כל העם מצפה הילה

שלוש פעמים ביקרתי במצפה הילה ובשלושתן הראות היתה איומה. "בימים יפים", אמרו לי אז, "רואים מפה את הים". אבל הבוקר, ממרפסת הבית של בתיה ובועז קוינטנר, אין טובה ממנה להשקיף למערב, הים שוב הסתתר מפני. "מוזר", אמר לי בועז, "שלושה ימים ראו אותו מצוין".

היה יום חם במצפה הילה. כאילו השמש ביקשה מחילה על שהזניחה את גלעד, החזירה אותו אל ביתו והוא חיוור כל כך, וכדרכם של המבקשים לפצות, במהירות, הכל יצא לה קצת מוגזם. שוטרים במדים בכל הצבעים נמצאים בכל מקום. חלקם היו בהתנתקות, אבל אין מה להשוות. "היום זהו יום שמח", אומר לי שוטר טברייני, "בלי שום ספקות". ברחבה מול הרחוב החסום של משפחת שליט תקשורת מזיעה, מחכה ומחכה, עוד שעות ארוכות יש לה לחכות. צלמים מתקנים זוויות, בודקים למי יש יותר מצלמות, למי יש עדשה יותר גדולה.

איטלקית, צרפתית, אנגלית, ספרדית, ערבית - בבל תקשורתית מחפשת עוד זווית, עוד חבר ילדות, עוד בת שכנים, שיוכלו לספר על גלעד עד שיעבור את הגבול ויספר את עצמו למצלמות. אין הרבה כאלה. בקרב בני השכבה שלו גלעד היה כמעט בלתי-נראה, מופנם, ביישן, ילד של מחשב. אנשים ביישוב אומרים שהלוואי והמזג הזה שמר עליו בבידוד כל כך הרבה שנים.

מאוחר יותר, כשרחובות המצפה יתמלאו פעילים ושירת עם ישראל חי ודגלים, תגיד לי זהבה, שהגיעה מהמרכז, שלא סתם יצר בורא עולם את גלעד שליט ככה, סגור ומסוגר. כל חייו הכינו אותו למלא את הייעוד, להביא כבוד לעם ישראל, להראות לעולם איזה כבוד יש לנו לחיי אדם. ואולי גם הוא, נצר למשפחה של אנשים מיוחדים, יביא שלום עם ה"ימח שמם שעכשיו חוגגים".

היא לא היחידה המושחת את הנער למלוכה. גם קיר הפייסבוק המוקרן במרכז היישוב מלא בדברי הלל ושבח על אומץ ליבו, דברי אהבה והערצה שנכתבו בכל מקום בארץ.

עמדתי תחת מגדל אייפל כשהודיעו לי שיש עיסקה. נסעתי עם אלמה שלי להראות לה את פאריס בפעם הראשונה. כשהגיע האס.אם.אס נדלקו מלא אורות קטנים, כמו שקורה שם בכל ערב כל שעה עגולה, אבל לנו היה ברור שגם המגדל יוצא מגדרו. "שליט צרפתי" לחשתי לה וחיבקתי אותה חזק-חזק, כי היה קצת קר וגם מהפחד הזה, שלעולם לא יקרה לי מה שקרה לאביבה, שלא יקחו ממני את הילדים, אפילו לא ליום אחד.

את התמונה הראשונה של גלעד ראינו בסביבות עשר, כשירדנו לנטיעות ליד הכיכר התחתונה. שלושה עצי זית שהזוג שליט תרם ליישוב. מישהו צעק שיש תמונה ראשונה וכולנו התחלנו לתקתק, מתפללים שהסלולרים יגיבו מהר עכשיו, שיעלו כבר למרות כל העומס. הוא נראה בסדר-כן-קצת-רזה, אבל מה זה חשוב? והבכי מתחלק בין הדמעות הזולגות על העור המזיע והדמעות בעיניים, ונשטפו כל הספקות והתהיות, שאלות של מה נכון ומה לא. שאלות של למה עכשיו או למה לא קודם ומה המחיר.

לקראת ערב, אחרי יממה שפוגגה את כל החששות, חזרנו לכיכר לעמוד בשרשרת אנושית ארוכה לאורך הכביש המוביל אל בית שליט. אחרי שראינו אותו הולך והוא בריא ושלם, אחרי שצפינו בו עומד בנגיסות המראיינת המצרית, אחרי שהרופאים אישרו לו לחזור הביתה בטיסה, יצאנו לחכות לו. הדפיסו חולצות שעליהן, מעל סמל היישוב, הודפס "כמה טוב שבאת הביתה". שנים של הדפסים בכחול-לבן הוחלפו בשמחת צבעים גדולה. רציתי לבקש אחת, אבל התביישתי. זה שלהם, בינם לבינו. כאלה אפילו הפעילים לא קיבלו.

השמיים יצאו מגדרם להתקשט לכבוד האירוע. ענני נוצה וענני כבשה, ביום כזה קשה להחליט מה ללבוש. הבת של דרור תקעה בשופר. "למדה מצוין מאבא שלה", זרק שם איזה מישהו ובשמיים הופיעו שתי ציפורי יסעור גדולות. הילדה באמת מצוינת, אם ככה היא פותחת שמיים עם השופר שלה.

התחלנו לצרוח, למחוא כפיים, לבכות ולצחוק, ולנפנף בכל הכוח והמסוק חג מעלינו פעם אחת ועוד אחת, ואנשי הילה ידעו שגלעד, שנלקח מהם לכל כך הרבה זמן, רואה אותם עכשיו ואפילו שהוא כזה ביישן, זה בטוח עושה לו גם טוב. וכשהשיירה עלתה לאט, וזרקנו לעברה פרחים לבנים, מקווים שאנחנו מכוונים לאוטו הנכון, ראיתי אותו מנצנץ מרחוק. "זה הים שלך", חייך בועז והרגשתי איך שוב אני מתחילה לבכות. עיניים טיפשות. סוף סוף יש ראות טובה והאופק נראה בהיר, אז למה הן מפריעות-

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו