אני לא הולך לספר לכם ש"אליס מבעד למראה" הוא סרט הכרחי או איכותי במיוחד - כי הוא לא. אבל אני כן הולך לנסות ולטעון שסרט ההמשך הנ"ל, שנחת על המסכים בסוף השבוע שעבר, יותר משש שנים לאחר "אליס בארץ הפלאות", שגרף מיליארד דולר, הוא הרע במיעוטו. רוצה לומר, אף אחד לא באמת ציפה לבואו, אף אחד מיוצריו או משתתפיו לא באמת רצה לעשות אותו, והסיבה היחידה שהוא הופק מלכתחילה היא שאביו של אחד ממנהלי האולפן לימד אותו בצעירותו ש"לא משאירים כסף על השולחן". אבל באמת שהיה יכול להיות יותר גרוע. ואם אתם לא מאמינים לי, אתם מוזמנים לצפות ב"אנגרי בירדס: הסרט" ו/או ב"הצייד: מלחמת החורף".
בדומה לסרט הקודם, גם הסרט הנוכחי - ששולח את אליס (מיה ואסיקובסקה) קדימה ואחורה בזמן במטרה לחלץ את הכובען המטורף מהדיכאון הכבד שבו שקע בעקבות געגועיו למשפחתו המנוחה - לא ממש שומר אמונים לספריו האלמותיים של לואיס קרול. אך בשונה ממנו, הוא הרבה פחות מעצבן ואפילו קצת מהנה. אחת מהסיבות המרכזיות לכך נעוצה בעובדה שטים ברטון, שהגיע לתחתית התחתיות עם "בארץ הפלאות", פינה את מקומו הפעם לטובת הבמאי הבריטי ג'יימס בובין ("החבובות", "טיסת הקונקורד", "המופע של עלי ג'י"), וזה משכיל להגיש לצופיו ספקטקל צבעוני, מסחרר ורועש שאינו מרפה לרגע. נכון, הסיפור שמנחה את בובין אינו מתוחכם, מבריק או מקורי במיוחד. ורבים ממהלכיו העלילתיים נדמים מכאניים, אקראיים וחסרי השראה. אך ההיפראקטיביות של הסרט, יחד עם העיצוב המושקע, האפקטים המרשימים, האווירה הטריפית והאלמנטים הפמיניסטיים הרבים שמוטבעים בו, מצליחים להסיח את הדעת מכך.
הסחות דעת נוספות שפועלות לטובתו של "מבעד למראה" באות בדמותם של ג'וני דפ וסשה ברון כהן, שמובילים את סוללת השחקנים המפלצתית שהתקבצה כאן. כהן, שמגלם את "הזמן" - דמות חדשה והזויה שמדברת כמו ורנר הרצוג (ושהומצאה בידי בובין) - מגיש את ההופעה המשעשעת ביותר שלו בשנים האחרונות, ובאופן לא מפתיע, הוא גם אחראי לרגעים המוצלחים ביותר בסרט. מנגד, דפ - שעבר שבוע לא פשוט, בלשון המעטה (אמו נפטרה לאחר מחלה ארוכה, אשתו הוציאה נגדו צו הרחקה בטענה כי הוא מכה אותה ומתעלל בה, ובתור קינוח, "מבעד למראה" נקטל בידי המבקרים והתרסק בקופות) - שב לתפקיד הכובען המטורף מזווית שונה, המיטיבה להתכתב עם התדמית הציבורית הנוכחית שלו (שהגיעה לשפל חדש).
כיאה לדמות מוחצנת וחסרת חדווה ששקעה בדיכאון קליני, ההופעה המורבידית והמיואשת של דפ שואבת את השראתה המלודרמטית מהדיוות הנשכחות של הקולנוע האילם, והיא מנותקת מבחינה טונאלית מכל האקסטרווגנטיות הגרנדיוזית שמתרחשת מסביב. אמנם מדובר בגבר בגיל העמידה שכבר עבר את גיל 50, אבל כאן דפ בעיקר נראה כמו ילד רגיש, שברירי וחסר אונים שהלך לאיבוד תחת כמויות תעשייתיות של איפור, אפקטים ואביזרים נלווים. והעובדה שריס איפנס - שצעיר מדפ בארבע שנים - מגלם בהצלחה את אבא שלו(!), רק מעצימה את האפקט הביזארי הזה. אני לא יודע אם אי פעם ראיתי את דפ מגלם מישהו כל כך עצוב (או מישהו כל כך חסר מין ו/או גיל, לצורך העניין). אבל אני כן יודע שהתפקיד שלו ב"מבעד למראה" הצליח לעשות לי משהו שכמעט אף אחד מתפקידיו הקודמים לא עשה לי: לגעת בליבי.
"אליס מבעד למראה" ("Alice Through the Looking Glass"), במאי: ג'יימס בובין. ארה"ב 2016
סטיבן ג'יימס (במרכז) ב"מירוץ". פורץ דרך
שיעור היסטוריה
ניתן היה לצפות שסרט על אודות אחד האנשים המהירים ביותר בהיסטוריה האנושית יתברך בקצב ובגרוב. אבל כנראה ש"מירוץ", הדרמה הביוגרפית הכבדה וחסרת הברק שעוסקת בחייו ובהישגיו הספורטיביים המדהימים של האתלט האמריקני השחור ג'סי אוונס, לא קיבל את המזכר.
להגנתו של הבמאי סטיבן הופקינס ייאמר שהוא לא מחפף. סיפורו של אוונס - שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדת ברלין, למגינת ליבו של היטלר - מובא מכל הכיוונים המתבקשים, הן ברמה האישית (הגזענות שעימה התמודד אוונס בארה"ב ובחיי האהבה שלו) והן ברמה ההיסטורית (הדיונים בוועד האולימפי האמריקני בעד ונגד ההשתתפות באולימפיאדה הנאצית, וצילומי הסרט התיעודי, המהפכני והקאנוני "אולימפיה" של במאית הבית של היטלר, לני ריפנשטאל). אך תוך כדי, "מירוץ" (שנמשך שעתיים ורבע) סוחט לצופיו את המיץ עם דרמה ברמה של הולמרק. ולוקח לו נצח נצחים להגיע לחלקים הטובים. כלומר, לתחרויות עצמן.
אני מניח שהייתי מגלה קצת יותר סלחנות כלפי הסרט אם כל ההתעסקות שלו במסביב היתה נעשית כמו שצריך. בכל זאת, מדובר בסיפור מרתק ומעורר השראה, שלא כל פרטיו ידועים לציבור הרחב. אבל הופקינס נוקט גישה מיושנת, מאמץ כל קלישאה אפשרית, ועל פי רוב, המילים שיוצאות מפיהן של הדמויות נשמעות כמו עמוד ויקיפדיה שקם לתחייה. ואם בכך אין די, הרי "מירוץ" גם בוחר להציג את ריפנשטאל - דמות שנויה במחלוקת, בלשון המעטה - באור חיובי וסימפטי. ועבורי, לפחות, זה כבר היה טיפה יותר מדי.
כלפי צוות השחקנים דווקא אין לי טענות מיוחדות. את אוונס מגלם השחקן היחסית אלמוני סטיבן ג'יימס, והוא בהחלט עושה עבודה מכובדת (גם אם לא מדהימה). הקומיקאי ג'ייסון סודייקיס שמגלם את המאמן של אוונס, עובר את טבילת האש הדרמטית שלו יחסית בשלום. ואילו שחקני המשנה - שכוללים את ג'רמי איירונס הבלתי נלאה (במבטא המשעשע שלו מ"מת לחיות 3") בתור היו"ר המושחת של הוועד האולימפי האמריקני, את השחקנית ההולנדית קאריס ואן האוטן (ליידי מליסנדרה מ"משחקי הכס") בתור ריפנשטאל (החמודה!) ואת ברנבי מטשורט הגרמני בתור יוזף גבלס - מספקים תמיכה נאותה.
אבל בשורה התחתונה, "מירוץ" מרגיש יותר כמו שיעור היסטוריה ופחות כמו סרט ספורט מרומם נפש. לראיה, לא הייתי אפילו קרוב ללהזיל דמעה. ואני אחד שתמיד בוכה בסרטים מהסוג הזה. תמיד. לעזאזל, אפילו ב"המירוץ לפסגה", הסרט הקיטשי והדי מעפן שבו קווין קוסטנר לוקח חבורה של נערים מקסיקנים נחשלים והופך אותם לאלופי ריצה, בכיתי כמו ג'יימס ואן דר ביק ב"דוסון קריק". כך שבמקרה הזה לפחות, אני די בטוח שהבעיה היא לא בי.
"מירוץ" ("Race"), במאי: סטיבן הופקינס. קנדה/גרמניה 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו