12 ביולי 1998 הוא יום מכונן בהיסטוריית הכדורגל של צרפת. בערב קסום בסטאד דה פראנס, הנבחרת של איימה ז'אקה הלמה בברזיל בניצחון 0:3 מוחץ בגמר הגביע העולמי והניפה את התואר בפעם הראשונה בתולדותיה.
זו היתה תצוגת כדורגל מהפנטת של נבחרת מסודרת, מתואמת וקטלנית, שבראשה עמד כוכב בשיא תפארתו. זינדין זידאן כבש את שני השערים הראשונים בגמר, שניהם בנגיחה, כשאחד מהם חולף בדיוק מילימטרי בין רגליו של רוברטו קרלוס. עם שריקת הסיום, באופן טבעי, זידאן הועלה לדרגת מלך. דיוקנו התנוסס ברחובות העיר, ההמונים קראו בשמו והיו כאלה שדרשו למנות אותו לראש ממשלה. סביר להניח שאם היה חושק במשרה, גם היה מקבל אותה.
כמה שנים קודם לכן, סצנה שכזאת נראתה דמיונית לגמרי. שורשיו של זיזו באלג'יריה, מדינה שנלחמה על חירותה מול השלטון הצרפתי, וגם השיגה אותה. המלחמה העקובה מדם הובילה לכך שהמהגרים האלג'ירים סבלו מיחס עוין כשהגיעו לצרפת ולא הצליחו להשתלב בחברה. כדורגל, כך אומרים, יכול לחבר בין אנשים ולצמצם פערים עדתיים, וזה בדיוק מה שעשה זידאן.
אבל הוא לא היה לבד. הנבחרת של 1998, שכונתה "נבחרת צבעי הקשת" ו"דור השחור־לבן־ערבי", שינתה את התפיסה של הצרפתים כלפי האחר והקטינה משמעותית את גילויי הגזענות במדינה. מי שעוד לקחו חלק בתהליך היו הקשר הנהדר יורי דז'ורקף ממוצא ארמני; המגן השמאלי התזזיתי ביצ'נטה ליזראזו, שהגיע מחבל הבאסקים; ליליאן תוראם, כוכב חצי הגמר, יליד גוואדלופ; והחומה במרכז המגרש פטריק ויירה, שנולד בסנגל. "אנחנו עדים ללידה של דור חדש וסובלני", אמר אז הפילוסוף פסקל בוניפס, והעם הצרפתי חיבק את השינוי המבורך.
היום הגרוע בחיי זיזו
18 שנים לאחר כן, צרפת שוב מארחת טורניר גדול, וגם הפעם כדורגלן עם שורשים אלג'יריים עומד במרכז העניינים. "דידייה דשאן נכנע ללחץ של החלק הגזעני במדינה", אמר בשבוע שעבר קארים בנזמה, בהתייחסות ראשונה לניפויו מהסגל בעקבות פרשת הסחיטה של מתייה ולבואנה.
העיתוי של חלוץ ריאל מדריד לא היה מקרי. כמה ימים קודם לכן חימם אריק קאנטונה את האווירה, כשטען שחאתם בן ארפה ובנזמה נשארו מחוץ ליורו מטעמים גזעניים בלבד. "לדשאן יש שם צרפתי, להם לא. זאת כנראה הסיבה", אמר כוכב מנצ'סטר יונייטד בעבר. קשה לומר שדבריו של קאנטונה מופרכים, שכן מבחינה מקצועית אין ספק שחלוץ ריאל ראוי היה לזימון. אולם רבים מהצרפתים לא הזילו דמעה כשזה לא קרה. הם רואים בבנזמה בן מיעוטים פורע חוק שרוצה להצליח על גבה של הנבחרת, אף על פי שלא שר את ההמנון.
התחושה הזאת אף זכתה לגיבוי מראש הממשלה מנואל ואלס, שאמר: "הוא פשוט לא מתאים לנבחרת".
בינתיים, דשאן החליט להגיש תביעה נגד קאנטונה, שמצידו ענה: "פעם ראשונה בקריירה שלו שהוא עולה להתקפה". עשרה ימים לפתיחת הטורניר החשוב, השד הגזעני שוב הופיע, ובעיתוי הכי מחורבן.
המקרה הזה הוא בסך הכל הוכחה נוספת לכך שהתהליך שהחל ב־1998 מעולם לא הבשיל לגמרי - וכאן נכנסת החשיבות העצומה של הטורניר הנוכחי.
לפני שנגיע למה שיקרה ב־2016, הנה כמה תזכורות מהעבר הלא רחוק.
"זה היה היום הגרוע בחיי". במשפט הקשה הזה התייחס זידאן למשחק ידידות מול אלג'יריה שהתקיים ב־2001. העיתוי, ימים ספורים לאחר פיגועי הטרור במגדלי התאומים בניו יורק ובפנטגון בוושינגטון בארה"ב, גרם לאווירה עוינת במיוחד. האוהדים האלג'ירים לא הניחו לזיזו וקראו לו "בוגד" בכל נגיעה בכדור. כשלא נגע בו, הם צעקו את שמו של הטרוריסט אוסאמה בן־לאדן. בדקה ה־75 הם פרצו לדשא וכך הסתיים הערב הנורא. מה שהתחיל על המגרש זלג לרחובות והגיע לשיא במהומות של 2007-2005.
במונדיאל בדרום אפריקה ב־2010 המתיחות חילחלה גם לתוך הסגל הלאומי והובילה לאחד הטורנירים המביכים בתולדות צרפת. ניקולא אנלקה נזרק מהסגל, חמישה שחקנים זומנו לוועדת משמעת וצרפת חזרה הביתה בבושת פנים. שרת הספורט באותה תקופה, רוזלין באשלוט, כינתה את הנבחרת "חבורת חלאות" וכך הם נתפסו בעיני הציבור, שאיבד עניין בטריקולור. התבטאויות גזעניות של לורן בלאן, שנתפסו בעדשת המצלמה שנה מאוחר יותר, העצימו את הקרע עוד יותר. דרוש מישהו שיעשה סדר.
לורן בלאן מניף את גביע העולם ב־1998 (מימין: דשאן) //: צילום: רויטרס
דשאן מפגין שרירים
כאן נכנס דשאן לתמונה. לאחר האכזבה היחסית ביורו 2012, הוא ירש את כיסאו של בלאן עם מטרות ברורות מאוד: שיפור מקצועי, תוצאות טובות ושקט במערכת. קודמיו נכשלו בהיבט השלישי, אבל דשאן ידוע כמאמן קשוח ששם דגש על משמעת. שלא כמו אצל ריימונד דומאנק ובלאן, אצלו חדר ההלבשה תמיד היה מאוחד ומגובש, עד לאירועים האחרונים.
דשאן, למי ששכח, היה קפטן הנבחרת ההיסטורית ב־1998 ומי שהניף את הגביע. בלי קשר, ההתקפה נגדו לא הוגנת ובמידה רבה לא מדויקת. "היתה לנו הזדמנות לעשות כאן משהו מיוחד מבחינה חברתית ודשאן ביזבז אותה", המשיך קאנטונה בטור השטנה שפירסם ב־"Journal du Dimanche". שחקן העבר מתכוון כמובן לאי הזימונים של המהגרים בן ארפה, קארים בנזמה וסמיר נאסרי.
אפשר להתווכח רבות על העניין, אך ייאמר לזכותו של דשאן שבן ארפה ידוע כבעל אופי בעייתי, נאסרי אמר בעבר כי אינו מחויב לנבחרת הלאומית ובנזמה היה מעורב באותה פרשת סחיטה עם ולבואנה.
באתר יורוספורט בדקו אם יש אמת בדברים של קאנטונה, ואם הבחירות של דשאן אכן מונעות מגזענות. מהר מאוד הם הגיעו למסקנה די ברורה כי הנבחרת של 2016 הטרוגנית הרבה יותר מזו של 1998 (ראו טבלה).
"אנחנו נראה לכולם עד כמה אנחנו גאים להיות צרפתים", הבטיח דשאן כמה ימים לאחר פיגועי הטרור בפאריס, והוסיף: "האומה הצרפתית חשובה יותר מהכדורגל הצרפתי".
המאמן מבין שבימים מתוחים שכאלה, זכייה של צרפת ביורו 2016 יכולה לעשות למדינה שירות לא פחות טוב מזו שעשתה הנבחרת של 1998. כשמסננים את הדברים של קאנטונה, מגלים סגל מגוון ודומה מאוד לזה שהניף את גביע העולם לפני 18 שנה: קינגסלי קומאן מגוואדלופ, אדיל ראמי ממרוקו, מוסא סיסוקו בעל שורשים במאלי ובלז מטווידי בן לאב אנגולי. כולם, בלי יוצא מן הכלל, רוצים להצליח למען צרפת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו