הנובלה הראשונה בספרו החדש של אודי שרבני, "יש לך בשביל מה" (הנושאת את אותו השם), נפתחת במוות סתמי. חילזון נמחץ תחת נעל והופך לעיסה דביקה של חיים שנגדעו ברגע. מוות כזה מתרחש אלפי פעמים בכל יום, לא רק בממלכת החלזונות, ובכל אחת מהפעמים האלו הוא סתמי ומלא משמעות במקביל.
הדימוי הזה, שעימו בוחר שרבני לפתוח את ספרו, מצליח ללכוד את רוחן של שלוש הנובלות שמרכיבות אותו: הן חופרות בחיים ומפרקות אותם לרכיבים קטנטנים, חוקרות את הדבר החמקמק והבלתי מושג שאנחנו קוראים לו משמעות. כל נובלה מציגה את הפרגמנטים הקטנים והעלובים שמרכיבים את החיים ומותירה סימן שאלה גדול אצל הקורא. מה הטעם? מה התוחלת? כששרבני כותב ש"יש לך בשביל מה", מהו אותו "מה" שאליו הוא מתייחס?
כריכת הספר (הקיבוץ המאוחד)
קריאה בספר אינה מספקת תשובה לשאלה הנצחית הזו. היא אפילו לא מנסה לענות עליה. לעומת זאת, היא מציעה מחשבה אחרת: החלקיקים הקטנים האלה, הרגעים בני החלוף שאנחנו לא מתעכבים עליהם, ההתרחשויות הבנאליות ביומיום שלנו, אלו החומרים שמהם מורכבים החיים. ולפיכך גם התוחלת, אם היא מורכבת מחלקיקים חסרי מטען, יכולה - אולי - להיטען במשמעות כלשהי.
שלוש הדמויות שעומדות במרכז הנובלות של שרבני הן גברים בורגנים חסרי שם. הגברים האלה מניעים את הקורא בין רגעים של סלידה מוחלטת (גיבור הנובלה הראשונה מבלה בסצנה המרכזית של הסיפור כשהוא שוכב ומתבוסס בצרכיו באמצע הרחוב) לבין הערצה השמורה לנביאים או לפילוסופים.
החיים של גיבורי "יש לך בשביל מה" הגיעו לנקודה משברית או דרמטית, ומצליחים לשקף הלך רוח עכשווי ומקומי מאוד. כאן אולי טמונה אחת החולשות של הספר. הוא מקומי עד לרמה שייתכן שנכתב עבור קבוצה מסוימת, שעימה, אולי, נמנה שרבני עצמו. הכתיבה הגברית, הדמויות המרכזיות, הרפרנסים התרבותיים למוסיקאים מנוחים כג'ון קייג' וגבריאל בלחסן, האזכורים הלא מפורשים של מוסדות תל־אביבים מוכרים - כל אלו מתפקדים כשומרי סף שמסננים את הקוראים ומאפשרים רק לחברי הקבוצה המדוברת גישה מוחלטת לתהליכי החשיבה של שרבני.
אודי שרבני // צילום: עמית ישראלי
כך שתהליכי התודעה הללו, שמורכבים באומץ לא מבוטל כאסופה די רנדומלית של קלישאות, הם למעשה מרכז הפרוזה של שרבני. בנובלה הראשונה זה ניכר בחמישה עמודים ובמשפט אחד נטול נקודה. מסת הטקסט העצומה הזו, שחייבת להיקרא בלגימה ארוכה אחת עד לנקודה שבה הנשימה נעצרת, רוצה ללמד משהו את הקורא על החיים. היא גנרית מספיק בחוסר הנשימה שלה כדי שכל קורא יוכל למצוא בה את עצמו, ובאותו הזמן ספציפית מספיק כדי להיות ערימת הקלישאות האישית שמגדירה את הגיבור.
שלוש הנובלות של שרבני מסודרות במדויק ומוליכות את הקורא בזיגזג שבין חיוך לתחושת אבדון, בין אבסורד מוחלט לפיכחון מכאיב. הן מתארות את מצב הביניים הנצחי של האנשים "הנורמליים" - בין הצלחה מסחררת לכישלון מהדהד. ¬
יש לך בשביל מה / אודי שרבני; הקיבוץ המאוחד, 224 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו