בית ספר לאחיות

שבע בבוקר, יום שני, תפילת מיסה במנזר נוטרדאם דה ציון בירושלים. עשר נזירות, ארבעה נזירים (כולל כומר אחד), כמה מתנדבים ושפחתכם הנאמנה, שתוהה מה היא עושה כאן בתור יהודייה. בכל זאת, אמנם אותו האלוהים, אבל זה לא שלא היינו עדים בעבר לסצנות קנאה. קרני השמש שחודרות מבעד לחלונות, בשילוב עם האקוסטיקה הנהדרת, גורמות לי להרגיש לרגע שאני ביקום אחר, כזה שבו אף אחד לא צופר לך שתיסע כבר, למרות שאין לך בכלל אוטו.

כשאתה חי בתל אביב כל כך הרבה שנים, עיר הפיתויים הופכת לחלק ממך. בילויים, אלכוהול, ברים אפלוליים ומין מזדמן. לא אצלי, אצל אחרים. אני כבר גמורה. אבל בכל זאת, תמיד סיקרנו אותי צורות חיים אחרות, אם אפשר לקרוא להן חיים. בשנת 2016, כשיש כל כך הרבה דרכים לעשות כיף, קיימים אנשים שעדיין בוחרים להימנע מתענוגות החיים ולעשות אהבה רק עם אלוהים.

לתפילת הבוקר הצטרפתי, כהרגלי בקודש, באיחור קל. שמחתי לגלות שהחבר'ה כבר מרוכזים עמוק במזמורים, שהיו חלקם בעברית, חלקם בצרפתית וכולם בג'יבריש. לאחר התפילה מתקיים טקס הלחם, שבו מחלק הכומר לנזירות את הפרינגלס שמסמל את בשרו של ישו, וחוזר על דברים שישו אמר בסעודה האחרונה עם תלמידיו בירושלים. טוב, ברור לכם שלא ממש הבנתי מה הוא אמר (הכומר, לא ישו).

הסתכלתי על חתיכת הקרקר שהכומר חילק ולא יכולתי שלא לחשוב כמה היא קטנה לעומת חתיכת החלה שאבא שלי נותן לכל אחד מבני המשפחה בקידוש של שישי בערב. פחות נותן, יותר זורק.

ביציאה אני קולטת את הכומר, שלבש לפני רגע גלימה מוגזמת נוסח אלטון ג'ון, בג'ינס ובנעלי ספורט. הוא מחייך לעברי, ואני תוהה איך אומרים לו שלום. לקוד קידה? לנשק את רגליו? לשחוט כבש? הוא פותר לי את הבעיה כשהוא ניגש אלי, לוחץ לי את היד ומציג את עצמו כקרלוס. אהה, ממש כמו בן אדם. לא הספקתי לשוחח איתו כמו שרציתי, כי בדיוק קפצו עליו כמה מתנדבות גרופיות. מסתבר שגם לכמרים יש מעריצות.

מחוץ לבית התפילה, הנזירה הוותיקה ביותר, אן קתרין (רק 45 שנים במנזר), לבושה בחצאית ובסוודר רגילים, מציגה לי את יתר הנזירות ואת המתנדבים. כולם מחייכים, מתחבקים ומתנשקים על הלחי. לרגע נדמה לי שאני בבר בתל אביב.

טוב, מה עושים עכשיו? אין לי מושג איך מדברים עם נזירות, מה מותר, מה אסור, מה אני עושה פה.

"בואי לעזור בפינוי ארוחת הבוקר", אן קתרין מבקשת ממני. אני מורידה את שאריות הגבינות, הירקות וסלט הטונה מהשולחנות, ונכנסת איתה לחדר שטיפת הכלים. כמה סטים של כוסות מספיקים בשביל שיכאבו לי הידיים, כי אני לא רגילה לעבוד ואן קתרין דווקא כן, אז אני משאירה לה את הצלחות.

תוך כדי העבודה היא מספרת לי על ההתגלות שחוותה פעם, בשנות העשרים לחייה, ואיך החליטה לעזוב את חייה הנוחים בפאריס ולהפוך לנזירה. ניסיתי להבין מה זה אומר, התגלות. זה חלום? מישהו דופק לך בדלת? מפתיע אותך מאחורי עץ?

"זאת פשוט תחושה פנימית עמוקה שיש לי שליחות", אמרה הנזירה. מעניין אם גם השליחים בתל אביב מרגישים ככה.

מנאל, הטבחית של המקום, היא ערבייה מבית לחם בשנות החמישים לחייה, שעובדת במקום על בסיס יומי וחוזרת הביתה בכל ערב. היא זאת שאחראית שיהיה לנזירות ולנזירים טעים. עכשיו היא שוקדת על ארוחת הצהריים. מתברר שהנזירות חיות על לחם צר, מים לחץ וממולאים.

הטעימות שאני עושה ישירות מהסירים קצת מפריעות למנאל, אז אני ממשיכה למכבסה ומצטרפת לבהנה, גם היא מהנזירות הוותיקות. אני מוצאת אותה יושבת זקופה מול המכונה שמגהצת את הבדים ועוזרת לה להניח את הסדינים על המכונה, ואז לקפל. מסתבר שהיא לא מדברת עברית או אנגלית, לפחות לא את הנוסח שאני מכירה, אז אנחנו מתקשרות דרך מצמוצי עיניים. אחרי שעה של קיפולים סוף סוף מגיעה קריצה, ואני מהרהרת שזה דווקא כיף לקפל כביסה פעם בחיים.

תפילה, אוכל, עבודה, תפילה, אוכל, עבודה, תפילה, הירדמות תוך כדי תפילה. זה סדר היום של הנזירות והנזירים. היחס בין הנזירות לנזירים בישראל הוא פי 3 לטובת הבנות: כמעט כמו במנזר האחיות ציון. טוב, זה ידוע שיותר מסקס, נשים אוהבות לחפור לנשים אחרות.

המנזר, ששייך לזרם העולמי של "האחיות מציון", מאמין באהבה גדולה לישראל מתוך הבנה שהנצרות והיהדות קשורות וניזונות האחת מהשנייה. מערכת היחסים כל כך הדוקה, שחצי מהתפילות מתנהלות בעברית, סדר היום כולל שיעורים בפרשת השבוע, ותמונות של אברהם אבינו מעטרות את חדרי התפילה. העיקר שהם כבר לא כועסים עלינו. חלק מהנזירות ומהנזירים מדברים עברית, והרוב מתקשרים בעזרת אנגלית וצרפתית. ערבית אין כאן.

הנזירות מחולקות לשלוש קבוצות: "הקונטמפלטיביות", נזירות מתבודדות, חמש במספר, שמדברות כמה שפות, מתפללות כמה שיותר ולבושות יותר כשצריך פחות. הלו, קיץ! מה קשור פליז? כששאלתי אחת מהן למה משמשת המצנפת הלבנה שהן חובשות על הראש, היא ענתה שאין לה ממש מושג.

הקבוצה השנייה היא של שמונה נזירות ותיקות, שדווקא באות באינטראקציה יומיומית עם המבקרים ועם סטודנטים להדרכת טיולים ממזרח ירושלים, שאותם הן מלמדות עברית. הן מרשות לעצמן להתפרע לפעמים וללבוש חוץ מלבן ואפור גם כחול, שלא נדע.

והקבוצה השלישית הן "הנוביס", המתלמדות, קבוצה של ארבע צעירות בשנות העשרים לחייהן, שהגיעו לירושלים מכל קצוות העולם כדי ללמוד את חוקת הנזירות. או לברוח מהבית, תלוי את מי שואלים. הן לבושות ממש כמוני, בג'ינס וטי־שירט, רק בלי הפוש־אפ, המיני והעקבים.

הנזירות והנזירים מחולקים לעבודות בהתאם ליכולות שלהם - במטבח, במכבסה, במשרד, בגינת הירק או בקבלה. הם עובדים במשך כמה שעות בבוקר וכמה שעות אחרי ארוחת הצהריים. רוב הנזירות מבוגרות משמעותית מהנזירים, וגם כשהן נושקות ל־70, הן עדיין נותנות עבודה. כנראה אצל ישו לא יוצאים לפנסיה. מצד שני, גם לא משלמים שכר דירה.

חוץ מהנזירות ומהנזירים, יש במקום עובדים קבועים, שאחראים לתפעול ולתחזוקה של הקומפלקס, ומתנדבים מכל העולם שמגיעים כדי לעזור. איך בדיוק מתבצעת חלוקת העבודה? פשוט מאוד, כל אחד עושה מה וכמה שהוא יכול. לכן אחרי המכבסה ביקשתי לנמנם. זה לא עזר לי כל כך.

שלוש, ארבע ולעבודה

אן קתרין מבקשת ממני לעזור לאחראית לחדר האוכל, אמי קליני, מתנדבת שהגיעה למקום מלבנון ונמצאת כאן כבר יותר מעשרים שנה. מחוץ לחדר האוכל היא מטפחת גינה קטנה. אני עוזרת לה לגרוף את העשבים, אבל ברוב כסילותי, לא מבחינה שאחד העלים היבשים הוא חרצית בפוטנציה. את שיברון הלב שלה אפילו הגנים הבהאיים לא יוכלו לרפא.

אחרי שאנחנו צולחות את המשבר ומשלימות, אן קתרין מציעה לי להצטרף אליה לסיור שהיא מעבירה לקבוצת מבקרים במקום. פתאום אני שמה לב שלמעט בית התפילה, אין במקום ממש תחושה של מנזר. הקומפלקס, שיושב על שטח גדול באמצע עין כרם, מול בית החולים הדסה, מלא בגינות מטופחות וחף כמעט לגמרי מסמלים נוצריים. הוא הוקם בשנת 1860, ומלבד המנזר ובית ההארחה, יש בו גם בית קברות, כנסייה ומוזיאון. איפה הבריכה?

בזמן הסיור, אני קופצת לביקור בבית הקברות. כל כך הרבה עציצים וסחלבים לא ראיתי מאז החתונה של פנינה רוזנבלום. אני לא בטוחה כמה הם יודעים לחיות, אבל למות זה כבר סיפור אחר לגמרי. במקום נקברו, החל מהמאה ה־19, כמה עשרות נזירות ונזירים. על הקברים מונחים צלבים, שעליהם חקוק שם פרטי בלבד, כי כולנו הרי בני משפחה אחת. בכניסה נמצא קברו הגדול משמעותית של מייסד המקום, אלפונס רטיסבון, יהודי שהתנצר בעקבות התגלות.

ממה הן מתקיימות? בעיקר מאהבה, אבל גם מתרומות ומהכנסות של בתי ההארחה של מנזרי ציון ברחבי העולם. הן אפילו מחזיקות כרטיס אשראי, אחד לכל שתיים, כדי שאחת תפקח עין על המינוס של השנייה. חבל שאני לא עשיתי את זה, אולי עדיין היה לי כרטיס אשראי.

אם החבר'ה צריכים בגדים אז קונים, אבל החיים, כמו שהבנתם, די מצומצמים. לפחות הגשמיים. הלב, לעומת זאת, מלא עד אפס מקום.

ועכשיו, קבלו שוס: ב־12:30, בארוחת הצהריים, מוגש כאן עוף. ניחא טונה, טונה זה ציפור. אבל עוף זאת כבר חיה. חמלה חמלה, עד הקיבה.

כמו שבטח כבר הבנתם, לכל מנזר יש חוקה משלו. חלקם מחמירים יותר, אחרים פחות. סקס עדיין אסור בכולם, וחבל, הן לא יודעות מה הן מפסידות. גם אני לא, חברות סיפרו לי.

הרעיון בהתנזרות מדברים חומריים, מחיי משפחה ומסקס, בא במטרה להיות פנויים לגמרי לשרת את אלוהים. בואו נגיד שאם אני איאלץ להתנזר מסקס, לא נראה לי שאהיה פנויה לתת שירות. כשאני שואלת אחת מהן אם היא מתחרטת שאין לה משפחה, היא אומרת לי שכל העולם, כולל אני, משפחה שלה. מממ. אני מסתכלת עליה, ואז עלי, ואז שוב עליה. אולי אחיות חורגות.

האחות פילאר

בסך הכל בת 74 (היא ביקשה ממני לנחש את גילה, לא רציתי לקחת סיכון אז אמרתי לה שהיא נראית גג בת 24), מברצלונה, כבר כמה עשורים טובים בארץ, ואם הייתי צריכה לתת לה כינוי, אז היא הסיינפלד של הנזירות. כל כך הרבה אנרגיה וחוש הומור, ועוד ממישהי שייכת לזרם המחמיר והשותק. שותקת היא לא.

בדומה לאן קתרין, גם היא החליטה להצטרף למנזר בתחילת שנות העשרים לחייה, אחרי חיים רגילים לגמרי שכללו עבודה, לימודים ובן זוג. מסתבר שלמרות שכל הנזירות נולדו בתולות, חלקן דווקא חוו יחסי אישות, אבל אני אולי פחות התחברו לקונספט.

יום בהיר אחד באמצע המאה העשרים, פילאר ראתה קרוב משפחה שלה הופך לכומר מאושר וניסתה להבין למה דווקא הוא, שבא ממשפחה אמידה, בחר לעזוב הכל ולבחור בחיי פרישות. אולי כי אלוהים (כלומר, ישו) נותן אגוזים למי שאין לו שיניים? בכל מקרה, היא הציצה ונפגעה.

אחותי ואני. תשכחו מלצאת לפנסיה // צילום: יהושע יוסף

שאלה אחת יושבת לי על הלשון מהבוקר ואני מתלבטת אם לשאול, בסוף אני מעזה. "תגידי, אבל לגוף יש צרכים, דחפים, שצריכים לבוא לידי ביטוי... אם את מבינה למה אני מתכוונת? לא קשה לך, זאת אומרת, מה עושים..."

טוב, לא התפתלתי ככה מאז שסבתא שיקרה לנהג אוטובוס שאני מתחת לגיל 3 וכבר קיבלתי מחזור. "התחייבתי לאלוהים", היא עונה. "זה דוחה כל דחף וכל צורך אחר". אני מתה להיות זבוב על הקיר בחדרים שלהן.

מבט נוסף לכיוונה מבהיר לי שאת האושר שהיא מקרינה לא יצליחו להשיג אפילו סמים כבדים. רגע, יש מצב שהמים שחילקו במיסה הם לא באמת?... לא חשוב.

שלוש בצהריים, אני נשארת לנמנם בחדר האורחים. את מגורי הנזירות, שישנות כל אחת בחדר משלה, לא מרשים לי לראות. יש מצב שהן מסתירות משהו?

חדר האורחים נקי ומרוהט במינימליסטיות, וכולל ספה, כיסא, שולחן כתיבה ומטען לנייד, כי אי אפשר להישאר לגמרי מאחור. כשעיניי נעצמות להן לאיטן, אני נותנת לבריזה שחודרת דרך החלון הפתוח ללטף את פניי, מתמכרת לשלווה, ולא נרדמת. אני מרגישה שמישהו מסתכל עלי. אהה, זו רק הרוח.

בארבע אחר הצהריים, אחרי שכיבסתי, גרפתי ולא נרדמתי, אני פוגשת את האח טיאגו. בן 29, מברזיל, שיחד עם קרלוס, הכומר מהמיסה בבוקר, ושני אחים נוספים, מהווים את הנציגות הגברית במקום.

טיאגו הוא הרוקסטאר של הנזירים. הוא נראה יותר כמו רונאלדו ופחות כמו יוחנן פאולוס ואוהד את קבוצת הכדורגל הברזילאית קורינתיאס. מלבד העובדה שעד לא מזמן היה לו מינוי לחדר כושר בירושלים, הוא גם לומד שפות, מנגן בגיטרה וצופה ביו־טיוב. לבוש בג'ינס וטי־שירט, מדבר עברית מצוינת בשביל מישהו שנמצא כאן שש שנים, וקשה שלא לתהות מה לעזאזל יש לו לחפש בחדר כושר? זה לא שהוא בא לצוד. מה, כאילו, באמת להתאמן?

כבר בגיל 5, כשכולם רצו להיות כבאים או שוטרים, טיאגו רצה להיות איש דת. למה? כי כמו היתר, גם הוא חווה התגלות. איך ילד בן 5 מגלה משהו חוץ מאפיקומן, לאלוהים הפתרונים.

ואז הוא התחיל לנגן לי בגיטרה, את שיר הנושא מתוך הסרט "דבר אליה" של אלמודובר. בכניסה לחדר האוכל הוא אפילו ניסה ללמד אותי לפרוט על הגיטרה (בדגש על ניסה). אולי נזירות עובדות במכבסה, אבל נזירים, מתברר, זה עולם אחר לגמרי. קצת באסה שהוא תפוס חזק עם אלוהים.

"תגיד, אתה ואלוהים ביחסים מונוגמיים?" שאלתי.

"סליחה?"

"לא חשוב".

נזירה בשישה שיעורים

לפני התפילה הבאה, בחמש וחצי, השנייה מתוך שלוש ביום, אני קופצת להגיד שלום לארבע המתלמדות. ג'וליאנה, המדריכה שלהן, מסבירה לי שהיום הרבה יותר קשה לגייס נזירות. בכל מנזרי האחיות ציון בעולם יש פחות מ־300 נזירות, והיחס בין המצטרפות לנושרות (שחוזרות הביתה או לבורא עולם) לא מעודד.

כשאני שואלת לפשר העניין, היא מסבירה שבמאה ה־18, כשמעמד האישה היה שאין מעמד אישה, המנזר סיפק חיים הגונים והשכלה אקדמית. היום, לעומת זאת, נשים עצמאיות יותר, כך שהנזירוּת היא לא ממש מפלט, ויותר בחירה אמיצה ומחייבת.

ארבע הנזירות הצעירות מגיעות מקוסטה ריקה, ברזיל ואינדונזיה, ומְתקשרות באנגלית. "תגידו, איך עוזבים גלים, קרנבל וחתיכים בשביל מנזר?" אני שואלת, והן מצחקקות. באופן כללי, מה שיפה לאורך כל היום הזה הוא שחוש הומור, בליווי חתיכת עוגה וקפה, לגמרי לא נחשב תענוג. מתברר שהן גם צופות בקומדיות, נניח "הנזירות בלוז", ויודעות לדקלם שורות מתוך "מוצאים את נמו", טוב, מה כבר אפשר לעשות אחרי 10 בערב חוץ מסרט בדי.וי.די.

עם הנזירות המתלמדות. הן לבושות ממש כמוני, בג'ינס וטי־שירט, רק בלי הפוש־אפ, המיני והעקבים // צילום: יהושע יוסף

מדי פעם הן אפילו יוצאות לשתות כוס בירה בעיר, אבל תמיד בקבוצה, כדי להימנע מפיתויים כמו לשלוח סמס "ער?" לגבר כשאת שיכורה (שוב, לי לא קרה, חברות סיפרו לי). בסך הכל הייתי אומרת שהן חיות בדיוק כמוני, רק הרבה יותר טוב.

כמו הנזירות הוותיקות, גם הצעירות קמות בחמש וחצי, מתפללות, עובדות, לומדות, וחוזר חלילה.

"אז במה אתן עובדות היום?" אני שואלת את המתלמדות.

"בגינה", הן עונות.

"יופי, שנצא לעבוד?"

"חם היום", עונה המדריכה.

המסדר שייך לכנסייה הקתולית, שנחשבת לשמרנית ביחס לזרמים ליברליים יותר. בכנסייה היוונית ובכנסייה הארמנית, למשל, מותר לכמרים להינשא, ובפרוטסטנטית נשים יכולות לתפקד ככמרים. מסלול ההכשרה מתחיל בניסיון ללא התחייבות של שנתיים בארץ המוצא, שבמהלכו שני הצדדים בודקים אם מתאים.

אם כן, המועמדות מגיעות לירושלים לתקופה נוספת של שנתיים, כדי להכיר מקרוב יהודים ואז להיות בטוחות שהן רוצות להתנזר. לאחר מכן יש התחייבות פומבית לשלוש שנים נוספות בטקס שנערך בפני חברי המסדר. ממש כמו במשרד החוץ, אפשר לחלום על ניו יורק אבל לסיים ברואנדה.

אם הנזירות לא מממשות את נקודת היציאה, מתבצע אוטומטית חידוש לשלוש שנים נוספות, ורק אחריהן מתקיים טקס השבעה לכל החיים, במקום שבו הן מוצבות. פתאום להתנתק מהוט נראה ממש פשוט.

עוד לא אמרנו די

חמש וחצי, שוב תפילה. הפעם אני פוגשת את שש הנזירות השתקניות, כשהן לבושות, כמיטב המסורת, ב־50 גוני הצבע מלא החיים, הידוע גם בכינויו אפור. התפילה מורכבות בעיקר מפסוקים בעברית, כמו "בואי בואי רוח הקודש" ו"הללויה שמע הללויה". הן שרות בסולם גבוה מאוד, ואני תוהה מתי יש להן זמן לשיעורי פיתוח קול.

בשש אני כבר בשיעור פרשת השבוע. הראו נוכחות: האחות אן קתרין, שמתפקדת גם כמנחת השיעור, האח קרלוס, ועוד נזיר מתלמד, שנראה קצת מפוחד ממני, אז נעצתי בו מבט, כי אני מאמינה בלהסתכל לפחד בעיניים. נעדרו: כל היתר. הבנתי שכמו עם העבודה בגינה, גם לשיעור בדרך כלל באים יותר. היום לא.

קתרין אן מבקשת "לפתוח פרשת השבוע, ויקרא, פרשת קדושים, פרק י"ט". מי היה מאמין שאת ההברזות משיעורי תנ"ך בתיכון אשלים דווקא אצל הנוצרים.

"אודליה", היא שואלת אותי, "מה בעינייך המשמעות של ואהבת לרעך כמוך?"

התקילה אותי. וואלה, לא יודעת, ששוטרת תנועה תוותר לי על דו"ח כי האפוד הזוהר בדיוק היה בכביסה?

משם היא מבקשת ממני להקריא את פסוק 18.

אני מקריאה כמו משתתפת בליל הסדר: "ושכבת עם שפחתך ושפכת זרע..."

"לא, לא את זה אודליה..." נזעקת אן קתרין. אהה, 18 בפרק שלפני... אופס.

בסוף אני מחליטה לגמול להם על היום המקסים הזה, ומשמיעה להם מהסלולרי שלי את "שיר למעלות" של מוש בן ארי. כזאת גרופיוּת לא נראתה מאז שמדונה הוציאה את "כמו בתולה".

לא על הלחם לבדו

זמן ארוחת ערב. פייר, לא אכלתי שלוש ארוחות מלאות ביום מאז הטירונות. הפיצה ממש טעימה, ואפילו מותר ורצוי לדבר בזמן הארוחה. רק חשוב לזכור שהאורחים ניגשים ראשונים למזנון, ורק אחר כך הנזירים, אז נעמדתי בתחילת התור, כי עדיין לא נשבעתי אמונים.

האח קרלוס מגיש פיצה לקבוצה של אמריקנים שמתארחת במנזר ושואל את אחד האורחים אם הוא יודע מה זה פיצה. "אני אמריקני", עונה לו האורח. קרלוס, אחי, פחות תפילות ויותר טיולים.

הנזירה פילאר ואני מרביצות תורה, או הברית החדשה. אוף, אני מבולבלת // צילום: יהושע יוסף

בשמונה בערב החבר'ה מתארגנים לקרחנה, כלומר, לתפילה הסוגרת של היום. אני מפזרת עם הנזירות נרות לאורך רצפת הכנסייה (שזה, תודו, בכלל המצאה יהודית). על השירה והנגינה בגיטרה אמון טיאגו. על הקהל, ישו.

אנחנו שרים רק אלף פעם הללויה, עד שכולם קמים כדי להתחבק זה עם זה, תוך כדי לחיצת ידיים ואמירת "שלום", בעברית. לא רוצה להישמע קטנונית, אבל ממה שאני יודעת, אפשר להגיד שלום גם בלי להתחבק.

באלף השני של "הללויה" אני פורשת החוצה כדי לנסוע בחזרה הביתה. לא לפני שאני לוקחת שאיפה נוספת מהאוויר הצלול של עין כרם. משמאלי בית החולים הדסה, מתחתיי הדרך לבית לחם. ישראל זה גם כאן. אני מאפשרת לעצמי להניח לרגע את הציניות בצד ולהכיר לבנות ולבנים האלה תודה. בעולם שבו רוב האנשים מרוכזים בסלפי הבא, עדיין יש כאלה שרק רוצים לעשות לאחרים טוב. בחיי שזה עשה לי חשק להצטרף.

זהו, עבר לי.

odeliayakir@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו