בשדות בית לחם

באחת משנות חייו האחרונות, באמצע שנות ה־30 של המאה הקודמת, טיפס מנחם אוסישקין החולה על גבעה רמה הצופה לעבר העיר בית לחם. הוא הביט בתסכול מה על הגבעות העוטפות את העיר הנוצרית. אוסישקין, שעמד אז בראש הקרן הקיימת לישראל, ביקש להוסיף לרזומה שלו כגואל קרקעות גם רכישות קרקע בשדות בית לחם, עיר הולדתו של דוד. אלא, שכמו קודמים לו, הוא נכשל בכך. 

ביומנו מתאר יוסף וייץ, המנהל הראשון של מינהל מקרקעי ישראל, כיצד ביוני 1935 הוא יצא עם אוסישקין "לסייר שטח אדמה בסביבות בית לחם": "גם הוא רכב על חמור", מתאר וייץ את אוסישקין, "בשבילו היתה הרכיבה מאורע ממש. זה לו ארבעים שנה שלא רכב, ועכשיו זקן האיש, וליבו חלש. אחזתי בו וברסן, והבאתיו לראש ההר. המקום מצא חן בעיניו: קרוב לירושלים. את כולה רואים ממנו, סמוך לבריכות שלמה, ובדרך - קבר רחל. היסטוריה קדושה יש כאן. גם אוויר מצוין".

אלא שהוועדה לרכישת קרקעות, שהיתה בעלת תקציב מוגבל, התרשמה פחות והעדיפה באותם ימים להשקיע ברכישה של אדמה באזור שער הגיא. "אוסישקין", רשם וייץ ביומנו, "הצטער מאוד שדעת הוועדה היתה כמעט כולה שלילית ביחס לבית לחם".

 

•••

שדות בית לחם, שבהם ליקטה רות המואבייה שיבולים בשדה בעז; זירת ההתרחשות של מגילת רות שאותה אנו קוראים בחג השבועות; היו באותן שנים, ואף קודם לכן, בבחינת משאת לב לממסד ההתיישבותי הציוני ולחובבי ציון שקדמו להם. עם זאת הם סיפקו פעם אחר פעם מפח נפש, אכזבה וסיבה למחלוקת. 

רק לפני חודשים אחדים עסקו בכך משתתפי "כנס בית לחם" הראשון שהתקיים בירושלים. התקשורת דילגה על הכנס, שבו נטלו חלק דמויות כחוקר המקרא פרופ' יואל אליצור, הארכיאולוג אלי שוקרון, איש אוניברסיטת בר־אילן ומדרשת חברון יורם אלמכיאס והחתום מעלה. הכנס סיפק הזדמנות ראשונה ללמוד על מקומה של בית לחם במפת ההתיישבות היהודית של ימי טרום המדינה, ואם לדייק - על היעדרה של בית לחם מהמפה הזאת, ועל הסיבות לכך.

היסטורית, היה גם לבית לחם פוטנציאל להשתלב במפת השיבה הציונית לארץ ישראל. בבית לחם שוכן כידוע קבר רחל. שם, כאמור, התרחש סיפורה של רות הגיורת, זו המגיעה לשם בעקבות חותנתה העברייה נעמי, מתאקלמת ומשתרשת בחברה היהודית, עד שהיא הופכת לסבתא רבתא של דוד המלך ולאם המלכות במסורת היהודית. דוד המלך מלך בחברון, הפך את ירושלים לבירתו, אך נולד בבית לחם. העיר מוזכרת בתנ"ך בעוד כמה הקשרים, ולמרות כל זאת - העדויות האחרונות שמלמדות על נוכחות יהודית כלשהי בעיר הן עדויות נוצריות מתקופת בית שני. לאחר מכן אין יהודים בבית לחם. 

הבלם המשמעותי ביותר שמנע התפתחות של יישוב יהודי בבית לחם נעוץ, כך משערים, בדימוי המובהק של העיר וכנסיית המולד שבה (עיר הולדתו של ישו) כעיר דתית ונוצרית, ולעיתים אף קנאית ואלימה. בית לחם היתה לאורך דורות רבים עיר שיהודים חששו לבוא בשעריה שמא יבולע להם, שלא לדבר על מגורים בה או לצידה.

טקס שבת האור מחוץ לכנסיית המולד // צילום: אי.אף.פי

הדימוי והמציאות הזאת עולים פעם אחר פעם מעדויות של מבקרים יהודים ונוצרים שפקדו את העיר לאורך השנים, ותועדו על ידי חוקרים בני תקופתנו כאורי שילר או נתן שור. במאה הרביעית כותב אחד מאבות הכנסייה כי "לא נשאר אף אחד מזרע ישראל בבית לחם לשבת בכל סביבותיה". בשנת 686 מתאר התייר ווליאנוס מטולדו כי "ירושלים ובית לחם טהורות מיהודים", וכי המבקרים היהודים שבאים לקבר רחל נמנעים מלהיכנס לבית לחם. 

בסוף המאה ה־12 מזכיר בנימין מטודלה שני יהודים צובעי בדים שגרים בבית לחם. חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ כותב ב־1891: "אחינו לא התאחזו בה מתחילת האלף הנוכחי, ועד היום לא ישבו בה, אלא בימי המעשה לרגל עבודתם ומרכולתם..." גם הנוסע הצרפתי לורטה מעיד בשנת 1875 כי "מצויים בין התושבים יהודים אחדים, אך התושבים רואים אותם בעין רעה, אפילו כשהם רק עוברים במקום". בשנת 1900 משקף ההיסטוריון והנוסע אברהם שמואל הירשברג את התחושה הרווחת בקרב היהודים שפוקדים את בית לחם ומדווח: "לא שהינו הרבה בבית לחם... גם בכל עת שהנני נמצא במקום קדושת הנוצרים בארץ ישראל מוטלת עלי אימה יתרה, לבל יתנפלו עלי קנאי דתם לנקום בי נקמת משיחם... כאשר המה עושים עם כל יהודי הבא ברחוב קבר המשיח". 

היום ידוע שגם התבססות בני השבט הבדואי תעמרה באזור בית לחם, שבט שנודע באלימותו ובאכזריותו, לא הוסיפה פופולריות יתרה לבית לחם בעיני היהודים. בני השבט הם שפיתחו והרחיבו מאוד את בית הקברות סביב קבר רחל, התנכלו למבקרים היהודים שם, גבו מהם דמי חסות ואף פגעו בהם.

 

בין קלישר לשטראוס

למרות זאת, בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, וגם לאחר מלחמת ששת הימים, נרשמו ניסיונות יהודיים לרכוש קרקעות בבית לחם. אוסישקין, מתברר, לא היה לבד. ב־1943 הביא יוסף וייץ לאזור את האחים היהלומנים לבית מכנס, והציע להעביר את בית החרושת ליהלומים שבבעלותם מחולות נתניה לגבעות בית לחם. הם סירבו. 

מקס בודנהיימר, היו"ר השני של הקרן הקיימת, הציג שנים קודם לכן בפני באי הקונגרס הציוני השמיני שהתכנס בהאג "תוכנית להקמת קהילות יהודיות במקומות שאינם בנמצא" כמו נצרת, עכו, צידון ובית לחם, אך גם מכך לא יצא דבר. גם האגודות "בית שלמה" ו"בית רחל", והרב קוק בכבודו ובעצמו, ניסו לקדם תקיעת יתד יהודית כלשהי בבית לחם, אך לשווא.

הניסיון הבולט ביותר לרכישת חלקת קרקע בבית לחם, סמוך לקבר רחל, נעשה על ידי שליחו של הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות, בשנת 1874, כשנה לפני פטירתו, והסתיים בהצלחה זמנית בלבד, תשעה חודשים אחרי פטירת הרב. שליחו של קלישר, הגביר מרדכי יפה, דיווח אז לבנו של הרב, לואי קלישר, כי קיבל לידיו את "שטרי המקנה על הכברת ארץ" שנרכשו בפקודת אביו, וכי "טובה הנחלה מאוד־מאוד". קלישר שמח; הוא דחק ביפה "לתפוש את השטח, ולעשות בו חזקה", והביע חשש שאם לא יעשה כן מייד - השטח יאבד.

מנחם אוסישקין // צילום: באדיבות הארכיון הציוני

לואי קלישר, התברר לימים, צפה פני עתיד. גלגוליה של חלקת קלישר, מול קבר רחל, היו מפותלים וסבוכים. היא נמסרה תחילה כמתנה ל"חובבי ציון", ואחר עברה ל"עזרת נידחים" בראשות ישראל דב פרומקין. עזרת נידחים ניסתה ליישב במקום משפחות יוצאות תימן, אך נכשלה בכך. עם השנים הפכה החלקה מוקד לסכסוך משפטי בין עזרת נידחים וועד כוללות האשכנזים והספרים בירושלים. ב־1924, אחרי עוד גלגולים משפטיים ואחרים, השתלט עליה הוואקף המוסלמי. הניסיונות לחלצה לא צלחו. כיום נמצאת החלקה מחוץ לגדר ההפרדה, מול קבר רחל, ואינה יותר מאשר סיפור היסטורי מרתק.

מי שהביט באותם ימים, ספק משועשע ספק כועס, ב"עיסוק הסרק" של פרנסי ההתיישבות וגואלי הקרקעות בחלקה הקטנה שבבית לחם הוא דווקא יוסף ריבלין, מגדולי בוניה של ירושלים החדשה. ריבלין כתב אז בלעג בלתי מוסתר ובעט מושחז: "בשורה גדולה מתבשר העולם כולו מאת הגביר ר' מרדכי יפה, כי הצליח לקנות לשם חברת יישוב א"י, שדה גדולה בת שלושה דונם וארבעה זיתים... מי מאנשי ירושלים אשר קרא הדברים האלה לא מילא פיו שחוק ולעג. מי לא ידע אותה השדה שהיא כמלוא כף איש... הלזה יקרא שדה לעבודה, וגם אם יושיבו בה איש אחד... היישב ויעשה בה? כי מי זה יתרחק מאדם העיר, לשבת בודד ושומם ושדות אחרים אין לקנות מסביב, ומים אין לשתות... ומי לא ידע כוונת הקונים, כי רק לרמות את הבריות ולשחד אזני השומעים בקבר רחל אמנו".

חלקה נוספת שנקנתה מול קבר רחל בראשית המאה ה־19 היא חלקת שטראוס, שרכש הנדבן נתן שטראוס (על שמו קרויה העיר נתניה). יורשי שטראוס העבירו ב־1931 את החלקה שלו לקרן הקיימת לישראל. יצחק ורחל ינאית בן־צבי ניסו לשמור עליה ככל יכולתם, שהיתה, כך התברר לימים, מוגבלת למדי. הערבים השתלטו גם על הקרקע הזאת. מכתביו ופניותיו של השמש של קבר רחל באותם הימים, ר' שלמה פריימן, למוסדות היישוב, להציל את החלקה - לא סייעו. חלקת שטראוס שמול קבר רחל נמצאת היום אף היא מעבר לגדר ובחזקת ערביי בית לחם.

 

אשכול תמך, דיין התנגד

ייתכן שיישוב יהודי משמעותי היה מתפתח למרות הכל בבית לחם - אם לאחר מלחמת ששת הימים היתה הופכת העיר לחלק מירושלים. כך אירע עם אזורים אחרים סביב ירושלים שסופחו אליה, אבל גם לאחר המלחמה ביטאה הנהגת המדינה רתיעה גדולה מהדומיננטיות הדתית הנוצרית בבית לחם, והדבר מנע תקיעת יתד יהודית במקום.

ביוני 1967 מינתה ממשלתו של לוי אשכול ועדת שרים לעניין גבולות השיפוט של ירושלים. אשכול הביע בפני שר המשפטים יעקב שמשון שפירא את רצונו, שהוועדה תנסה לכלול את קבר רחל בתחום השיפוט של ירושלים ותחיל גם עליו את הריבונות הישראלית. אלא שהאיש החזק בממשלה באותם ימים, משה דיין, טירפד את התוכניות של אשכול, בדיוק באותם נימוקים שכמה דורות קודם לכן שימשו את הספקנים לנוכח היומרה להקים מאחז יהודי קטן סמוך לקבר רחל. 

דיין אמר באותם ימים כי אמנם קבר רחל סמוך מאוד לשכונת תלפיות בבירה, אבל ציין שהוא קרוב פי כמה, מרחק של מאות מטרים בלבד, לכנסיית המולד - מקום הולדתו של ישו ואחד המקומות המקודשים ביותר לנצרות. הקירבה לכנסיית המולד הרתיעה את דיין; הוא לא הסתיר את חששו משליטה ישראלית על מקומות המקודשים לדתות אחרות או על אזורים הסמוכים למקומות שכאלה. בעיני דיין הצטיירה כנסיית המולד של בית לחם, ממש כמו העיר העתיקה של ירושלים על צריחיה וכנסיותיה, כסיבוך, כאיום וכמקור לבעיות בין־דתיות אינספור. הוא לא חפץ בהן.

מול דיין התייצב באותם ימים שר הדתות זרח ורהפטיג, שנקט גישה הפוכה. ורהפטיג ביקש להחיל את הריבונות הישראלית גם על בית לחם. עמדתו של האלוף רחבעם זאבי, נציג צה"ל בדיונים הללו, היתה דומה, אבל הרוב באותה ועדה הכריע נגד. קבר רחל לא נכלל בגבולות השיפוט של ירושלים, וקו השיפוט החדש נמתח במרחק לא רב - 463 מ' בלבד - מצפון למתחם הקבר ולבית לחם. 

בישיבת הממשלה שהתכנסה ב־26 ביוני 1967 עוד ניסה שר העבודה דאז יגאל אלון לשכנע את חברי הוועדה לשנות את ההחלטה, אבל כשל. ב־3 ביולי 1967, שישה ימים לאחר שהממשלה אישרה את גבולות השיפוט החדשים של ירושלים, פנו לממשלה 500 נכבדים מאזור בית לחם בבקשה שמדינת ישראל תספח את בית לחם לשטחה, כדרך שהעיר העתיקה סופחה למדינת ישראל. דיין דחה את הבקשה. ארבע שנים לאחר מלחמת ששת הימים הביע גם ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק, תמיכה בצירוף קבר רחל לתחומי השיפוט של ירושלים, אבל הממשלה לא קיבלה את עמדתו.

 

רבין ביקש פנייה בכתב

לאחר מלחמת ששת הימים היו עוד מספר ניסיונות ליצור מאחז קרקעי יהודי בבית לחם - בעיקר באזור קבר רחל. מייד אחרי המלחמה נרכשו בבית לחם, סמוך לקבר רחל, שתי חלקות, האחת על ידי איל ההון היהודי ארווין מוסקוביץ' מאיש דת ארמני, והאחרת נרכשה על ידי חברת "הימנותא". 

הרכישות המשמעותיות יותר היו אלה שביצעה עמותה יהודית בראשית שנות האלפיים. אנשי העמותה רכשו שני מגרשים עם בתים - בסך הכל כעשרה דונמים - מדרום לקבר רחל ובצמוד לו. המגרשים הללו הוכנסו על ידי ממשלת אריאל שרון אל תוך הגדר בהחלטת ממשלה מיוחדת. מאז ולאורך השנים מתקיימים במקום שיעורי תורה ופעילות לימוד ומורשת על תולדות בית לחם וקבר רחל. החלקות שנרכשו היו בבעלות פרטית נוצרית, ובתמורה למכירתם ליהודים שולשלו לידי המוכרים סכומי כסף גבוהים והם אף שוכנו על חשבון הרוכשים באחת ממדינות דרום אמריקה. 

מאז מלחמת ששת הימים, וככל שהתעמק תהליך הלאומיות הפלשתינית, הלך ופחת מספרם של הנוצרים בבית לחם והיא הפכה לעיר מוסלמית. כיום עומד שיעור הנוצרים בעיר על כ־20 אחוזים בלבד. 

ערב מסירת בית לחם לפלשתינים בהסכם אוסלו ב', שיגר ראש עיריית בית לחם הנוצרי אליאס פריג' שליח אישי לרה"מ יצחק רבין, וביקש ממנו שלא להעבירה לרשות הפלשתינית. רבין ביקש פנייה רשמית בכתב מראשי הכנסיות בבית לחם. פריג' התקשה לספק את הסחורה, ובית לחם נמסרה לפלשתינים. פריג' עצמו מת זמן קצר לאחר מכן. קבר רחל, כידוע, נותר המאחז היהודי היחיד בבית לחם, ואף הוכנס אל תוך תחום גדר ההפרדה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו