי שמפחד לא בא למקומות כמו שלנו. זה מקום מבודד ומיוחד, אבל לא מתעסקים איתנו ואנחנו לא מתעסקים עם אחרים".

אזור פתחת ניצנה מפורסם בעיקר בשל עגבניות השרי הגדלות בו, שרובן המוחלט הוא לייצוא. "מגדלים את העגבניות בחממות ויש כאן עגבניות שרי מהטובות בעולם", מספר שרון, "אני ניסיתי את זה והבנתי שזה פחות בשבילי, אז לקחתי צעד אחורה. בגלל שאני ממוצא הודי ועסקתי בעבר בייבוא אוכל מהמזרח הרחוק, אני מכיר את השוק הזה, והחלטתי שאני הולך על ירקות הודיים ואסיאתיים. הירקות שאני מגדל הם בעלי סגולות מרפא וטעמים חדים ועתיקים. למשל, מלפפון ענק שיכול להגיע לאורך של 1.5 מטרים ואפילו 1.8 מטרים. הוא בעל טעמים חדים ומרוכזים, קריספי ובלי הרבה מים".

אילו עוד ירקות מיוחדים גדלים אצלכם? 

"הרבה ירקות עם טעמים מעניינים. למותג קוראים משק צ'רי ויש לי 25 דונמים של חממות ו־12 גידולים שונים. זה משק נישה, רוב הדברים שאני מגדל לא קיימים בארץ. למשל, תרד מהמזרח הרחוק שנקרא תרד גוליבר, גוג'י ברי טרי שמעטים מגדלים בארץ או במיה הודית שהיא הגידול המוביל שלי כרגע. אני מגדל הבמיה הגדולה בארץ". 

גם שרון מצידו מדבר על פערי התיווך: "אני פתרתי את זה בעזרת שיווק ישיר, יש לי נהג ואני מגיע למרכז בכל שבוע ומחלק את התוצרת. למזלי, בגלל שהמוצרים שלי ייחודיים אני קובע את המחיר".

לצד היצירה וההגשמה שרון מספר על קשיים לא פשוטים. "כדי לעשות חקלאות אתה צריך להתחיל מאפס ולהשקיע כסף בעצמך. אנחנו, למשל, עדיין לא מחוברים לחשמל במשק, רודפים אחרי חברת החשמל כבר שנתיים. לא מחוברים גם לתשתית של בזק. אנחנו נלחמים על כל דבר, שירותים, תשתיות, דברים בסיסיים. אין לנו דואר, אין בנק. מגיע רופא שלוש פעמים בשבוע ורק לכמה שעות". 

המדינה לא מסייעת?

"על הנייר כן. נקלטים חדשים, למשל, מקבלים על השקעה של עד מיליון שקלים החזר של 25%, כלומר 250 אלף ש'. עדיין צריך לבוא עם כמעט מיליון, וזה לפני שבנית בית. לצערי, במשך הזמן אני רואה באזור פחות חקלאים. בכל שנה נסגרים כאן בין שניים לארבעה משקים וחלק מהמשפחות עוזבות. וכשאני אומר סגירת משק אני מדבר על פשיטת רגל וחובות של מאות אלפי שקלים ואפילו מיליונים".

היו לכם רגעי שבירה?

"בכל יום יש רגעי שבירה. הרי העסק לא לגמרי בשליטתך המלאה. אתה יכול לתכנן אבל פגעי מזג אוויר או מכת ארבה מחייבים אותך לחשב מסלול מחדש. היום, אחרי ארבע שנים, אשתי שעובדת בבזק בבאר שבע היא עדיין העוגן הכלכלי של הבית. יש בחקלאות השקעות גדולות, אבל אני מקווה שאם אמשיך בכיוון הנכון היא תצטרף ותעבוד איתי. בעוד חמש שנים אני רואה את עצמי במשק גדול יותר, מייצא לאירופה ומבוסס בארץ".

 

"קשה לנו לתכנן"

עוד שניים שהגשימו הלכה למעשה את חלום החקלאות הם חגית (56) ודודו (60) קדוש, ממושב עין תמר שבדרום ים המלח. שניהם דרומיים, דודו מירוחם וחגית מבאר שבע, ובשנת 1982 נמנו עם הקבוצה שהקימה את עין תמר. היום חגית חולשת על המשק וזכתה לכינוי "חגית החקלאית", ודודו עובד לצידה.

"המושב הוקם על ידי קבוצת משפחות, כיישוב חדש של האיחוד החקלאי", מספר דודו. "לי יש משפחה במושבים ומאז שאני ילד חלמתי להיות חקלאי ומושבניק". 

"רצינו להישאר בדרום", משלימה חגית, "וכשהקימו את נאות הכיכר ב', שהפכה לעין תמר, החלטנו ליישב את המדבר".

מה אתם מגדלים?

"זה משתנה. השנה היו לנו שני גידולים עיקריים - תמרים, שאותם אנחנו מגדלים כבר 13 שנים, ובזיליקום. גם תבלינים וירקות אנחנו מגדלים המון שנים. גידלנו עגבניות בחורף, מלונים ואבטיחים, חצילים, פלפלים. כמעט כל התוצרת שלנו הולכת לייצוא, הרוב למערב אירופה ומעט לרוסיה ולמדינות חבר העמים".

"לא הכל כסף". דודו וחגית קדוש // צילום: יהודה פרץ

כשמדובר בייצוא, אחד הקשיים העיקריים שאיתם מתמודדים חגית ודודו הם שערי המטבע המשתנים. "לפני שנה הרובל צנח ב־30% והיורו ירד מ־4.90 שקלים לקרוב ל־4", מסביר דודו, "זה הקטין לנו את ההכנסה בצורה דרסטית, ובאופן כללי קשה לתכנן כשיש תנודות גדולות. אבל אנחנו אנשים אופטימיים מטבענו ויודעים שלחקלאות יש עליות ומורדות". 

הסבר נוסף על חשיבותה של החקלאות בימינו מספק שמוליק ריפמן, יו"ר מרכז המועצות האזוריות, שאומר: "המועצות האזוריות ויישובי המרחב הכפרי רואים ערך עליון בקידום אורח חיים כפרי־חקלאי, המושתת על ערכים של קיימות, קהילתיות, מעורבות וסולידריות חברתית. חקלאי ישראל מבקשים להמשיך לפתח ולהתפתח. לא בשבילם, אלא בשביל כולנו כאן בארץ".

את הנימה האופטימית, החמצמצה־מתוקה אם תרצו, ממשיכים גם עופר ואילה, כל אחד ממקומו. "אני אגרונומית במקצועי ועסקתי בשמירה על שטחים פתוחים ובאיך לשמור על החקלאות כריאות ירוקות בארץ ובעולם", אומרת אילה. "חקלאות היא ערך, ציונות, איכות סביבה. הייתי שמחה שהמדינה, וגם הציבור, יבינו יותר את החשיבות של ייצור מזון מקומי ושיעריכו את החקלאים יותר. הכרחי שיהיו יציבות ותוכניות ארוכות טווח כדי שהחקלאי יידע שיש לו פרנסה לכמה שנים. אנחנו לא מבקשים תרומות, רק להתפרנס בכבוד. רוצים שיבינו שאנחנו שומרים כאן על הקרקע, על המים, על האוויר".

"אנחנו לא צריכים לסבסד את החקלאי האירופאי, הוא גם ככה מסובסד", ממשיך עופר, "אני מצפה מהמדינה שתתמוך בחקלאים כי אנחנו בעצם יצרני המזון ולא יכולים או אמורים להתחרות בשוק חופשי. אנשים שוכחים שבצוק איתן נתב"ג היה סגור ליום. במקרים כאלה, מאיפה נביא חלב, פירות וירקות? אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו ולזכור שלא הכל כסף, יש גם כמה דברים אחרים כגון עקרונות, או ציונות שהפכה למילה גסה".

נשמע קצת נאיבי.

"אולי, אבל אני לא נאיבי. חייבים לשמור על חבל הארץ הזה מכל משמר, כי זה ביתנו. הרבה מהחקלאים עובדים באמת מציונות ומאהבה לעבודת אדמה. אנחנו יודעים שלא נהיה מיליונרים, אלא רוצים להתפרנס בכבוד. שלא יגידו לי שהקוטג' יקר, כי אני מקבל שתיים או שלוש אגורות יותר על כל ליטר חלב. יסלחו לי התל־אביבים אבל הרבה מהם לא באמת יודעים שתפוח אדמה גדל באדמה. אני מצפה מהמדינה שתעמוד מאחורינו ולא תשים אותנו מול אלה שגורמים ליוקר המחיה, כי זה פשוט לא נכון".

ובכל זאת, יש בחקלאות קסם מיוחד שאין בשום מקצוע אחר. "אנחנו 35 שנים במקצוע, והיו גם משברים וגם שנים טובות", מתארת יפה "חגית החקלאית", "חלק מהענפים במשבר, אבל חלק לא. החקלאות היא מגוון גדול ורחב וצריך לדעת מה לגדל ולעשות דברים במקביל, כדי שיהיה עוגן. בתכלס, אין משהו טוב יותר ומהנה יותר מחקלאות, עם כל הקשיים שיש בה, ויש המון. להיות מחובר לטבע, ליצור משהו טעים, להאכיל אנשים. זה תחום שמתחדש כל הזמן, יש גידולים חדשים, מכונות חדשות, היי־טק, טיפולים, אבל מעל הכל החיבור הוא לאדמה, לקום בבוקר ולצאת החוצה לזריחה... אנחנו נפעמים מהנוף ומהאווירה. רואים את אור הזריחה חודר דרך העננים, את אודם השקיעה, את אלפי החסידות שעוברות מעלינו בעונת הנדידה. אלה דברים שאי אפשר להסביר אותם, רק לחיות אותם". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו