בשיתוף ברק רום
על עטיפת אלבומו החדש יושב רונן פרי על ספסל, מאחוריו קיר עם ציורי גרפיטי. מבט בפניו לא מבהיר לגמרי את התחושות והמחשבות שלו באותו רגע. מצד אחד נראה כאילו יש שם התחלה של חיוך, מצד שני העיניים יודעות משהו שאנחנו עוד לא. ואולי הוא פשוט יושב ומחכה למישהו שיבוא. על גבי הספסל מתנוסס שם האלבום - “אם מישהו שואל”.
רונן, אין ספק שזו בחירה מעניינת לשם של אלבום. דורש המשך. אם מישהו שואל אז…?
כל אחד יכול להמשיך את המשפט הזה בדרך שהוא מבין. בעיניי האלבום הזה יכול להיות תשובה לשאלות רבות. התשובות יכולות להתחבא במילים, במנגינות, בתמונות.
אילו שאלות שואלים אותך?
למשל מה הסיפור שלי. מה דעתי על כל מיני נושאים. איזו מוזיקה אני יוצר. למה ככה ולמה לא ככה. איפה הייתי קודם ואיפה אני עכשיו. אין סוף לשאלות.
ומה התשובה?
האלבום הוא הסיפור שלי. אני מאמין שדרך השירים אני מצליח לבטא דברים שבמילים הרבה יותר קשה לי.
מה הסיבה לכך?
שאלה טובה. הנה, רואה, עוד שאלה. מבחינתי מי שיקשיב לשירים שלי יוכל להכיר אותי באופן עמוק יותר מאשר מי שלא. אני לא יכול להסביר את זה, אבל כנראה שבדיבור יש איזה מחסום שעוצר אותי מלגלות לאנשים מי אני באמת. במוזיקה כל המחסומים האלה נעלמים, אולי כי שם אני יכול להתחבא מאחורי דמות.
“אם מישהו שואל” הן גם המילים הראשונות של “אוקיינוס”, אחד השירים באלבום. שיר קצת שונה מהאווירה והסאונד השולטים באלבום.
נכון. קודם כל זה שיר שיש בו רק פסנתר ושירה, עירום כביום היוולדו. השיר נשאר בדיוק כפי שהיה כשכתבתי אותו, בניגוד לשירים האחרים שעברו תהליך ארוך יותר של עיבוד ושינוי עם הזמן.
אתה כותב את כל השירים שלך על פסנתר?
דווקא לא, למרות שזה הכלי העיקרי שלי. חלק מהשירים נכתבו על פסנתר, חלק על גיטרה, חלק הגיעו בעקבות מקצב מסוים וחלק משורה שבאה פתאום משומקום.
אתה מאלה שמתחילים שיר מהטקסט או מהלחן?
אין אצלי נוסחה קבועה, לכל שיר יש את הסיפור של איך הוא התחיל. קורה לי לא מעט שמנגינות מגיעות אליי לראש בלי תכנון מוקדם, ואם אני בחוץ אני בדרך כלל מקליט מיד לטלפון כדי שלא אשכח. ככה בדיוק היה עם “לרוץ עם הלב” שהולחן בזמן נסיעה. הרבה זמן שמרתי את ההקלטה שלי שר לעצמי בהתלהבות ג’יבריש תוך כדי תיפוף על הכסא באוטו. מי ידע באותו רגע שהמנגינה הזו תהפוך לסינגל הראשון מהאלבום.
אפשר לשמוע את הגרסה הזאת?
לא, המכשיר ההוא מת בינתיים ואיתו ההקלטה.
את האלבום הפיקו אייל ליאון קצב ובועז וולף. איך הגעת דווקא אליהם?
אני כבר שנים עוקב אחרי המוזיקה של קצב. יש חפיפה מאוד גדולה בין הטעם שלי לשלו וידעתי שהטאץ’ הייחודי שלו הוא מה שאני צריך לשירים שלי. בדיעבד האינסטינקט שלי היה נכון, הרגשתי חיבור נדיר בעבודה על האלבום, גם לאייל וגם לבועז, שלא הכרתי קודם. אייל אמר שהוא עובד עם בועז הרבה ושהוא יתאים לאלבום הזה. מה שהתברר כנכון.
איך נראתה באמת העבודה באולפן? מי החליט מה כל שיר צריך, מה מתאים וכו’?
הגעתי לאולפן עם סקיצות בשלב מתקדם, כדי שיהיה כיוון של איך אני רוצה שהדברים יישמעו. בחלק מהשירים לקחנו רעיונות מהסקיצות והם נשארו גם בגרסה הסופית. לעומת זאת יש שירים שנשמעים שונה לחלוטין מאיך שחשבתי שהם יישמעו. היה תהליך של הפרייה הדדית, כל אחד נתן רעיון, שהוביל לעוד רעיון, עד שכולם היו מרוצים. זאת היתה חוויה קסומה בשבילי, לראות את השירים “קמים לתחייה”. באמת שאין לי מילים לתאר את ההרגשה הזאת.
זה האלבום הראשון שלך כזמר סולן. במה זה שונה מהמקום של יוצר או נגן?
קודם כל אני לא מגדיר את עצמי כזמר, אלא כמוזיקאי. אני אוהב לעסוק בתחומים שונים במוזיקה ובין השאר אני גם שר. אני לא אוהב הגדרות באופן כללי, אבל ברור לי שלמי שמקשיב מהצד קל יותר להתחבר למשהו מוגדר. אז לא נראה לי שאני ההגדרה הקלאסית ל”זמר”, אולי יותר בכיוון של מה שנהוג לכנות “סינגר-סונגרייטר”. מישהו שכותב שירים ומגיש אותם בדרך שלו. הסיפור שונה לחלוטין כשאני זה שעומד בפרונט, זה בולט במיוחד בהופעות. כשאני רק מנגן אני יכול להרשות לעצמי “להתחבא”. עכשיו בתור הסולן, לא רק שאין לי את הפריבילגיה הזו, אלא אני במרכז. הקהל מסתכל לפני הכל עליי. זה מעמיד אותי במקום אחר לגמרי.
דווקא לא נראה שיש לך בעיה לדבר חופשי כשאתה רוצה.
ברור, מי שמכיר אותי יעיד שכשאני במצב הצבירה המתאים אני יכול לדבר שעות. אבל איכשהו לא קל לי ליצור קשר עמוק עם אנשים חדשים. בכלל, תמיד הרגשתי קצת אאוטסיידר. אפילו כשלמדתי ב”רימון”, שזה כביכול מקום אידיאלי לאאוטסיידרים, ואתה יכול להרגיש חופשי להיות מה שמתחשק לך, גם שם הייתי אאוטסיידר. אולי גם נוח לי להיות ככה. להסתכל מהצד.
בטקסטים שלך באלבום יש לא מעט הרהורים כאלה של מישהו שמסתכל מהצד. אבל המוזיקה, לעומת זאת, מאוד ישירה ובגובה העיניים.
יכול להיות, לא חשבתי על זה אף פעם. באופן כללי אני אוהב לחשוב. אני טיפוס שיכול להעסיק את עצמו המון זמן במחשבות, חלומות, מה היה אילו, אולי הייתי צריך לעשות ככה וכו’. המוזיקה היא החלום המושלם, שם אני באמת יכול לעשות מה שאני רוצה, בלי גבולות.
אפשר לומר שגם בבחירות האישיות בחייך יש נטייה ל”אאוטסיידריות”, לא? אתה נשוי + ילדה מגיל צעיר (יחסית למוזיקאים), חי בשכונה שקטה בפאתי תל אביב ולא במרכז של המרכז עם כל תעשיית המוזיקה.
אלה לא בחירות שנעשו בכוונה להיות שונה, פשוט ככה החיים התגלגלו. בכלל, לא נראה לי שתכונות אופי הם עניין של בחירה. לפחות לא אצלי. כשאתה ילד זה לא כיף במיוחד להרגיש שונה.
כשהיית ילד הסתובבת כל הזמן בתחושה שאתה שונה?
כל הזמן זה קצת מוגזם, אבל לא הייתי שייך עד הסוף לאף חבורה. זה לא שהייתי לגמרי בודד, תמיד היו לי את החברים שלי, אבל בגדול אפשר להגיד שהייתי קצת פה, קצת שם. לא היה מקום שבו מצאתי את עצמי לגמרי. אני זוכר שניסיתי להשתלב, כן היה לי חשוב להיות בעניינים, אבל אף פעם לא במחיר של לאבד את הזהות שלי. העדפתי להיות לבד מאשר לעשות הצגה. אפשר לומר שגם היום זה כך.
הזכרת את תקופת לימודיך ב”רימון”. מה למדת שם ומה בכלל עשית בכל הזמן הזה עד הוצאת האלבום?
וואו. מה לא… אחרי הצבא למדתי 3 שנים ב”רימון”, הכל עניין אותי שם. הלחנה, עיבוד, סאונד, הפקה מוזיקלית. בלעתי כמה שיותר. בהמשך התגלגלתי להוראת מוזיקה. למדתי חינוך מוזיקלי יחד עם ניצוח במכללת לוינסקי. אבל במשך כל הזמן הזה לא הפסקתי ליצור מוזיקה, לכתוב ולנגן, אם זה לבד, בהרכבים שונים. לפעמים שר, לפעמים מנגן, לפעמים מלחין, לפעמים מעבד. כל העולם הזה הוא משהו בלתי נפרד ממני, אני לא יכול בלי זה.
איך מסתדר הצורך להיות דמות חינוכית מול התלמידים שלך יחד עם הופעות או כתיבת שירים שהם לאו דווקא “חינוכיים?” באלבום שלך יש כמה שירים שלא היו נכנסים לתכניות ילדים. מילים כמו “אני סתם אידיוט שלא אומר דבר” או “הייתי אלים כמו שאיש לא יכול להבין” הן לא בדיוק שירי ילדים קלאסיים.
זאת דוגמה טובה למה שאמרתי קודם, אני לא יכול לעשות הצגות. אני מי שאני. אני בקונפליקט מתמשך בעניין הזה. ככל שגיל התלמידים עולה זה נהיה פשוט יותר. אני חושב שכל עוד אני שומר על קו אותנטי, ולא מנסה להיות משהו שאני לא, לא חייבת להיות בעיה. אם יש אצלי צורך להגיד שאני אידיוט, אני אגיד שאני אידיוט. התלמידים שלי יודעים שאני כותב ומופיע, שואלים ומתעניינים. הם גם חכמים מספיק להפריד את דמות המורה או המחנך מהאדם שכותב את אשר על ליבו ומותר לו לומר דברים שלמורה “אסור”.
כל המילים והלחנים פה הם שלך. היית מגדיר את האלבום אוטוביוגרפי?
כן ולא. מצד אחד ברור שכל השירים הגיעו מתוכי, הם חלק ממני ואני עומד מאחוריהם במאה אחוז. מצד שני אני לא כותב רק על סיפורים שקרו לי בחיים, בהמשך למה שדיברנו עליו קודם, אני מכניס הרבה מחשבות וחלומות לתוך השירים. אז מן הסתם יש ערבוב של רגעים מהחיים שלי, רגעים מחיים של אחרים ותמונות מחיים שהיו ונשארו אצלי בראש. בכלל כל השאלות האלה בסגנון “על מה ועל מי כתבת את השיר הזה והזה”, אני לא מבין אותן. זאת אומרת, אני מבין למה זה יכול להיות מעניין אבל אני כמאזין מעדיף בדרך כלל לא לדעת את הפרטים האלה. או כמו שאמר שלומי שבן: “לא כל שיר נכתב על…”. אני מזדהה עם השורה הזאת.
אגב שלומי שבן, אמרת שהכלי העיקרי שלך הוא פסנתר. אבל באלבום, וגם בהופעות שלך, הפסנתר לא תמיד דומיננטי. יש שירים בהם הוא כלל לא קיים. איך אתה מסביר את זה?
האמת שאנשים שמכירים אותי כפסנתרן תמיד מופתעים מהעובדה ששומעים הרבה יותר גיטרות מפסנתר בחלק גדול מהשירים שלי. אני יוצר מוזיקה שאני אוהב, ומה לעשות שאני אוהב גם עוד כלי נגינה חוץ מפסנתר? אמנם כל החיבור למוזיקה התחיל אצלי מנגינה בפסנתר, התחלתי ללמוד מוזיקה קלאסית בגיל 6, אבל החומרים שגדלתי עליהם וששמעתי ועדיין שומע בבית הם מגוונים הרבה יותר.
אז עכשיו מתבקשת השאלה הבאה – לאיזו מוזיקה אתה מאזין בבית? ועל מה גדלת?
אפשר לחלק את התשובה הזאת לכל כך הרבה חלקים. בבית אני זוכר שההורים שלי שמעו בעיקר מוזיקה ישראלית בדגש על שירי ארץ ישראל - אריק איינשטיין, נעמי שמר וכו’ אבל היו שם גם אלביס, קליף ריצ’ארד ועוד מוזיקה מהתקופה שלהם. זאת כנראה הסיבה שכשהתבגרתי פיתחתי אנטי למוזיקה הזאת. עם השנים התרככתי. כילד ביליתי שעות כל יום בהאזנה למוזיקה עכשווית (אז היא היתה עכשווית כמובן) - רשת ג’ ו-MTV היו פתוחים אצלי בחדר קבוע. גדלתי על אתניקס, החברים של נטאשה, איפה הילד, ד”ר קספר, פוליקר, מאיר בנאי ועוד. אנחנו מדברים על תחילת שנות ה-90. במקביל להקות כמו U2, R.E.M, גאנז, צ’ילי פפרז והדברים שהיו פופולריים בתקופה הזו. עם השנים גיליתי שמות נוספים כמובן ופיתחתי את הטעם האישי שלי. בצבא התאהבתי בסמיתס, הרבה אחרי שהתפרקו. רדיוהד, במיוחד באלבומים הראשונים. דייויד בואי, בלונד רדהד, דפש מוד. שלום חנוך ומתי כספי הם שניים מהיוצרים האהובים עליי בארץ. ברי סחרוף, אסף אמדורסקי. אבל אין לזה סוף, באמת שאני אוהב הרבה מוזיקה. גם בז’אנרים אחרים. אפשר לעשות כתבה שלמה על זה.
זה יחכה כנראה לפעם הבאה. ב-23.5 אתה מופיע בתמונע, מה נוכל לראות ולשמוע שם?
את ההרכב הנהדר שלי מבצע איתי את שירי האלבום (ועוד שיר אחד לא שלי שאת שמו לא אחשוף כאן): אלעד פלמהולץ וגן גנור על הגיטרות וגם קולות רקע, גיל קדם על הבס וניר מרדן על התופים. חוץ מזה נארח את הצ’לן יועד ניר עם הסאונד המיוחד שלו שהשתתף גם בהקלטות האלבום.
נשמע שווה. את האלבום יהיה ניתן לרכוש בהופעה?
כולי תקווה שכן. ברגעים אלה מדפיסים אותו בבית הדפוס.
בשיתוף ברק רום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו