"מזל שלא באת ביום שלישי, כי ביום שלישי לא היה לנו זמן לדבר", מאיר שואף מחייך. "פשוט יש לנו שלט שאומר שכל יום שלישי יש פיצה, ואז יש המון ילדים".
מאיר יודע מה ילדים אוהבים לאכול. כבר 13 שנים שהוא מבשל ארוחות צהריים ל־80 ילדים מבת ים, ובבקרים מכין ומחלק כ־1,000 כריכים לתלמידים שידם אינה משגת. מנהל לבדו את עמותת "המטבח של מאיר השמן", שממוקמת במבנה ישן שהיא שוכרת מסניף בני ברית בבת ים, ליד בית הכנסת ברחוב דניאל.
"יש בארץ המוני ילדים רעבים, המוני ילדים שאין להם אוכל. אבל כל ילד שמגיע אלי, לא משנה מה הוא אוהב לאכול ומה יש, אני כבר אדאג שהוא לא ייצא ממני רעב", הוא אומר. "זה לא תמיד אוכל בריא, לצערי. לא כל מה שמקבלים מתרומות יכול להיות בריא. אבל אני מכניס קצת גזר או תירס לאורז, חשוב לי שהם יאכלו קצת דברים מזינים. שלוש פעמים בשבוע יש שניצל, יום בשבוע יש כרעיים. ביום שלישי יש פיצה ופסטה ברוטב שמנת ופטריות. ילד שלא יאכל את הפסטה לא יקבל מנה שנייה של פיצה".
"בואי", הוא קם פתאום, פותח לי את דלת המחסן. "תראי מה יש לאכול". הררי קופסאות שימורים של רוטב עגבניות, פטריות ותירס, מסודרות זו לצד זו על המדפים. על מדף אחר עשרות שקיות אורז. שני מקררים גדולים עמוסים בשקיות של צ'יפס קפוא. שני מקררים אחרים מלאים במגשי פסטרמה, ובשלישי רצועות נקניקים. "מקרר כזה מתרוקן ביום אחד על הכנת הכריכים", הוא אומר.
בארונית גדולה בקצה המטבח צנצנות גדולות של מלפפונים, עגבניות ושאר ירקות מוחמצים, שמאיר הכין בעצמו. ליד הכניסה שתי עמדות שתייה, אחת למים ואחת לברד ממותק. בפינה אחרת של חדר האוכל יש עמדות מחשבים עם אינטרנט חופשי ומשחקים. "לחלק מהילדים כאן יש כמה וכמה אחים, ורק שולחן אחד בבית, שעליו אוכלים, מציירים ועושים שיעורים. אי אפשר לנהל ככה חיים".
• • •
אדם חייכן מאיר שואף, מודע היטב למציאות העגומה של הילדים המגיעים אליו ומקבל אותם באהבה. הוא בן 72, נולד במחנה ריכוז על גבול בולגריה־רומניה, בא לארץ ישראל בגיל 3 עם משפחתו, וגדל בלוד. בגיל 18 עברו לבת ים, ומאז הוא כאן. נשוי לאתי (68), אב לשלושה וסב לשישה. עכשיו הוא משתתף בפרק מיוחד של התוכנית "המערכת", שישודר ביום שני הקרוב (21:00 ב"רשת").
עד לפני 16 שנים היה יועץ נדל"ן, אחראי לעסקאות גדולות של שטחים, מלונות וכדומה. כשהתעורר בבוקר אחד בשנת 1999, הוא לא יכול היה לזוז. הוא הובהל לבית חולים, ושם איבחנו שעבר אירוע מוחי. חצי גוף שלו היה משותק, והוא לא היה מסוגל לדבר.
"היה לי קשה להפוך מאדם פעיל למישהו שלא מסוגל לזוז. הייתי כמו ילד, שרק לומד לדבר ולא מצליח. התחלתי תרגילי פיזיותרפיה ושיקום. הייתי צולע, מגמגם, אנשים היו מסתכלים עלי ואומרים לילדים להתרחק, כי אני נראה משוגע.
"המטבח של מאיר השמן". נעזר במתנדבים מהארץ ומחו"ל // צילום: אריק סולטן
"תמיד אהבתי לבשל. כילד קטן הייתי עומד ליד הסינר של אמא לראות מה היא עושה. אחרי האירוע המוחי הסתובבתי קצת בשוק הכרמל בתל אביב, ליד בית השאנטי. ראיתי את הילדים והמשפחות שמחפשים אוכל בפחים, וכאב לי הלב. נכנסתי לבית השאנטי, למריומה, המנהלת, ואמרתי, 'שלום, אני מאיר, אני יודע לבשל ואני רוצה לעזור'.
"היא אמרה, 'אין בעיה, אין לנו בדיוק מטבח, אבל יש ברז, כיור ומקרר'. הלכתי לשוק הפשפשים, קניתי במאה שקל תנור פשוט עם כיריים, שרק שתי להבות מתוך ארבע עבדו בו. עם התנור הזה התחלתי להכין מרקים וממולאים, אוכל נורמלי.
"היה לי מצבור של מתכונים, שאמא שלי היתה מכינה, וכל הזמן חיפשתי עוד ועוד הברקות בפורומים של בישול, כדי לעשות אוכל שהילדים יאהבו. היתה ילדה אתיופית שלא רצתה לאכול כלום, ומצאתי לה מתכון של אינג'רה, לחם מחמצת אתיופי.
"וזה הצליח. זה היה הריפוי בעיסוק שלי. לא יכולתי לחזור לעבודה שלי, לא סמכתי על עצמי שאני מספיק כשיר לייעץ לאנשים בעסקאות ענק, והתקיימתי מקיצבת ביטוח לאומי. בבית השאנטי קיבלתי שוב חיים. הילדים היו יושבים ומקשיבים לסיפורים שלי, שואלים שאלות, מתעניינים. ברגע שהייתי מסיים לבשל היו קוראים לי שאשב איתם ושומעים סיפורים על הצבא, על המלחמות שהשתתפתי בהן, על הילדות. הכל הם רצו לשמוע".
אחרי שלוש שנים של התנדבות בבית השאנטי, נבחר מאיר לכהן כיו"ר סניף בני ברית בבת ים, שבו היה חבר במשך שנים רבות. אביו היה ממקימי הסניף, והוא גם זה שבנה את המבנה הישן ליד בית הכנסת.
בתחילה שימש המקום אולפן לעולים מאתיופיה. אחר כך שימש מועדון חברתי לעולים מחבר העמים. כשמאיר נבחר להיות הנשיא, הוא ביקש להפוך את המקום לבית תמחוי.
"עשינו ישיבה של חברי הארגון, סיפרתי להם שראיתי בשוק אנשים שנוברים בפחי האשפה, ששמחים למצוא בננה או עגבנייה, ואמרתי להם שאני רוצה להציל את האנשים האלה. לדאוג שיהיה להם אוכל.
"עשינו הצבעה, היד שלי היתה למעלה, וכל הידיים היו למטה. אף אחד לא חשב שזה דבר שנכון לעשות. אמרו שהמקום נראה הרוס. הם לא רצו להקים כאן כלום. הורדתי את הראש, אבל זה הרגיש לי לא בסדר. שבוע אחרי הישיבה ההיא יצא דו"ח העוני, והתברר שיש בארץ 300 אלף ילדים רעבים. היום יש הרבה יותר.
"כינסתי שוב את החברים. אמרתי להם שמבין 300 אלף הילדים הרעבים, סביר להניח שיש 60-50 כאלה בבת ים, וצריך בשבילם בית תמחוי. ילדים שלומדים בבית הספר, שאין להם כריך, שאין להם ארוחת צהריים, שאנחנו יכולים להיות אלה שייתנו להם לפחות את הסיכוי הזה לאוכל נורמלי. עשינו שוב הצבעה. הפעם שום יד לא היתה למטה".
• • •
מאיר לקח את המועדון הישן והקים בו חדר אוכל ומטבח, ופתח את "המטבח של מאיר השמן". הוא פנה לארגונים כדי לקבל תרומות מזון. קנה תנור ישן בשוק הפשפשים, ארגן כיסאות ושולחן פלסטיק גדול.
"יש פה בית ספר תיכון מעבר לכביש, הלכתי ליועצת ואמרתי לה שאני לא יודע לאיזו אוכלוסייה משתייכים הילדים בבית הספר שלה, אבל אם יש ילדים שלא מביאים כריך ואין להם ארוחה חמה בצהריים, הם מוזמנים לעבור את הכביש ולבוא אלי לאכול. ולפני בית הספר הם יכולים לעבור ולקחת כריך. ככה התחלתי.
"בשנה הראשונה הייתי מחלק כל יום 13 כריכים ומכין עוף וחצי, והרגשתי שאני מציל את העולם. הילדים היו באים עם פתק מיועצת בית הספר, שבו היה כתוב: 'התלמיד רשאי לקבל ארוחה חמה במטבח של מאיר השמן במחיר של שקל'. גבינו שקל, כדי שהילד ירגיש שהוא שילם עבור האוכל שלו, וירגיש נוח לבקש עוד.
"היועצת הזאת שהלכתי אליה סיפרה למנהלים מבתי ספר אחרים שיש מקום שמכין כריכים לילדים וארוחות צהריים, ואחרי החופש הגדול של אותה שנה התחילו לבוא הרבה יותר ילדים. שנה אחר כך התחלנו להכין כל יום עשרה עופות ו־60-50 כריכים. היום אנחנו כבר מכינים בערך 1,000 כריכים בכל בוקר ו־90-80 מנות לילדים בצהריים".
עם הגידול בביקוש עלה גם הצורך בתרומות ובידיים עובדות. מאיר קיבל מתנדבים מתל אביב ("עורכי דין ורואי חשבון, שהיו באים לפנות בוקר וב־8 רצים לעבודה"), עד שהתחיל לקבל עזרה מתלמידים, כחלק מפרויקט מחויבות אישית, וממתנדבים של תנועות נוער מחו"ל - "יהודה הצעיר" מארה"ב ו"מסע" מרוסיה.
"המתנדבים מחו"ל באים לכמה חודשים, חיים בארץ, מטיילים בין הערים. כשהם מגיעים למרכז, הם מתנדבים אצלי כל בוקר, מכינים פה מאות כריכים. העמותה פועלת רק בימים של בתי הספר, ומספקת אוכל לתלמידים מכיתה א' עד י"ב. לפעמים הם ממשיכים לבוא לאכול גם אחרי שהם מתגייסים. במהלך החופש הגדול יש פה מעין מועדונית לילדים, עם משחקים ושלוש עמדות מחשב. הכל תרומות".
"אני מעולם לא ביקשתי כסף, רק ביקשתי עזרה. אם זה היה בשבילי, לא הייתי מעז. אבל כשזה בשביל הילדים, אין לי בעיה. אנחנו מקבלים תרומות מכל מיני גופים. מחלבת כפר תבור, למשל, בכל יום שני, כבר 13 שנים, מביאה לנו גבינה בולגרית וגבינת שמנת 5 אחוז, שיהיה לילדים. לפני שנתיים הצטרפה מחלבת גד בבת ים, שמביאה גם היא מוצרי חלב. חברת 'לקט ישראל' מעבירה כל שבוע ירקות.
"גם רשת 'ויקטורי' התחילה לתרום לנו לפני כמה חודשים עופות ובשר. האחים כהן תורמים לי את כל סוגי התבלינים, כולל קטשופ ומיונז, שימורים ועוד. הם איתי מהשבוע הראשון. אני מקבל תרומות גם מארגון 'לתת'. תמיד אני מוצא מישהו שיכול לעזור".
הוא מצביע על מכונה ישנה לפריסת לחם, עמוסה פירורים מהבוקר. "היא בת 40 בערך. קיבלתי אותה לפני חמש שנים ממישהו שהשתמש בה 20 שנים אחרי שקיבל אותה ממישהו אחר. אני צריך פורסת חדשה, אבל משתמש בזו עד שתהיה לי אחרת".
עם מיקי חיימוביץ' בתוכנית "המערכת". "אני לא מחפש את התהילה"
מדי פעם, בימי שישי, מתקיימות במקום סדנאות בישול למבוגרים, בניצוח שפים מוכרים, דוגמת ישראל אהרוני, מאיר אדוני והילה אלפרט. השפים מעבירים את הסדנאות בהתנדבות, וההכנסות הן תרומה לרכישת ציוד, השלמת מזון ושיפור התנאים במטבח.
"לסדנה מביאים אוכל קצת יותר מיוחד, כל צלפים, פסטו, כל מיני תבלינים מיוחדים. מה שנשאר אני שומר לילדים. הבעיה שילדים לא תמיד אוהבים את המיוחד, הם רוצים פיצה וצ'יפס. אבל מספיק שאני מכניס קצת תבלין, אפילו לכריך, זה כבר משדרג אותו, והם יאכלו. ילד רעב יאכל גם משהו שהוא לא אוהב".
• • •
יום העבודה שלו מתחיל ב־4:30 לפנות בוקר. הוא קם ויוצא למקום שלו. פורס את הלחמים, שנתרמים מהמאפיות באזור, ומתחיל להכין את הכריכים. ממלא אחד בפסטרמה, אחד בגבינה, מוסיף ירק או שניים, תלוי במה שיש. כל כריך עטוף בניילון, מנה אישית מהלב. עד לפני כחודש היה נוסע בעצמו ל־22 בתי ספר בבת ים, לחלק את הכריכים.
"פעם הייתי נותן אותם לשרת, אחר כך לאב הבית, בשנים האחרונות יש שומרים. בחודש האחרון פקחים של העירייה באים לאסוף ממני את הכריכים ומחלקים אותם. גם זה סוג של עזרה, חוסך לי את הנסיעה בין בתי הספר.
"המורות שמגיעות בשעה 8 מעולם לא ראו אותי. הרבה מהילדים שמקבלים את הכריכים לא מכירים אותי. אני לא מחפש את התהילה".
עד 9:30, זמן הפסקת האוכל בבתי הספר, הכריכים כבר הגיעו ליעדם. אלפי ילדים ש"שכחו" את הכריך בבית יודעים שיש להם על מי לסמוך. כשהם פותחים את שקיות הניילון, מאיר כבר עובר להכין את ארוחת הצהריים. מפרק את ארגזי הירקות, הבשר והתבלינים שנערמו בכניסה למטבח, מניח סירים גדולים על הכיריים הישנות, מחמם, טועם, מוסיף תבלין, קוצץ ירקות. היום בתפריט אורז ועוף, ומאיר מוסיף לצלחות קצת גזר חתוך, שיהיה יותר בריא.
שולחן הפלסטיק הארוך במרכז החדר כבר ערוך, הכיסאות מסודרים, מחכים לרעם שיגיע. עד 1 בצהריים הכל כבר מוכן, למקרה שאחד הילדים יסיים את הלימודים מוקדם מהרגיל.
"לא תמיד אני יודע מתי הם מגיעים", הוא ספק מתנצל. "בדרך כלל 2 זו השעה העמוסה. הם מגיעים רעבים ורוצים מייד לאכול. לפעמים, תלמידים שמסיימים מאוחר מתקשרים אלי, ואני מחכה להם. אין סיבה שלא אחכה להם עוד קצת כדי שיוכלו לאכול משהו. אני פה בשבילם".
ב־16:00, אחרי שאחרון הילדים הולך, ואחרי שציחצח את המטבח וסידר את השולחן לקראת מחר, הוא חוזר הביתה, לנוח. "אם אין כדורגל בערב אני גם הולך לישון מוקדם, בכל זאת אני קם ממש מוקדם", הוא צוחק.
הוא מתפרנס רק מכספי הביטוח הלאומי - קיצבת זיקנה, קיצבת ניצול שואה וקיצבה של נכה צה"ל, לאחר שבמלחמת יום הכיפורים נפגעה שמיעתו מפגז שהתפוצץ לידו. אבל מאיר מאושר. "אין לי בעיה של אוכל, וזה העיקר", הוא מניח את ידיו על כרסו ומחייך.
• • •
2 בצהריים, ולמטבח של מאיר השמן מגיעה מאיה (שם בדוי) ומתיישבת ליד השולחן הארוך. נערה יפה ועדינה שלומדת בכיתה י'. מכיתה ד' היא אוכלת כאן צהריים כמעט בכל יום. עלתה לארץ ב־2009 עם אמה, וגרה איתה בדירת שני חדרים במרכז בת ים. האם, שעובדת כמטפלת בקשיש, לא מצליחה תמיד לדאוג לה לארוחה חמה. גם לא לכריך בבוקר.
מאיר זוכר איך אמא שלה באה אליו יום אחד, אמרה לו שיש לה "בת יפה יפה" ושאלה אם היא יכולה לבוא לשם לאכול. "היא לא שיקרה, אמא שלה", הוא מחייך אל מאיה הנבוכה, שמרכינה את ראשה לעבר הצלחת.
בימי חופש היא יוצאת לעבוד. להרוויח קצת כסף בעצמה. מנסה לעזור בבית כמה שאפשר, לצד שיגרת הלימודים ותקופת הבגרויות. "החברה שלי היתה אמורה גם לבוא היום, אבל היא בטח עוד תקועה במבחן", היא מסבירה למאיר למה באה היום לבדה.
הוא מכיר כל אחד מהילדים שבאים לאכול אצלו, יושב איתם, שומע מה עובר עליהם, על החברים בבית הספר וגם על הקושי להתמודד עם המחסור. יודע שספק אם הם אוכלים ארוחה חמה כשאינם באים אליו. הוא פותח את הסלולרי שלו, מראה לי תמונה של פעוט בהיר שיער ותכול עיניים. "אמא שלו היתה באה לאכול אצלי מאז שהיתה בכיתה ב' עד סוף התיכון. עכשיו היא בת 20 ובאה איתו לפעמים להשוויץ. אני מרגיש שהיא כמו נכדה שלי", עיניו זורחות.
המטבח מתחיל להתמלא. עשרות בני נוער מתגודדים ליד שולחן ההגשה, דוחפים זה את זה כדי לקבל אוכל. הלב מתכווץ.
"אני כל הזמן אומר להם שיש מספיק לכולם, זה בסך הכל לוקח עוד כמה דקות לחמם עוד אוכל", אומר מאיר. "אבל אני יכול להבין למה הם נדחפים. 80 אחוז מהילדים שמגיעים לפה הם ממשפחות חד־הוריות, במצב סוציו־אקונומי נמוך. כמעט חצי מהאימהות עובדות כמטפלות של מבוגרים, וכשהן חוזרות הביתה אין להן את היכולת או את הכוחות להכין אוכל לילד.
"יש לי ילדה מאוזבקיסטן ששני הוריה עובדים אבל לא מצליחים לגייס מספיק כסף לשכר דירה, אוכל, בגדים. אין להם טלוויזיה או אינטרנט. אני נותן לה להיות פה מעבר לשעות של הארוחה, שתעשה פה שיעורים, שתשתמש במחשב ובאינטרנט. שתרגיש בית. קניתי לה טלפון סלולרי כדי שאוכל לתקשר איתה, שתגיד מתי היא צריכה משהו. כואב הלב על ילדים כאלה, אבל זאת המציאות.
"היו פה שני אחים, שאמם היתה הולכת למספרה כל שבוע, מסדרת שיער וציפורניים, אבל לא היתה דואגת לאוכל לילדים. קראתי לה ואמרתי לה שאני אוהב את ילדיה, אבל היא לא יכולה להמשיך לטפח את עצמה על חשבון האוכל שלהם. היא באמת הפסיקה".
את התשלום של שקל הפסיק מזמן לגבות. "כשמגיע אלי ילד חדש, אני נותן לו לאכול במשך כמה ימים, ורק אחר כך שואל מאיזה בית ספר הוא ומברר עם המנהלת או היועצת מה הסטטוס שלו בבית".
ההורים מכירים אותך?
"בדרך כלל לא. הם יודעים שהילדים אוכלים במקום שהוא בסדר, וזהו. הורים שנמצאים באמת במצב קשה באים בעצמם. דופקים בדלת כשהילד בבית הספר ומבקשים שאעזור גם להם. ואז אני נותן להם מה שאני יכול. יש ילדים שבאים לאכול בצהריים, ואחר כך, אחרי שהם הולכים, באה גם האמא, מתביישת שיראו אותה. אני נותן גם לה לאכול".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו