הוא היה האבא החורג והמופקר של יעל בר זוהר, המנכ"ל הכל יכול של חברת אופנה מצליחה, מהמר כפייתי שלא בחל בתענוגות אסורים והבעל הבוגדני של אחת הנשים הנכלוליות בתולדות הטלוויזיה הישראלית. אבל עכשיו מייק לינוביץ', או בחיים האמיתיים שלמה סדן, הוא נהג מונית.
"היו לי שני חלומות בחיים", אומר סדן, "אחד - להיות שחקן, והשני - להיות נהג מונית. את שניהם הגשמתי".
בחייך.
"כשהגעתי לתל אביב, התחלתי לעשות הצגות ילדים. כשזאת הפרנסה העיקרית שלך, אתה כל הזמן תלוי בלוח ההצגות לחודש הבא. אתה לא יודע מה יהיה איתך בעתיד. מצאתי את עצמי עושה את זה פחות ופחות באהבה, והאי שקט גרם לי להעביר חוגים ולביים הצגות ואירועים קטנים בכל מיני יישובים. עד שהבנתי שצריך לוותר על הכל ולחפש הכנסה אחרת. המונית איפשרה לי את זה".
זה לא קל, לצנוח מפיסגת הרייטינג לשיחה עם נוסעים בפקק.
"שום דבר שעשיתי בחיים לא היה לי קשה. לא להתחתן ולא להתגרש ולא לעלות על מונית. ברגע שאתה עושה את הבחירה שלך, ברגע שאתה משחרר את היד ומוותר - נורא קל לעשות הרבה דברים.
"אנשים נוטים להגדיר את עצמם דרך מקצוע אחד. גם אני נאחזתי בטייטל הזה, 'שחקן', הרבה זמן, ולאורך השנים זה מנע ממני לעשות הרבה דברים אחרים. התיוג לא מעניין אותי. אני עובד ב'גט טקסי', שהיא שונה מתחנה של סדרן שמדבר עם 15 נהגים בצעקות בקשר. יש משהו מאוד שקט, נקי וסטרילי בעניין הזה.
"המונית היא הכנסה. אם בתיאטרון אתה מקבל את הכסף שוטף פלוס 60 או 90, במונית אתה מקבל את הכסף מייד. זה מניע נהדר".
באמצע שנות התשעים סדן היה סלב. ערוץ 2 (טלעד) שידר אז את הטלנובלה העברית הראשונה, ומאות אלפי צופים עקבו בדריכות אחרי גורל חברת האופנה "אופל" והיחסים המעורערים במשפחת לינוביץ' התככנית - ההורים מייק ועידית (גילת אנקורי) והבת שרון (יעל בר זוהר). "רמת אביב ג'" הפכה את סדן לאחד הפרצופים המוכרים במדינה.
"לא יכולת שלא להרגיש אז את ההצלחה של הסידרה", הוא נזכר. "כל אדם שני ברחוב הכיר אותי. הרבה פעמים, באירועים יחצניים, הייתי צריך ממש לשחק את המשחק של מייק. להיכנס לפוזה. גילת ואני היינו עושים כניסות מלכותיות, וזה היה משעשע. אבל זה לא הייתי אני.
"היתה לי אז סיטרואן BX אדומה וחבוטה, ופעם אחת ראה אותי מישהו בתחנת דלק ואמר לי, 'על זה אתה נוסע? לא על מרצדס?'
"בדיוק בשנים ההן נולדו שתי בנותיי, והעיסוק שלי בהן היה מרכז הווייתי. כל דבר אחר התגמד. בדיוק כשהסידרה עלתה נולדה בתי השנייה, והייתי נחוש למצות את חוויית ההורות. מצד שני, נוצר מצב שמסתכלים עלי ברחוב ורוצים לראות את מייק לינוביץ'.
"בחלק מהזמן, כשיכולתי, שיחקתי את המשחק, אבל כשהייתי מחזיק את הבנות בשתי הידיים והיה פונה אלי מישהו ומבקש ללחוץ לי את היד, מה הייתי אמור לעשות? להשליך את הילדות כמו אבטיחים על הרצפה וללחוץ לו את היד? הסיטואציה הזאת היתה מאוד מוזרה לי. אנשים ראו בי את הכוכב, ואני נאלצתי לשחק את זה".
מייק לינוביץ' היה גבר קשוח, מתנשא ופלרטטן. סדן מספר שהדמות לא היתה זרה לו. "יש בי את הטיזר, את החרמן, את המחפש ואת המתנשא. יש בי הכל. כמו שיש בי את חסר הביטחון, קטן האמונה, המסתגר.
"אני יכול לשחק את מייק גם היום, אבל זה יהיה חלק מאוד מאוד קטן משלמה סדן. זה כמו שתיתן לצייר רק שלושה צבעים".
נהנית לשחק בסידרה?
"העבודה היתה מאוד נחמדה ונעימה, ומאוד שונה. זאת היתה אופרת סבון בסגנון אמריקני, שצולמה במצלמה אחת. כל פריים היה מוקפד כמעט כמו בפרסומת, עם שפה מאוד נקייה. היתה אחריות גדולה לא לשדר אלימות ולא שפה גסה ולא סקס. לראות את זה היום זה מוזר, כי השפה ההיא שונה כל כך, תלושה ממה שקורה פה היום. אז לא היו פייסבוק ורשתות חברתיות".
"רמת אביב ג'" היתה יכולה להצליח כיום?
"אני לא חושב. אף אחד לא יצפה בזה, בגלל השפה והקונטקסט. זה כמו לנגן פלמנקו בבית מרקחת.
"האבולוציה של הטלוויזיה בארץ היא מאוד מהירה. היתה תקופה של שעשועונים, אחר כך טלנובלות, ועכשיו ריאליטי, וגם זה ייגמר מתישהו".
צפית בזה מאז?
"לא. היה לי את זה פעם בקלטות, אבל אני לא יודע איפה הן. אני לא מאלה ששומרים, אני מאלה שממשיכים הלאה".
עם גילת אנקורי ב"רמת אביב ג'". "היום אף אחד לא היה צופה בזה"
סדן (65), גרוש זה ארבע שנים, מתגורר בשוהם, אביהן של מור (24), סטודנטית לניהול וכלכלה בבאר שבע, ומעין (20), חיילת ("הן עין ימין ועין שמאל שלי").
הוא בוגר בית הספר למשחק של סמינר הקיבוצים. מייד בתום לימודיו לוהק לתפקידים בתיאטרון באר שבע, וכשעבר לתל אביב השתתף בהצגות ילדים ובפרויקטים בתיאטרון בית ליסין. ב־1995 לוהק לתפקיד הגברי הראשי בטלנובלה המדוברת ביותר באותה עת, לצד אנקורי ובר זוהר, נועה תשבי, ניצה שאול ויונתן קוניאק.
"רמת אביב ג'" שודרה במשך שש עונות ובישרה את תחילתו של גל אופרות הסבון דוברות העברית - "סיטי טאוור", "כסף קטלני", "משחק החיים", "לגעת באושר" ו"לחיי האהבה".
אף שבזמן אמת היו מעלליו של מייק לינוביץ' מרכיב חשוב בכל שיחת ברזייה או סלון, סדן לא מתרפק על הימים ההם. למעשה, מאז הוא די נעלם מהתודעה. "לא התחנפתי לבמאים, לא קפצתי בין השקות", הוא אומר. בזמן שנשות הסידרה מינפו את ההצלחה ואספו תפקידים בשרשרת, סדן החליט להיפרד מהמצלמות והחל לעבוד כנהג מונית, באפליקציית "גט טקסי".
"המון שחקנים, בדרנים וזמרים, שעל חלקם אנחנו יודעים, מסיימים את חייהם כי הם לא מסוגלים לגשר על הפער בין הפרפורמר לבין האדם שהם. הם נופלים למקום שאין איך לצאת ממנו, והעולם שמחוץ להוויה האמנותית שלהם לא מעניין אותם. אני מניח שלמקומות האלה הגיעו דודו טופז וגבי שושן, וחבל.
"אותי תמיד עניין מה יש בחוץ. לא היה לי כאב של עזיבה, אלא להפך. ההשלמה עם זה שאני לא מבוקש עזרה לי מאוד לעשות את הצעד הבא, וזה משחרר".
עדיין יכולת להיות היום שחקן, וגם להרוויח יותר.
"כשהתגרשתי, אמרתי שלפחות חצי מהאשמה בגירושים היא בי. כנ"ל גם בתיאטרון. כישרון הוא רק אחת מהתכונות הדרושות. צריך גם אגו הרבה יותר מפותח ורע משלי. מצד שני, אני לא זוכר שהציעו לי תפקיד טוב ולא לקחתי".
מציעים לך היום?
"מציעים לפעמים, אבל לא מספיק, ואין לי כוח לרוץ אחרי זה. גם תפקידים קטנים אני לוקח, אם הם מוצאים חן בעיניי. אני אוהב לשחק ולהתבטא על במה, ונהנה גם לפגוש את הקהל.
"אין לי חלומות בדבר הזה. אני אומר, 'תביאו לי, תגרו אותי ותעניינו אותי'. מדי פעם סטודנטים לקולנוע פונים אלי בבקשה להשתתף בפרויקטים שלהם, ואני אומר להם - 'תשלחו לי תסריט, ואם זה טוב, אשתתף'. בקולנוע הישראלי יש דברים נפלאים".
אתה ניגש לאודישנים?
"כן. הסוכן שלי בתחום הטלוויזיה והקולנוע, רן תורג'מן, שולח לי הצעות, ואני הולך. בתחום התיאטרון זה יותר קשה, כי אם אתה לא בקשר רציף עם מנהלים אמנותיים ועם במאים, אתה נפלט מהסיבוב".
לא נפגעת קצת מההתעלמות?
"מראש הגעתי למקצוע הזה עם אגו מאוד מצומצם. זה לא האגו שנפגע, אלה הפרנסה והביטוי האמנותי שנפגעו".
הנוסעים במונית שלך מזהים אותך?
"חלק מזהים מייד, ויש כאלה שתוקעים פתאום מבט ואומרים, 'אנחנו מכירים אותך מאיפשהו', ואני עונה שזה גם מה שגרושתי אומרת לי.
"כשמתחילים לדבר איתי על 'רמת אביב ג'' אני אומר, 'כל מה שאני יכול לספר עלי אני כבר יודע, זה משעמם אותי. בואו נדבר עליכם'. אני מעביר את הכדור למגרש שלהם.
"פעם עלתה למונית שלי מישהי, ואחרי כמה זמן הבנתי שהיא רוצה לשלם לי, אבל לא בכסף. עצרתי מייד בתחנת אוטובוס מוארת וביקשתי ממנה לרדת. אני לא מגיע למקומות האלה".
מה השאלה הכי מוזרה ששאלו אותך בנסיעה?
"פעם שאלו אותי לאן נעלמה שרון. היום כבר לא ממש שואלים".
אתה עוקב אחרי הקריירה של יעל בר זוהר?
"יצא לי לראות אותה פה ושם לאורך השנים, אבל אני לא עוקב. יעל באותה תקופה היתה ילדה מקסימה".
קינאת בהצלחה שלה ושל נועה תשבי?
"נורא שמחתי בשבילן. יעל, גילת, נועה, גלית גוטמן, יהודה לוי, גיא זו־ארץ וצופית גרנט, ששיחקה בשני פרקים. המון עברו שם".
אתה בקשר עם מישהו מהם?
"בעיקר עם גילת, שהיא חברה מאוד טובה ואישה מקסימה".
היית מוכן להשתתף בפרק איחוד?
"מהמת הזה בקושי נשארו עצמות. אלא אם כן עושים משהו שהוא באמת בהומור, אולי פרודיה".
• • •
בשנים האחרונות לא הסתפק סדן במונית, אלא כתב את רומן הביכורים שלו, "ספר לי עוד על מאריק". "זה ספר שזועק את זעקת 'הדור האילם' - בוגרי הקיבוצים של שנות החמישים והשישים, שלחמו במלחמות ישראל הראשונות, ששפכו מדמם ברמת הגולן ובסיני, ונאלצו לגדל את שורשיהם בעצמם".
את הכסף להוצאת הספר הוא מנסה לגייס באתר מימון ההמונים "הדסטארט". עד כה גייס יותר מ־18 אלף שקלים, שהם יותר מ־90 אחוזים מהרף שהציב, 20 אלף. נותרו לו עוד עשרה ימים, והוא בטוח שיצליח לגייס את מלוא הסכום, ואז יציע את הספר למכירה באתר ebooks.
הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של חיים, בן לניצולי שואה מקיבוץ בצפון. הגיבור מחטט בכל הפצעים הפתוחים: השתיקה הפוסט־טראומתית של ההורים מ"שם", ההתבגרות בין חדר הילדים לחדר האוכל, החיים בצל איום המלחמה התמידי, זוועות מלחמת יום הכיפורים, "ההליכה לאיבוד" בערי המרכז והחיפוש העצמי רווי הסמים בהודו.
"הכל התחיל מרשימות שכתבתי על ראש של הר, כשאני בעצמי הייתי במקום מאוד נמוך בחיים", אומר סדן. "הכל התאסף ונאסף, עד ששמתי לב שיש שם סיפור, והוא לא עלי. התחלתי לבנות את החומרים בצורה מאוד לא מסודרת לפני עשר שנים, אבל את העבודה על זה כספר התחלתי בשלב מאוחר יותר".
הרקע שלך כשחקן עזר לך בכתיבה?
"יש לי ראייה של שחקן, אני רואה סצנות ומתאר סצנות. אני יכול לתאר רחצה זוגית בכנרת, ואני ממש רואה אותה בעיניים. זאת סצנה שיש בה את כל הקולות והרחשים, והכל דרך העיניים של הגיבור".
הוא מדגיש שלא מדובר ברומן אוטוביוגרפי, אבל חלקים בו מבוססים על חוויות שעבר בחייו.
"כל הספר מבוסס על דברים שקרו, חלקם במציאות וחלקם בדמיון שלי. הביוגרפיה שלי נמצאת שם, והסיפור יוצא מתוכה, אבל הסיפור הוא לא עלי ולא על זיכרונותיי. הקורא שמכיר את סיפור חיי לא יזהה אותי, אבל אם הוא גדל בסביבה שבה אני גדלתי, הוא יזהה נקודות ואירועים שקרו".
הגיבור שלך לא נרתע משימוש בסמים קלים.
"המדינה שלנו מטורללת. אלכוהול ושומן טרנס וסוכר הם חופשיים, אבל סמים קלים כמו מריחואנה שייכים לפקודת הסמים".
שלמה סדן. "אני מוכן לקחת כל דבר שיכניס לי כסף, חוץ מריאליטי" // צילום: כפיר זיו
בסיום הכתיבה פנה סדן להוצאות הספרים הגדולות, "ונדחיתי ברוב הדר ונימוס. לפני שנתיים הלכתי לסדנה של הסופר דודו בוסי, ושם קיבלתי המון עידוד. פתאום, בתוך כמה חודשים, הספר הכפיל את עצמו בגודל. בסופי שבוע הייתי עושה לעצמי מרתונים שלמים של כתיבה. אני לא אדם שרגיל לשבת הרבה על כיסא, אז כתבתי עד לשלב שבו הייתי קם ברגע אחד ויוצא למונית".
היציאה מהפקק האישי באה לו כשפגש בפייסבוק את הסופר והקופירייטר לירון פיין, שהתחייב לערוך עבורו את הספר בחודש אחד. "אחרי שבוע הוא סיים ושלח לי. הרגשתי כאילו שלחתי אליו ילד פצוע, מכוסה בוץ ומלוכלך, וקיבלתי בחזרה נסיך. פתאום התרגשתי מהספר שלי.
"בשיחות שלי איתו גיליתי עוד דברים שכתבתי, ובכלל לא שמתי לב אליהם. שלחתי את הגירסה הערוכה להוצאות ספרים, ושוב נדחיתי. השיקולים שלהן מסחריים".
נפגעת?
"בתור שחקן אתה מיומן בדחיות. אחרי שאתה עובר את אי הנעימות, המחשבה היא מה עושים הלאה. אף פעם לא תמצא אותי בעמדה קורבנית. זאת לא אופציה מבחינתי.
"ואז גיליתי שהמציאות האינטרנטית שינתה גם את שוק הספרים. היכולת להגיע לקהל לא פחתה. להפך, היא אפילו גדלה. ההוצאות מוציאות ספרים כל הזמן, אבל אחרי שבועיים הספר שלך עובד למדף האחורי בחנות".
למה חשוב לך שיקראו את הספר הזה?
"כי יש בו המון מישראל שהכרתי, ושעדיין קיימת. יש ישראל שחיה בצל השואה, ויש הרבה אנשים בני הדור שלי, 'הדור האילם', שחייהם נחצו לפני מלחמת יום כיפור ואחריה. במלחמה איבדתי את אחי מוט'לה, שהיה צנחן ונפל בחזית הסורית. איבדתי שם גם הרבה חברים.
"בכל האנשים בני דורי, המלחמה טבועה מאוד חזק. הספר יכול להדהד את חייהם, ולכן אני חושב שהוא מיוחד גם ביחס לספרים אחרים שאכתוב בעתיד".
אתה יודע שקשה מאוד למכור היום ספרים.
"בשונה ממשחק בתיאטרון, שבו אתה נבחן בערב אם בא קהל או לא, פה זה אחרת. אני מכיר את שוק הספרים, ואני יודע שקשה, אבל אין לי חשש. אני מנסה להגיע לכמה שיותר קהלים".
אם הספר יתפרסם ויהפוך לרב מכר, תעזוב את המונית?
"כן. גם היום, כשיש לי ימי צילום והצגות, אני מעמיד את המונית".
עם מור ומעין. "עין ימין ועין שמאל שלי"
הוא לא צופה בסדרות או בריאליטי. "אם אני שומע את זה ברקע, זה מעצבן אותי. אני לא מוצא בזה שום עניין. אני מאמין שבניסויים קליניים, כשמכניסים עכברים לכלוב ורוצים לבחון התנהגויות שלהם אפשר להגיע להרבה דברים מעניינים, אבל זה לא יגרום לי להשחית את זמני. אל תשכח שנשארו לי 50-40 שנים על הכדור הזה. אז אני מעדיף לראות נשיונל ג'יאוגרפיק, דיסקברי, ערוצי ספורט וחדשות פעם בשבוע".
למה רק פעם בשבוע?
"כי החדשות נהיו נורא צהובות. בערוץ 2 פתחו לא מזמן את היומן בכתבה על אלון חסן, ראש ועד עובדי נמל אשדוד. אני מעביר לערוץ 10 ורואה כתבה פותחת על ענבל אור. מבחינתי זה לא חדשות. אלה דברים שאני שומע ברדיו, באוטו, אבל להקדיש לזה גם את העיניים? ממש לא".
היית משתתף בריאליטי כדי "לעשות מכה"?
"אני מוכן לקחת כל דבר שיכניס לי כסף, חוץ מריאליטי. גם אם היו משלמים לי את מיליון השקלים מראש, הייתי מסרב. אני לא יכול להתעסק שם ביצירה, וכדי להתבטא אני אצטרך להשתמש בתכונות השליליות שלי".
אתה הולך להצגות?
"מעט מאוד, בעיקר כשהבנות שלי גוררות אותי, ובעיקר להצגות של 'גשר', שלטעמי הוא התיאטרון הכי מזוקק. הם לא ממחיזים אלא מעבדים, והמנהל האמנותי שם (יבגני אריה; ע"ס) הוא גאון".
מה אתה חושב על הסערה סביב השרה מירי רגב?
"אני ממש לא אוהב את הסגנון שלה, אבל הצורה שבה שופטים אותה חוטאת לאמת. הניסיונות שלה לקדם את הפריפריה חשובים מאוד בעיניי. חשוב לתת ביטוי גם לקול הזה.
"הבעיה היא שמירי רגב קודם שוברת את הכוס, ואחר כך מחפשת דבק. אנשי התרבות ששומעים אותה מרגישים מייד מותקפים, ואני מבין אותם. אנשים עושים פה תרבות מאה שנים. אני מקבל שצריך לערבב לפעמים את הקפה כדי שהבוץ יעלה והטעם יחזור, אבל צריך מאוד להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו