בדרך כלל אני משתדל להשאיר את הדעות הקדומות שלי ליד דוכן הפופקורן, אבל במקרה של "פלורנס פוסטר ג'נקינס" - הקומדיה התקופתית החדשה בבימויו של סטיבן פרירס ("המלכה", "נאמנות גבוהה") ובכיכובה של מריל סטריפ - חרגתי ממנהגי, והיו לי סיבות טובות לכך. שני סרטיו האחרונים של פרירס - "פילומנה" סוחט הדמעות ו"התוכנית" הביוגרפי־ספורטיבי על לאנס ארמסטרונג - ממש לא היו לטעמי. וגם סטריפ, נהדרת ככל שתהיה, כבר יצאה מכל החורים. כאילו, כמה אפשר? תני צ'אנס גם לשחקניות אחרות!
אבל מה אתם יודעים. למרות שמדובר ב"סרט דודות" לכל דבר, "פלורנס פוסטר ג'נקינס" דווקא התברר כתענוג. ואם בכך אין די, הרי ככל הנראה גם מדובר בסרט המצחיק ביותר שראיתי ב־2016. כן, הוא יותר מצחיק מ"שכנים 2". פסיכי, נכון?
עלילת הסרט מתרחשת בניו יורק, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, וסטריפ מגלמת אשת חברה אמידה, חולנית וחובבת אופרה שמוציאה לעצמה שם כ"זמרת הגרועה ביותר בעולם". ברצינות, היא ממש איומה. זייפנית שחבל לכם על הזמן.
ג'נקינס אמנם לא יודעת לשיר, אך נראה כי היא אינה מודעת לכך, ואף אחד מאלה שסובבים אותה אינו טורח לעמת אותה עם האמת. להפך, כולם עושים מאמצים גדולים כדי לשמר את האשליה שהיא פשוט מעולה. ומכאן גם נובעת הקומדיה (דרך אגב, אם הסיפור הנ"ל נשמע לכם מוכר, יש לכך סיבה טובה. דמותה האגדית והביזארית של ג'נקינס - שאת כישורי הזימרה הייחודיים שלה תוכלו לשמוע ביו־טיוב - כבר שימשה השראה ל"מרגריט", סרט צרפתי שלא ראיתי, שהוקרן בארץ לפני כמה חודשים).
שתי סיבות עיקריות גורמות לסרטו של פרירס להיות כה מוצלח. הראשונה נעוצה בבימוי האוורירי והקצבי, שמשרה על האירועים אווירה קלילה, מבעבעת ואלגנטית, ומונע מהטון להפוך לסנטימנטלי מדי. השנייה נעוצה בשלושת השחקנים המצוינים שמובילים את היצירה במיומנות קומית מרשימה.
כצפוי, סטריפ עושה עבודה יוצאת מן הכלל בתור ג'נקינס. היא פתטית, היא נוגעת ללב, והכי חשוב, היא מצחיקה. כמובן שגם מעניין ומשעשע לשמוע אותה שרה באופן כה מחריד לאחר שהיא כה התאמצה לעשות בדיוק את ההפך ב"ריקי והפלאש" וב"מעבר ליער".
לעומתה, יו גרנט, שמגלם את בעלה המסור והמתוסכל, שולף מהכובע את אחת מההופעות המפתיעות ביותר והטובות ביותר של הקריירה שלו. מערכת היחסים שלו עם ג'נקינס מורכבת, בלשון המעטה (הוא מתגורר בדירה נפרדת, עם חברתו הצעירה והיפה), ורוב האינטראקציה בין השניים מבוססת על אינטרסים משותפים ועל סוגים שונים של העמדת פנים. אך לרגע אין ספק שהוא אוהב את אשתו. ולרגע אין ספק שהוא רק רוצה לגרום לה אושר. אני לא זוכר מי זה שאמר שמערכת יחסים פתוחה שמבוססת על שקרים אינה יכולה להיות רומנטית. אבל בכל מקרה, תגידו לו שהוא טעה.
מה שמביא אותנו לתגלית האמיתית של הסרט הזה: סיימון הלברג. את "המפץ הגדול", הסיטקום הפופולרי שבו מככב הלברג, אני לא ממש מכיר (או אוהב). אבל כאן, בתפקידו הקולנועי המשמעותי הראשון, בהחלט אפשר לומר שהוא גונב את ההצגה. הלברג, שמגלם את הפסנתרן הקלאסי הצעיר והנוירוטי שנבחר ללוות את ג'נקינס בהופעה גדולה ומלחיצה בקרנגי הול, מגיב לביצועיה הקוליים של המעסיקה שלו כמו שהקהל מגיב: בהשתאות ובאימה. ומאמציו הנואשים (ועתירי הצחקוקים) להסתיר את תחושותיו, ולשתף פעולה עם ההצגה, ללא ספק מספקים לסרט את רגעיו הטובים ביותר.
לכאורה, לא ממש אמור להיות אכפת לנו ממעלליה של מיליונרית זקנה ומפונקת שהקיפה את עצמה ב"יס מנים" שניצלו אותה ושרק אמרו לה את מה שהיא רצתה לשמוע. ובכל זאת, פרירס ושחקניו אינם נדרשים להזיע כדי לגרום לנו לחוש אמפתיה כלפי האישה המשונה הזאת. ויותר מכך, באופן פלאי, הם אפילו מצליחים להפוך את הסיפור שלה למעורר השראה. אז תרקדו כאילו אף אחד לא מסתכל! תשירו כאילו אף אחד לא מקשיב! ואל תיתנו לעובדה שאתם לא מיליונרים משועממים וחסרי כישרון שיכולים לעשות מה שבא להם לעצור אתכם.
"פלורנס פוסטר ג'נקינס" ("Florence Foster Jenkins"), במאי: סטיבן פרירס. בריטניה 2016
קרואו (מימין) וגוסלינג ב"בלשים בע"מ"
עצור או שאני צוחק
קומדיית האקשן האלימה, השנונה והמבולגנת "בלשים בע"מ" אולי רחוקה מלהיות פיסגת יצירתו של התסריטאי/במאי שיין בלאק (שהתפרסם בזכות תסריטיו ל"נשק קטלני" ו"נשיקה ארוכה ללילה", ושעשה הסבה לבימוי עם "קיס, קיס, באנג באנג" ו"איירון מן 3"), אבל עדיין נהניתי ממנה מאוד. ולא רק כי אני מעריץ שוטה של בלאק.
ריאן גוסלינג (עם שפם של כוכב פורנו) וראסל קרואו (עם כרס של בייגה שוחט) מככבים בתפקידים הראשיים כבלש פרטי אלכוהוליסט ובריון להשכיר (בהתאמה), שמוצאים את עצמם מתרוצצים ברחבי לוס אנג'לס של סוף שנות השבעים, בחיפוש אחר בחורה נעדרת ומשקה (לא בהכרח בסדר הזה). העלילה הנוארית הרופפת, שאותה חיבר בלאק עם אנתוני בגרוזי, אמנם לא מובילה לשום תפנית ו/או תגלית שתעיף לכם את הפאה, אבל התסריט גדוש עד אפס מקום בדיאלוגים המושחזים, הקולחים והמשעשעים, שהפכו עם השנים לסמל המסחרי של בלאק. ואלה הופכים את הבילוי במחיצתם של גיבורינו הלוזרים לכיף לא קטן.
למרות שהסרט לא מתרחש בחג המולד, חסידיו של בלאק עדיין ימצאו כאן אלמנטים רבים שמוכרים מסרטיו הקודמים (כמו הבת הטינאייג'רית של הבלש הפרטי שחוזרת ואומרת לאביה שהוא אפס). וגוסלינג וקרואו נראים כאילו הם עושים חיים משוגעים בתור שני הזכרים האהבלים שנאלצים לשתף פעולה, למרות שהם ממש שונאים אחד את השני. ובכל זאת, לא הכל עובד. חלק מהבדיחות - כמו זו שמשלבת בין הבת של הבלש הפרטי לבין שיחה מביכה על מין אנאלי - קצת מתאמצות מדי לזעזע. קים בייסינגר, שצצה בשלב מאוחר של הסיפור, מגישה הופעה כבויה ומאכזבת שלא מותירה חותם משמעותי על האירועים. וכאמור, הסיפור לא מתגלה כמבריק או כמפתיע במיוחד. ובכל זאת, בעידן שבו כמעט לא עושים קומדיות אקשן מהסוג הזה, ממש לא תמצאו אותי מתלונן. "בלשים בע"מ" הוא אולי לא סרט גדול, אבל בשבילי הוא היה מושלם. לבנות יש את ג'יין אוסטן. לבנים יש את שיין בלאק.
"בלשים בע"מ" ("The Nice Guys"), במאי: שיין בלאק. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו