המאבקים תמו. הגיע תורם של המומחים והפרשנים ולוחשי הסוד להציג את תמצית סיכומיהם ועיקרי הצפי שלהם לממשלה החדשה־ישנה. רשימתי התארכה:
• לשון הגידופים וגסות הרוח, שאפיינו את השיח הפוליטי מאז הבחירות במארס 2015 - מאביגדור ליברמן ועד לאורן חזן - הורידה לשפל חסר תקדים את אמון הציבור במוצא פיהם של הפוליטיקאים, שממילא דישדש. זו היתה הרעשה ארטילרית של הפרת האמונים כלפי האומה, וגם בדיחה חביבה של ליברמן המבטיח כי עבר בהצלחה ניתוח להבראת הפתיל הקצר של לשונו המשתלחת אינה פותרת את הבעיה.
• כמי שהינחה לפני 11 שנים בבית הצנחן את "נאום הנחשים" והנעליים הגבוהות של משה (בוגי) יעלון, אין לי ספק כי יקדים לחזור לזירה. דמותו הגמלונית אינה צריכה להטעות, הוא לוחם נוקשה ואפשר שחותר לראשות האופוזיציה בפועל גם בהיותו זמנית מחוץ לכנסת.
משה יעלון // צילום: קוקו
• נכונותו של גבי אשכנזי "לתת הזדמנות" לשר הביטחון הנכנס ליברמן רומזת כי פניו לפוליטיקה. הוא לפחות פותח אופציה כזאת. גם אשכנזי מעריך כי שיתוף הפעולה בין נתניהו לבין ליברמן אינו בר־קיימא.
• רגע לאחר שיתיישב בלשכתו וישמיע כמה הצהרות של זקיפות קומה, יהדק ליברמן במימדים מרחיקי לכת את שיתוף הפעולה עם ממשלו של ברק אובאמה. הוא חש בנזק שגורמת לו תגובה רשמית של האמריקנים כי יש להם "תהיות לגיטימיות" על הרכב הממשלה החדשה. בעיקר מפני שהוא רוצה לרשום כאן ועכשיו על שמו את סיכום נושא הסיוע הביטחוני לעשור הבא בשיעור של כ־40 מיליארד דולר. ליברמן יציג תפאורה של "הכל דבש", כלשונו.
• בעוד זמן מה יבחן אותו חמאס בירי מרוכז לעבר ישראל כדי להוכיח כי אין בידו לממש את איומו להגיב בעוצמת אש שרצועת עזה לא ידעה כמותה. זה מצב עם פוטנציאל למשבר רווי האשמות הדדיות בציר נתניהו־ליברמן.
• נתניהו חרד שאובאמה יחבור ליוזמה המדינית של הצרפתים למרות שאינו מעוניין להעניק להם את הילת עושי השלום. בין הבחירות בנובמבר לבין פרישתו בינואר 2017 עלול אובאמה לסרב להטיל וטו במועצת הביטחון על הצעת החלטה לכונן את פלשתין. חשש זה היה המניע העיקרי במאמצו לצרף את יצחק הרצוג לממשלה. הנדוניה של המחנה הציוני לקואליציה באה לביטוי בעריכת ועידה בינלאומית אזורית, שהיתה דוחה כל הכרעה מכבידה באו"ם. אך הוא החמיץ זאת, וינסה להרוויח את הזמן בנאומים דחופים על מחויבותו לתהליך השלום.
• הר הגעש של הליכוד לא יקרר את הלבה בהיעדר מתווה חדש לחלוקת תיקים בממשלה.
כמה זמן יפעל השידוך ומתי יסתיים? מה מפיל ממשלות? הרולד מקמילאן הבריטי השיב לשאלה זו בקצרה: "ההתרחשויות, האירועים השוטפים".
ההחלטות של וינשטיין
אילו נדרש היועץ המשפטי ה־11 מנחם (מני) מזוז להכריע בסוגיית העמדתם לדין או סגירת תיקיהם של אביגדור ליברמן, גבי אשכנזי ועתה גם בנימין נתניהו היו החלטותיו מתקבלות, כרגיל, באוושה מסוימת ובמחלוקת מקצועית־ציבורית סבירה. לא כן כאשר כיהן בתפקיד היועץ ה־12 יהודה וינשטיין.
הדיון בסגירת התיקים התנהל כבר לאורכו ולרוחבו. גם אם הגיעו הדברים לכלל סיום רודפים אי שקט וחוסר נחת ציבוריים את הכרעותיו של וינשטיין. לא רק בגלל תוכנן אלא גם כיצד הגיע אליהן. תמיד דבקה בהחלטותיו סחבת בלתי נלאית ומגמה שקופה לסיים הכל באיחור ובשקט.
למזלו של שלטון החוק, נמנע ממנו לטפל בעבירותיו של אהוד אולמרט. אלמלא כן, ספק אם היה מתיר לערער על זיכויו (שהתנפץ) בבית המשפט המחוזי בירושלים - ונסתיים בהרשעה צולפת בערעור - ואולי גם לא היה מוגש כתב האישום הדרמטי בשוחד הגדול בהולילנד.
הראיה לכל אלה היא ההתנגשויות בין וינשטיין לבין מבקר מדינה דגול כמיכה לינדנשטראוס, שנעזר ביעקב בורובסקי וברינה קרמפ, והגיע להישגים נדירים. גם לינדנשטראוס רשם פרק של קטטה רועמת עם וינשטיין בסוגיית גבי אשכנזי ובועז הרפז; ולאחריו המבקר המכהן יוסף שפירא, שהביקורת החריפה אשר ניתכה עליו בתקשורת אינה מייתרת את טיעוניו הנכונים על נטייתו של וינשטיין "למרוח" הכרעות. הוא אינו יחיד. הרי מזוז לא זו בלבד שהסתייג ממינוי וינשטיין ליורשו אלא שבכהנו כיועץ משפטי מנע את בחירתו לכהן כפרקליט המדינה בכפיפות לו.
יהודה ויינשטיין // צילום: יונתן זינדל
אלמלא כן לא היה תיק "ביביטורס", שחשף לפני חמש שנים העיתונאי רביב דרוקר, מעסיק עדיין את היועץ המשפטי ה־13 ד"ר אביחי מנדלבליט. הוא הגיע למשרתו ממזכירות הממשלה ובתמיכת נתניהו, ומצפים ממנו לנהוג בראש הממשלה בלי משוא פנים, וברור שכל עיסוק כזה ייבחן על ידי הציבור בשבע עיניים. וינשטיין לא השכיל להשאיר לו שולחן נקי. הוא סגר ברובו את תיק נתניהו, והותיר אחריו פצצה מתקתקת אם מדובר בחשד לפלילים או בהתנהלות מקוממת של נתניהו.
מנדלבליט יכריע בהקדם. תיק זה הוא נייר לקמוס ליועץ המשפטי. כך או אחרת להחלטתו תתלווה אנחה עמוקה של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", וההתנגשות תהיה בלתי נמנעת.
אין מה להיעלב
הרשתות החברתיות סוערות. תיכוניסטים הקימו שדולה נגד המסע שיזם נפתלי בנט להגביר את לימוד המתמטיקה ברמה גבוהה של חמש יחידות. אפשר להבין, תלמידות ותלמידים, שלומדים רק ארבע או שלוש יחידות נעלבו. הם הבינו שמא משרד החינוך סבור כי אינם נבונים כחבריהם אוהבי המתמטיקה.
לא נכון, ואין מה להיעלב. מי שנפשו יוצאת לביולוגיה או למוסיקה, לספרות או ללשון יילך לדרכו וילמד חמש יחידות במקצועות אלה. מה שה"קמפיין" מתכוון אליו הוא להביא אל המספרים והמשוואות את מי שיש בכישרונם ללמוד מתמטיקה, ואין להם העדפה ברורה אחרת, אבל נמנעים מלהתמודד עם החשבון הדיפרנציאלי והגיאומטריה מטעמים של עצלות ושאננות.
זה יקנה להם ערכים של מאמץ וריכוז מחשבתי ומקוריות וחריצות ומשמעת עצמית. מתמטיקה זו, שמעתי לפני כשבועיים מפי נגיד בנק ישראל בעבר פרופ' יעקב פרנקל, היא כרטיס כניסה למקצועות המתקדמים בעולם המודרני. כבדרך אגב, העלאת הרמה המתמטית משרתת היטב גם את האינטרס של כלל החברה הישראלית.
הקמפיין אינו פונה אל מי שאינו מסוגל או אינו בכיוון מבחינת נטיותיו. הוא קורא למי שיכולים, ונרתעים. שוללי הקמפיין ברשתות החברתיות יכולים להירגע, והכותבים בהן ייטיבו לעשות אם לא יכלו את זמנם על עניינים שוליים. המשוואה הריבועית מחכה להם, ונא לזכור כי a לעולם אינו שווה ל־0.
נדבך של נזק
שלשום לפני 1884 שנים, בפרוץ מרד בר־כוכבא ברומאים, הטיח מתנגדו יוחנן בן תורתא במחולל רבי עקיבא: "יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן־דוד לא בא". ההערה־הארה הדרמטית, שתוכנה היה גורלי לעתיד האומה, יכולה להיגזר גם לסתם יום של חול. עשבים יעלו בלחיי בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, והצעת החוק שלהם להגביל את בג"ץ לא באה, לא תאושר בכנסת ה־20.
הרעיון מסוכן. עד כה דיברו יריבי שלטון החוק כי אם בג"ץ יפסול חוק של הכנסת ניתן יהיה לשקמו (לפחות לפרק זמן ארוך) ברוב מיוחס של 65 או 70 ואפילו 80 ח"כים. לא נראה לי רצוי, אבל דיון לגיטימי. עתה מבקשים נתניהו וליברמן להפוך את הקערה על פיה: רק רוב מובהק של כל 15 שופטי העליון יוכל לבטל חוק אנטי־דמוקרטי.
משה כחלון לא יניח לחוק להתקבל. איילת שקד מבינה כי זה "קשקוש". אולי גם נתניהו וליברמן יודעים, אבל הצהרת הכוונות לצמצם את בג"ץ היא תעמולת בחירות יעילה במפלגותיהם. דבר לא יקרה לבד מעוד נדבך דקיק של נזק לשמה של ישראל כדמוקרטיה נושמת.
להציג את האמת
האזנתי ברוב קשב לתלונת מיוסאם אבו אל קיעאן, שהוכה בידי שוטרים על לא עוול בכפו. אחר כך גם לקצינת המשטרה מירב לפידות, שתיארה את מיוסאם כאזרח שהפריע לשוטרים במילוי תפקידם.
שני שוטרים בלבוש אזרחי חשדו כי הוא שוהה בלתי חוקי. גם אם טעו - תפקידם לבדוק. הוא סירב להזדהות. הם - אישה וגבר - הציגו תעודות שוטר. הוא עמד במריו. הם הזעיקו את עמיתיהם שוטרי מג"ב במדים. הוא בשלו. הם ביקשו לעוצרו עד לבירור. הוא התקוטט עימם ונשך שוטר. הם חבטו בו. כל צד לקטטה מילא את תפקידו.
מח"ש חקרה את השוטרים, ותפטור אותם מכל אשמה. אין להסתפק בכך. על התובע המשטרתי (או הפרקליטות) להעמיד את קיעאן לדין על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. כדי להציג את האמת בפני מי שהולכו שולל בזדון.
מבחינתי, די שיועמד לדין ואם יורשע ייגזר עליו קנס של שקל בתשלומים. אבל שוטר הוא אזרח ככל אדם. גם לו יש אישה וילדים בבית וחל עליו "חוק כבוד האדם".
המסמכים בשירות גולדה?
מסמכים - כמו חלומות - "שווא ידברו". בימים אלה הופיע בארכיון המדינה ספר המסמכים המתעד את פועלה של גולדה מאיר. העורך חגי צורף אמר לי כי היא מצטיירת בצורה שונה מהדימוי המקובל שלה. אבל כמי שעיין בספר בשנים שבין סיום קרבות ההתשה (קיץ 1970) לבין מלחמת יום הכיפורים (1973), התעצמה הערכתי כי מסמכים רבים נכתבו מראש כ"אליבי" בעבור ההיסטוריון והסטודנט לעתיד.
גולדה לא גרמה לכישלון במלחמת 73'. היו סביבה יותר מדי גנרלים, שהמעידה רשומה על שמם. אבל גולדה נושאת באחריות למחדל שלא מנעה אותה למרות שיכלה.
המסמכים אינם מעידים על כך. זאת מפני שכאשר משה דיין העלה את ההצעה לנסיגה בסיני (עד הגידי והמיתלה) והממשל האמריקני נכבש לרעיון, ואנואר סאדאת אותת כי הוא מעוניין - גולדה אמנם נכפתה לומר "רוצה אני", אבל לא התכוונה ברצינות. היא הערימה מכשול אחר מכשול. ככלות כל התירוצים התנגדה ש־750 שוטרים מצרים יחצו את תעלת סואץ לסיני שמא הם חיילים בתחפושת.
גולדה מאיר // צילום: אי.פי
דיין הגה ונעלם ונאלם. יצחק רבין שכיהן כשגריר בארה"ב, הצטרף באיחור קל ומאז נאבק עליו לבד. גולדה העמידה פנים שמעוניינת, אבל כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון ביקש ממנה תיק מרכזי לרבין בממשלתה הבאה - הגיבה בחמיצות כי תלוי כיצד ינהג. לא סלחה לו שפעל ברצינות למען הסדר הביניים.
אך עתה, עם ספר המסמכים ובלי עדים (רק שני שרים נותרו בחיים - שמעון פרס ושלמה הלל) עלולים ההיסטוריונים להציג תמונת מצב שגויה. ממש כפי שאולי יקרה להם בעוד יובל שנים כאשר ייפתחו הארכיונים בירושלים וברמאללה, והמסמכים יעוררו רושם מטעה כאילו נתניהו ואבו מאזן התכוונו ברצינות לשתי מדינות לשני עמים, וכיצד זה לא אירע? כמו אז, כשגולדה אמרה "כן" ופעלה "לא". ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו