1,171 חולים בישראל המתינו בתחילת 2011 להשתלת איברים, והרשימה רק הולכת ומתארכת. בכל שנה ימותו עשירית מהחולים - אנשים שאילו נמצא עבורם האיבר החיוני, היו חייהם ניצלים. פוטנציאלית, יש בארץ מספיק תורמי איברים כדי לספק את הצורך. מעשית, זה לא קורה. על פי דו"ח של האיחוד האירופי וארגון הבריאות העולמי, ישראל נמצאת במקום ה-33 מתוך 50 מדינות באחוז השתלות האיברים ביחס לאוכלוסייה, ובמקום השלישי בעולם בשיעור הסירובים לתרומה. רק כמחצית מהמשפחות מסכימות בזמן אמת לתרומת איברים, וגם שיעור החתומים על הסכמה לתרומת איברים עומד על עשרה אחוזים בלבד מהאוכלוסייה הבוגרת. בארה"ב, לדוגמה, הביעו 40 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת את רצונם לתרום איברים אחרי מותם. באירופה בכלל עומד השיעור על 50 אחוזים, ובספרד בפרט הוא נוסק ל-80 אחוזים. בישראל היה עד היום כרטיס אחד לתרומת איברים - אדי, שעליו חתומים כחצי מיליון אנשים. הסיבה השכיחה ביותר להימנעות מחתימה היא דתית: רבים משוכנעים שההלכה אוסרת לתרום איברים, וגם אם במהלך חייהם אינם שומרי תורה ומצוות - סביב המוות הם מעדיפים שלא להסתבך. מדובר בטעות. על פי הרבנות הראשית, לא רק שמותר לתרום איברים אלא שזאת מצווה שיש לקיים בתנאים מסוימים. בימים אלה יוצא לדרך כרטיס תרומת איברים חדש המותאם הלכתית לציבור הדתי - "בלבבי", שפרטיו נחשפים כאן לראשונה. המטרה היא לעודד את תרומות האיברים במגזר הדתי והמסורתי. בשבועיים האחרונים חתמו 150 רבנים בולטים על מסמך הקורא לחתום על הכרטיס החדש. ועד רבני צ-הר קיים לפני כחודש הצבעה מכרעת, שבה הוחלט לתמוך בכרטיס, וכן מרכז ישיבות בני עקיבא, תנועת הנוער בני עקיבא, בנות השירות הלאומי וארגוני הציונות הדתית עתידים לבצע החתמה המונית בהוראת הרבנים. ייתכן שמדובר במהפכה, אולם לצד התקווה וההתרגשות במחנה הדתי - במשרד הבריאות לא מברכים. לטענתם, המהלך יכבול את המרכז הלאומי להשתלות, יכביד ויסרבל את הליך קביעת המוות ועלול למוטט את מפעל השתלות האיברים. גורמים ששוחחנו איתם העלו האשמות קשות נגד אנשי בלבבי, שבהן הטענה שמטרתם לקבל קדימות בקבלת איברים אך לא לתרום בפועל או הטענה כי בכוונת הרבנים להשפיע על תרומות איברים ליהודים בלבד. בעמותת בלבבי דוחים את הטענות מכל וכל. בלהה הירשברג נפטרה לפני כשנה. היא המתינה שנתיים להשתלת ריאה, ולבסוף דחה גופה את הריאות החדשות וקרס. משפחתה הקימה לזכרה את עמותת בלבבי, ולצידה הוקם גוף רבני-רפואי ששמו ער-בים - מנגנון לפיקוח הלכתי על קביעת המוות המוחי, שבראשו עומדים שלושה מומחים באתיקה רפואית: הרב פרופ' אברהם שטיינברג, חתן פרס ישראל ונוירולוג ילדים בכיר, שמנהל את היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק; הרב פרופ' יגאל שפרן, מרצה לאתיקה רפואית באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר-אילן ובטכניון; והממונה על האתיקה במשרד הבריאות, הרב ד"ר מרדכי הלפרין. קביעת מוות מוחי נעשית על ידי שני רופאים ותיקים לפחות, מומחים בשני תחומים שונים, שאינם מעורבים ישירות בטיפול במטופל ואינם עוסקים בהשתלות איברים. למרות הנהלים המפורטים בחוק ובדיקות העזר, נראה שרוב הציבור חושש. בכל שנה מתים בישראל כ-40 אלף בני אדם, ורק מכ-250 מתוכם אפשר להנציל איברים להשתלה באחרים. בפועל, מתבצעת ההנצלה רק מ-125 נפטרים בשנה, בשל סירוב של מחצית המשפחות. "האדם החילוני רוצה למות דתי", אומר מנכ"ל בלבבי, חיים פלק. "יש סברה שהדתיים נגד תרומות איברים, ולכן גם חלק מהחילונים נמנעים מזה. כשהאיש ברחוב יתרשם שהדתיים חותמים בהמוניהם ומחזיקים בכרטיס בלבבי, עשרות אלפי חילונים יצטרפו לחתימה על אדי. אדי ירוויחו מזה, וכל החברה הישראלית תרוויח מזה". הוצאת איברים מאדם מת וניתוחו כרוכים באיסורים הלכתיים - שבהם איסור ניוול המת ואיסור הלנת המת - אולם כולם נדחים מפני פיקוח נפש ומתבטלים במצב של הצלת חיים. השיקול ההלכתי הרלוונטי היחיד הנוגע להחלטה אם מותר לתרום איברים ממת הוא קביעת רגע המוות. לכל הדעות מותר להוציא איברים מאדם שמת מוות לבבי (שליבו חדל לפעום), אולם במצב כזה האפשרות להנצלת האיברים נדירה. לעומת זאת, לגבי מוות מוחי-נשימתי (פגיעה בגזע המוח) - המצב השכיח להנצלת איברים - יש מחלוקת הלכתית. הרב יוסף שלום אלישיב, בכיר הרבנים החרדים, פוסק כי מותו של אדם נקבע רק לאחר הפסקה מוחלטת של פעילות הלב, מה שמבטל כמעט לחלוטין את האפשרות להנצלת איברים לתרומה. אלא שבשנת 1986 קיבלה מועצת הרבנות הראשית החלטה פה אחד להכיר במוות מוחי כמוות, וכך להתיר את השימוש באיברי הנפטר. זו היתה תפנית משמעותית בשיח ההלכתי. מי שהובילו עד אז את הפסיקה היו החרדים, אולם הפסק הותנה בקיום דרישות שונות שלא תאמו את נוהלי משרד הבריאות לקביעת מות המוח, והרבנות סירבה להודיע לציבור הרחב שהשתלת איברים מותרת על פי ההלכה. המחלוקת בין הרבנים לרופאים נמשכה 22 שנים, ובינתיים הלכה והתארכה רשימת הממתינים לתרומה, וכך גם רשימת הנפטרים בתור להשתלה. ב-2008 התקבל בכנסת חוק מוות מוחי-נשימתי שיזם ח"כ עתניאל שנלר, שקבע אמות מידה לאבחנה של מוות מוחי, בהתאם לקריטריונים שדרשה הרבנות הראשית. בעקבות החוק אישררה מועצת הרבנות את ההחלטה מ-1986. התנאים לקביעת המוות על פי החוק המעודכן כוללים הוכחה קלינית להפסקת הנשימה באופן עצמוני, הוכחה קלינית להפסקה מלאה ובלתי הפיכה של תפקוד המוח כולו, לרבות גזע המוח, והוכחה של בדיקה מכשירנית. החוק מפרט שורה של בדיקות ומבחני דימות ומחייב לבצע לפחות אחת מהן. במילים פשוטות, חוק שנלר מבקש לוודא שהאדם אכן מת. אגב, גם במוות לבבי, המוות השכיח, לא מסתפקים בהאזנה של רופא בסטטוסקופ, אלא מבצעים בדיקת אק"ג כדי למנוע טעויות. על אף ההתחייבות בחוק, משרד הבריאות עדיין לא סיפק את המכשור לאשרור קביעת המוות המוחי. בפועל, בשלוש השנים שחלפו מאז חוקק החוק, חלה ירידה בשיעור קביעות המוות המוחי. הסיבה יכולה להיות טכנית: בהיעדר מכשור לא נקבע מוות מוחי. סיבה מצמררת אחרת יכולה להיות שבאמת החולה עדיין לא מת, ותוספת הבדיקה המכשירנית הוכחה כמוצדקת. "כוונת החוק היתה לעודד מגזרים נוספים לחתום על כרטיס אדי", אומר ח"כ שנלר, "קביעת המוות המוחי בישראל נעשית היום בצורה שמקילה על אדם מאמין, יהודי או מוסלמי, לדעת בוודאות שהאדם מת. לפני כן היה חשש שמא קובעים מוות לאדם לפני שהוא באמת נפטר". אבל גם אחרי חוק שנלר, מתקשה הציבור הדתי להצטרף בהמוניו לחתימה על כרטיס תרומת איברים. כרטיס בלבבי הולך צעד אחד קדימה. תרומת האיברים של החותם על הכרטיס מותנית באישור נציג ועד הרופאים-רבנים ער-בים, כדי לוודא שהליך קביעת המוות המוחי נעשה על פי דרישות הרבנות. היבט נוסף הוא נוסח הכרטיס, המותאם לאוכלוסייה הדתית. על כרטיס אדי נכתב "אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי..." נוסח בעייתי מבחינה הלכתית, שכן אסור לאדם לצוות משהו לאחר מותו "משום פתיחת פה לשטן". בכרטיס בלבבי שונה הניסוח: "יש לראות בנשיאת כרטיס זה הסכמה לתרומת איברים לצורך השתלה". ועד ער-בים כולל עשרות רופאים שומרי מצוות הבקיאים היטב בפרוצדורה של קביעת מוות מוחי מבחינה רפואית והלכתית. כל אחד מהם מתנדב להיות רופא כונן ולסייע בחוות דעת נוספת. בניגוד למה שמקובל לחשוב, מתברר כי ברוב המקרים יש די זמן כדי להיוועץ טלפונית - או אפילו פנים אל פנים - עם רופא נוסף. "לעיתים יש לנו שעות ארוכות או ימים להחליט לגבי תרומת האיברים", מסביר פרופ' שטיינברג, נוירולוג, מראשי ער-בים. "במצב של מוות מוחי, החולה שוכב ביחידה לטיפול נמרץ, מונשם בעזרת מכונת הנשמה, ולחץ הדם שלו נשמר, כך שהאיברים מקבלים את כל מה שהם צריכים. מוות מוחי נקבע אחרי שש עד 24 שעות שבהן האדם במצב כזה. המטרה היא לוודא שלא היתה פה טעות. יש בעיית אמון ברופאים במצב שאדם נפגע באופן פתאומי והרופא מכריז שהוא מת. הוא נראה לבני המשפחה בדיוק כמו אתמול, הם בטוחים שהוא יתעורר, וצריך לשכנע אותם שקביעת המוות מהימנה. ברגע הקשה הזה, כשהמשפחה מבולבלת, אפשר להקל עליה עם רב שיגיע ויסביר לה את חשיבות תרומת האיברים". בד בבד עם יישום חוק שנלר הוקמה במשרד הבריאות ועדה שתפקידה לבקר, רטרואקטיבית, את קביעות המוות המוחי בישראל. "אצלנו הבקרה נעשית מייד, לא אחרי שהטעות כבר נעשתה ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור", אומר שטיינברג. "הרופאים שיקבעו את המוות המוחי יהיו רופאי בית החולים, הבדיקה המכשירנית תיעשה ממילא. המשפחה תפנה למוקדן של בלבבי, ולפי מיקום האירוע יופנה מייד רופא כונן מהקבוצה שהכשרנו, יגיע במהירות לבית החולים, יקבל את החומר, ישתכנע שהכל נעשה על פי החוק ויפנה למשפחה בבקשת התרומה". הוקם גם מוקד מיוחד עם מספר חיוג חינם, שיעבוד סביב השעון ויקבל פניות ממי שמעוניין לחתום על הכרטיס, וכן פניות ממשפחות שיקיריהן במצב של מוות מוחי. המספר, אגב, הוא מספר הטלפון של בלהה הירשברג ז"ל. "זה מנגנון של second opinion, כמו בחיים כך גם במוות", מסביר מנכ"ל בלבבי, חיים פלק. "אני לא מאמין שיש רופא שיקבע מוות באופן רשלני, ויש לי אמון מלא ברופאים, אבל העובדה היא ש-90 אחוז מהציבור פשוט לא חותמים על תרומת איברים". גם ח"כ שנלר תומך בכרטיס. "אותם רבנים יוכלו להגיד לבני המשפחה 'יקירכם מת', ולהבהיר להם שעל פי ההלכה לא רק מותר, אלא מצווה לתרום איברים, כדי שאותו לב יוכל לחיות בקרבו של אדם אחר". "יש בעיה רגשית נוספת עם תרומת איברים, שאין לה שום מקור הלכתי", אומר שטיינברג. "אחד החששות של אנשים הוא שאם יילקחו איברים מגופם הם יקומו לא שלמים בתחיית המתים. מבחינה הלכתית, השקפתית ומוסרית, אין לזה שום מקור ביהדות. האל יחיה את כל האנשים בכל הדורות, גם גוף שהתפורר לחלוטין בקבר, גם מי שנקטעו איבריו בשל מחלה, גם נשמותיהם של ששת המיליונים שנשרפו בשואה. לבורא יש מחסן של חלקי חילוף, וכולם יקומו שלמים בתחיית המתים. חשוב להבהיר שאף אחד מהפוסקים, גם המתנגדים למוות מוחי, לא מעלה בשום צורה את עניין תחיית המתים". בין 150 הרבנים הבולטים שחתמו על המסמך הקורא להצטרף לכרטיס החדש נפקד מקומם של החרדים האשכנזים, עקב סירובו של הרב אלישיב להתיר תרומות ממי שמת מוות מוחי. לחרדים הספרדים דווקא יש נציגים מפתיעים: הרב יעקב איפרגן מנתיבות ("הרנטגן") נתן את הסכמתו ליוזמה החדשה, וכך גם הרב ישראל אביחי, ראש ישיבת המקובלים בית אל בירושלים. מלבדם כוללת הרשימה, שהגיעה לידי "ישראל היום", רבני ערים, ראשי ישיבות הסדר, ראשי ישיבות גבוהות וראשי מכינות קדם צבאיות. נמצאים שם ראש בתי הדין הרבניים, הרב אליהו בן-דהן; רב העיר חיפה, הרב שאר-ישוב הכהן; בכירי הציונות הדתית, הרב חיים דרוקמן והרב יעקב אריאל; ראש ישיבת עטרת כהנים, הרב שלמה אבינר; ראש ישיבת רמת גן, הרב יהושע שפירא; רבני הקיבוץ הדתי ונציגי הזרם המתון, שבהם בני לאו, דוד סתיו, יהודה גלעד, יואל בן-נון ויעקב מידן; ושמות כגון הרב אליקים לבנון, הרב שמואל אליהו, הרב דב ליאור והרב אליעזר מלמד, הנחשבים למחמירים. בלבבי מציגה גם את הסכמתו של הרב הראשי לשעבר, הרב מרדכי אליהו ז"ל, שהספיק לבחון את הסוגיה טרם פטירתו. "המהלך יוצר שינוי באווירה ההלכתית ברחוב הדתי", אומר שנלר. "רב שגרתי לא היה לוקח על כתפיו המלצה לתרום איברים אם לא היה מדובר בקבוצה רבנית חשובה כל כך. נשבר הטאבו במחנה הדתי, הפכנו את סוגיית תרומת האיברים מסימן שאלה לסימן קריאה. רבנים מתקשרים ומבקשים להוסיף את שמם לרשימה. זה לא רק להתיר - זה לקרוא לציבור". "הכרטיס הזה יגרום לשינוי תדמיתי הרבה מעבר לציבור הדתי", מסכים שטיינברג. "כבר 20 שנה מתבצעות השתלות, והציבור הרחב נחשף רק לעמדה שההלכה אוסרת תרומת איברים. חושבים שההלכה אוסרת, ולא יודעים למה. החתמנו 150 רבנים שחושבים שזה מותר, ואף רב לא יצא נגדנו בפומבי". פלק, שעל שמו נרשם ההישג של שכנוע הרבנים, מדבר על מהפכה. "אני מקווה להחתים על הכרטיס 20 אלף איש בשנה, כשהפנייה היא קודם כל לדתיים-לאומיים. אני לא פונה לחרדים או לחילונים, אבל גם הם יבואו". לדבריו, יש גם ניסיון לשיתוף פעולה עם צה"ל, כך שכל חייל יקבל עם גיוסו את האפשרות לחתום על אדי או בלבבי. ראש אכ"א לשעבר, האלוף אלעזר שטרן, שהכניס לשרשרת החיול בבקו"ם עמדה של עזר מציון לתרומת מח עצם, מתנגד: "החייל רק מתגייס, וכבר מדברים איתו על אפשרות שימות ואיבריו ייתרמו? זה יעורר חרדה. כאילו אמרנו לו: 'באת למות, אז רק שיהיה לנו מה לעשות עם האיברים שלך'. זו העמסה רגשית כבדה מדי, ואני לא מאמין שזה יתקבל בצה"ל". לפני פחות מחודש, בסיומו של דיון ארוך, החליטו רבני צ-הר לקרוא לכל מי שלא חתם על כרטיס אדי - לחתום על בלבבי. בימים אלה מושלמת הקמתו של מערך ארגוני הכולל סניפים, עמדות החתמה וערכות הסברה. תנועת בני עקיבא תקדיש את הנושא השנתי שלה להצלת חיים תחת הכותרת "קדש חייך" ותערוך שבת בנושא בחודש הבא. פלק מתכוון להשתמש בכל טריק אפשרי כדי להגדיל את מאגר החותמים - ממכתבי רבנים לקהילותיהם, דרך תחרות בין יישובים על מספר החותמים ועד פרסים לתלמידי ישיבות תיכוניות, שיצליחו להחתים מספר גבוה של אנשים. "יש לנו צבא של מתנדבים", הוא אומר. בכוונתו להפעיל את בוגרי בני עקיבא, תלמידי הישיבות ו-4,000 בנות שירות לאומי בדוכני ההחתמה. אבל העסק לא כל כך פשוט. זירת השתלות האיברים רוחשת טענות נגד אנשי בלבבי. בעמותת אדי זועמים על המהלך ומטיחים האשמות קשות ביוזמיו. "בניית כרטיסים לפי סקטורים מעלה חשד לקומבינות", אומר ל"ישראל היום" גד בן-דרור, יו"ר אדי ואחיו של אהוד בן-דרור, שעל שמו נקרא הכרטיס. "משרד הבריאות בראשות רב חרדי מקים גוף נפרד לתרומות איברים? נשמע כמו קומבינה. הנימוקים ליצירת כרטיס נפרד הם לכאורה טכניים, אבל האנשים האלה מסתירים ממך את האמת. הם רוצים לרכז בידיהם את הכוח לגבי התרומה. קודם מפקיעים את זכות ההחלטה מהמשפחה ומעבירים אותה לוועד רבנים, ולאחר מכן הם ינסו להשפיע למי ילכו האיברים. "זה המניע העיקרי ליצירת כרטיס נפרד. הם רוצים לשחק אותה אלוהים ולקבוע מי יחיה ומי ימות. למשל, הם נשענים על דברי הרב אליהו, שעמד על הבעייתיות של תרומת איברים למי שאינו יהודי. בנו, הרב שמואל אליהו, פעיל בעמותת בלבבי". בעמותה אומרים בתגובה כי מדובר בהתנגדות שנובעת משנאת דתיים ובמאבקי כבוד ויוקרה, שאינם משרתים את המטרה. לעצם העניין טוענים בעמותה כי "גם הצלת חייו של גוי היא הצלת חיי אדם, וכולנו נבראנו בצלם האל. אם למישהו יש תחושה לא נוחה לתרום איברים ללא-יהודים זה עניין פרטי שלו, אבל מבחינת ההלכה, אין שום איסור לתרום איברים לגוי. בעקיפין זו גם פעולת הצלת חיים של יהודי, כי היהודי שהיה אחריו ברשימת הממתינים מתקדם בתור". אגב, התניה של תרומת איברים לאדם בעל שיוך מסוים אסורה על פי החוק: אם משפחת הנפטר מבקשת לתרום את איברי יקירה לפי העדפות לאומיות או אחרות, תרומתה אינה מתקבלת. "אנחנו לא רוצים לפגוע במשפחת בן-דרור, אבל איננו תלויים בהסכמתם", אומר שטיינברג. "להגיד שאנחנו רוצים להחליט לאן ילכו האיברים זו טענה מרושעת, שאין לה שום בסיס והיא גם מנוגדת לחוק. על אותו עיקרון אני יכול להאשים את משפחת בן-דרור שהם יכולים להחליט שלא יינתנו איברים לחרדים. ההתנגדות אלינו כל כך אמוציונלית, שנדמה כי מנסים למצוא מתחת לאדמה נימוקים שאין להם שום שחר". ייתכן שהטענה של בן-דרור נובעת מהציטוט ממסכת סנהדרין המופיע על כרטיס בלבבי, "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא"- "לא היתה לנו שום כוונה לרמוז לתרומה ליהודים בלבד. אם זה מה שמפריע להם, נוריד את המילה 'מישראל'. יש גם גירסה תלמודית שאומרת 'כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא'". יותר משנה מנסים אנשי בלבבי לשתף פעולה עם אדי ומרכז ההשתלות, אך לדבריהם, ללא הצלחה. "אין לנו עניין להיות עצמאיים", מדגיש שטיינברג, "אנחנו בעד טיפול ממלכתי וממשלתי אחד. הנוסח בכרטיס של אדי מפריע לדתיים - למה אכפת להם לשנות? אם יש נוסח שיביא יותר תורמים, אז למה לא. אנחנו חברה רב-תרבותית, ולכל אחד רגישות משלו. אבל הם לא מוכנים לעשות שום שינוי בכרטיס". "במשך שנים אדי פועלים עם קמפיינים של מיליוני שקלים וסיוע ממשלתי, והצליחו להגיע רק לעשרה אחוזים מהציבור", מוסיף פלק. "למה הם רבים איתנו? אמרתי להם: 'אתם משוגעים? ריבוי כרטיסים רק יוסיף חותמים - והרי זו המטרה. אם צריך, תעשו כרטיס ברוסית לרוסים, כרטיס בערבית לערבים וכרטיס בדוסית לדוסים'. אנחנו מוכנים שיהיה כתוב על הכרטיס שלנו 'אדי בלבבי' או להעביר אליהם מייד את כל השמות שלנו". באדי אמרו בתגובה: "אנחנו הסכמנו לכל השינויים הטכניים, ובלבד שיהיה כרטיס אחיד לכלל האוכלוסייה. גם אם נסכים לדרישות של בלבבי, הם מסתירים את הכוונות האמיתיות שלהם". ההתנגדות של אדי יכולה להתפרש כטבעית: כרטיס נוסף הוא איום על סכומי התקצוב הבלעדיים. אולם גם במשרד הבריאות מתנגדים לכרטיס החדש. שם מצטטים את הכיתוב הקיים על כרטיס אדי, ולפיו תרומת האיברים מותנית באישור של איש דת לפי בחירת המשפחה, ואומרים שאין צורך בהתניה נוספת, שעלולה "לכבול את המרכז הלאומי להשתלות לאישור של איש דת מסוים או גורם דתי מסוים, שאין כל ביטחון שיהיו קיימים או פעילים בעת פטירת החותם". פלק עונה כי בכל מקרה, כל השמות של חותמי בלבבי יועברו מיידית למרכז הארצי להשתלות. במשרד הבריאות טוענים גם כי "ראוי לנהוג זהירות נוכח העובדה כי הכרטיס מקנה זכאות לקדימות בתור לקבלת איברים, וקיים חשש שהתניה של אישור איש דת מסוים עשויה להיות מנוצלת לרעה". כששנלר שומע את הדברים האלו הוא רותח. "זו אמירה שגובלת באנטישמיות. האם הציבור שלנו רוצה לתרום בשביל לקבל איברים? אני מצהיר שאני מבקש להיות אחרון בתור לאיברים. אחרון. רוצה לתרום, לא רוצה לקבל מאף אחד שום דבר. זו דרכה של היהדות וזו דרכו של הציבור הציוני-דתי". שטיינברג מסכים: "דווקא הנוסח של אדי הוא שמאפשר לחותם ליהנות מקדימות, אבל בזמן אמת המשפחה יכולה לפנות לאיש דת לפי רצונה ואז להתחמק מתרומה. בכרטיס שלנו החותם מסכים עם עמדת הרבנות שחובה לתרום איברים. הקידום בתור למי שיש לו כרטיס בכיס הוא רק גימיק הצהרתי. ההסתברות שמישהו יזכה בקדימות היא אפסית, כי היא תינתן רק במצב שיש שני אנשים זהים מבחינת סוג המחלה, משך המחלה, סיווג הרקמות וההתאמה לתורם. אדם צריך לתרום באופן אלטרואיסטי, מתוך רצון לעזור לזולת, ולכן אנחנו מודיעים מראש שבכרטיס הזה אנחנו לא מבקשים שום קדימות". על פי משרד הבריאות, חוק שנלר מכביד היום מאוד על הצוותים הרפואיים בקביעת המוות (שנלר בתגובה: "נכון, ולכן חוקקנו אותו"), ובמשרד חוששים כי כל הכבדה נוספת תמוטט את המפעל החשוב של השתלות האיברים. "ההתנגדות אלינו נובעת מאיזה חשש קמאי שאני לא מצליח להבין", אומר שטיינברג. "יש אנשים שלא יסכימו לתרום איברים בתנאים הנוכחיים, נקודה. כשתהיה בקרה הלכתית יהיו יותר משפחות שישתפו פעולה, יהיה יותר אמון במערכת. למה לא לנסות לפתור את החסמים האלה? אנחנו לא מתעקשים ללכת לכרטיס נפרד, אבל זו האופציה היחידה. אני עובד בהתנדבות עם המרכז הארצי להשתלות, יושב איתם בוועדות שונות, אין לי שום עניין ללכת נגדם. חצי מהחומר באתר של אדי עוסק בשאלה ההלכתית, אני עצמי כתבתי להם חלק מהמאמרים. האינטרס שלנו זה שיהיו יותר חותמים". "במשרד הבריאות סירבו לשנות את כרטיס אדי או להכיר בקבוצת ער-בים שתלווה את המשפחות", אומר שנלר. "שלא יצטעצעו בסיסמאות של שבועת הרופאים אם הם מתנגדים למהלך של עידוד תרומת איברים. הם לא מאמינים בכנות הכוונות שלנו לגרום למצב שדתיים יתרמו. יש פחד עתיק שמא הרבנים רוצים להיות משגיחי כשרות של הרופאים, אבל החשש הזה מופרך. קביעת המוות היא פרוצדורה רפואית. ההתערבות היחידה של הרבנים הרופאים מטעם בלבבי תהיה ליווי המשפחה, אשרור שהמוות נקבע בהליך התואם את ההלכה, והם אלה שילחצו על המשפחות לתרום איברים. אתם רוצים את איברי יקיריי? אני רוצה לדעת שהוא נפטר על פי ההלכה. כשיהיו רבבות חותמים על הכרטיס החדש, משרד הבריאות יבין שחששותיו היו חסרי בסיס".
לזכרה של בלהה הירשברג
סיפורה של בלהה הירשברג, שלזכרה הקימה משפחתה את עמותת בלבבי, מזכיר במקצת את סיפורו של אדי (אהוד) בן-דרור, שעל שמו הוקמה עמותת אדי. כמו אדי, שהמתין שנתיים להשתלת כליה ולבסוף נפטר לאחריה, גם בלהה חיכתה שנתיים להשתלת ריאה, וגם היא נפטרה מייד לאחר ההשתלה. בעוד שישה שבועות יצוין יום השנה הראשון לפטירתה.
בלהה, אשת חינוך מההתנחלות מעלה מכמש, אם לעשרה ילדים, לקתה בפיברוזיס ריאתי. למרות המחלה הקטלנית שלקתה בה ובלון החמצן שהיה צמוד אליה, המשיכה בחיי שיגרה מלאים וגדושי שמחה ובפעילותה החינוכית, לימדה כרגיל, למדה לתואר שני וניהלה בית מרובה ילדים.
"בזכות הציפייה להשתלה היא חיה בידיעה שהיא לא חולה במחלה סופנית, אלא ממתינה להשתלה", מספר בעלה, אשר הירשברג, "היה לה אופק של תקווה, שאחרי ההשתלה היא תתחיל בחיים חדשים. עם זאת, נחשפנו לתעשייה שלמה שמבוססת על כסף וקשרים. אם יש לך - תקצר תהליכים ותעבור את התהליך בחו"ל. אם לא, הסיכויים שלך נמוכים".
לאחר מותה התגלו מכתבים שכתבה, ובהם השורות: "רציתי לברך על כך שהקדוש ברוך הוא החליט לתת את המחלה. הרבה יותר קל להיות חולה מאשר להיות ליד מישהו שאתה אוהב והוא חולה, ולצערנו יש לי ניסיון בזה ובזה (אחד מילדיה נפטר מסרטן בהיותו בן 3; א"ע)".
במקום אחר כתבה: "זהו, נראה לי שהאסימון נפל ואני מתחילה להפנים את מה שקורה איתי. אני אומרת תודה לקדוש ברוך הוא על החיים הנפלאים שהיו לי עד כה... חשוב שנדע, הכל לטובה".
לאחר שנתיים של המתנה היא נקראה בבהילות אל בית החולים: נמצאה ריאה מתאימה. אל חדר הניתוח נכנסה מוקפת בילדיה, מלאת תקווה ואמונה. כשהיא מחייכת ומחזקת את כולם, הצביעה בעוז אל עבר ילדיה וקראה לעברם את מה שהתברר מאוחר יותר כמילותיה האחרונות: "אני מתה עליכם". בקרב הצוות הרפואי לא נותרה עין יבשה.
התקווה להתחיל בחיים מחודשים התנפצה. בלילה שאחרי הניתוח דחה גופה את ההשתלה וחלה קריסת מערכות, ולמחרת השיבה את נשמתה לבורא, כשהיא בת 46. בעלה, שותף בבית תוכנה, חיפש דרך להנציחה. "כשסיפרו לי על היוזמה המתהווה לכרטיס כזה, התייעצתי עם הילדים וידענו שזה הדבר הכי משמעותי שאפשר לעשות לזכרה. פרויקט שמציל חיים, שמביא לתודעה את הערכים של תרומה וערבות הדדית. מלכתחילה התנינו את זה בכך שזה לא ייצור מחלוקת. אנחנו מעוניינים באחדות, חלילה לא בפילוג. היו ניסיונות ומאמצים רבים להגיע לשיתוף עם אדי, ולצערנו זה לא הסתייע. אני מקווה שבסוף התהליך נתאחד לכרטיס אחד, תחת השם 'אדי' או 'אדי בלבבי'. הציפייה שלנו היא שבכל כיס ילכו עם כרטיס שיציל חיים, לא משנה איזה כרטיס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו