מוטנט שפר הופעתך

סידרת סרטי "אקס מן", שהושקה בשנת 2000, פחות או יותר בישרה על תחילתו של תור הזהב של סרטי הקומיקס. אך כעת, 16 שנים אחר כך, עם צאת "אקס מן: אפוקליפסה", הסרט השישי בסידרה (לא כולל ספין־אופים), ועל רקע השינויים הרבים שמתרחשים בז'אנר בחודשים האחרונים, מתברר כי המוטנטים נשארו הרחק מאחור, בלי שום דבר חדש למכור. 

באופן אירוני, אחת הסיבות העיקריות לכך ש"אפוקליפסה" נראה כמו שריד נטול רלוונטיות מהעבר היא דווקא "דדפול" - הספין־אוף הסופר־מצליח והדי נועז מראשית השנה שעסק בדמות שולית יחסית מעולמם של האקס מן. שכן במובנים רבים, "דדפול" - שהפך בתוך זמן קצר לסרט המצליח ביותר בסידרה כולה - קרע את ספר החוקים, התעלם מכל האיזונים והבלמים, ותיפקד כפרודיה שנונה ומושחזת של סרטי "אקס מן". ובהשוואה אליו, "אפוקליפסה" באמת נראה כמו הגירסה הקודמת, המיושנת והפחות עדכנית. כמו "הגירסה של אבא שלכם".

כזכור, "אקס מן: ההתחלה" (2011) דווקא הכניס לסידרה לא מעט שינויים מרעננים, הבולט שבהם היה נעוץ בקו הזמן של הסידרה, שקפץ אחורה, לשנות השישים. באופן ערמומי, המפיקים ניצלו את ההזדמנות כדי ללהק מחדש את המוטנטים המרכזיים (שהפכו שוב לצעירים), מילאו את סרטם בכוכבים לוהטים (כמו ג'ניפר לורנס ומייקל פאסבנדר) וניסו לקחת את העלילה לכיוונים חדשים. כל אלה עשו רק טוב לסרט ההוא, כמו גם לזה שבא אחריו, "אקס מן: העתיד שהיה" (2014) - שהפגיש את השחקנים הישנים (פטריק סטיוארט, איאן מק'קלן ושות') עם השחקנים החדשים, שלח את הדמות הפופולרית וולברין (יו ג'קמן) למסע בזמן, ובישר על חזרתו של הבמאי המקורי של הסידרה, בריאן סינגר.

אבל כל השינויים והחידושים הנ"ל הם כבר "חדשות ישנות" בסרט הנוכחי, שלוקח צעד גדול אחורה לעומת השניים שקדמו לו. השחקנים הוותיקים נעלמו, ואיתם גם וולברין (שרק מגיח להופעת אורח קצרצרה). הסיפור הגנרי הוא מיחזור בוטה של קווי עלילה שונים שכבר נלעסו לעייפה ושכבר לא ירגשו אף אחד. ואם "העתיד שהיה" סימן את אחת מנקודות השיא של הסידרה, הרי ש"אפוקליפסה" ללא ספק מסמן את הנקודה הנמוכה ביותר שלה מאז 2006, אז יצא החלק השלישי והכה מושמץ, "אקס מן: המפלט האחרון" (שדווקא זוכה כאן לעקיצה יהירה ומיותרת שמלמדת משהו על הלך הרוח המנותק מהמציאות של סינגר והתסריטאים שלו). 

במרכז העלילה, שמתרחשת ב־1983, ניצב "המוטנט הראשון" - אל מצרי עצבני וכחול בשם אפוקליפסה (אוסקר אייזק המבוזבז), שמתעורר משינה של אלפי שנים במצב רוח לא מדהים. כמובן שהוא רוצה להשמיד את העולם - כי מה עוד הוא כבר יכול לרצות? - וכמובן שהאקס מן יעשו את כל שביכולתם כדי למנוע ממנו להשיג את מבוקשו. אך קשה לומר שהעימות בין שני הצדדים מלהיב במיוחד. 

ראשית, מפני שאפוקליפסה הוא נבל די משעמם (העובדה שהוא מאוד דומה ל"רונאן המאשים", הנבל המרכזי מ"שומרי הגלקסיה", כמובן אינה עוזרת). שנית, מפני שחופן המוטנטים שהוא אוסף סביבו בעיקר מתפקדים כסטטיסטים. ושלישית, מפני שהמפגש הקבוע בין מגניטו (פאסבנדר), ששוב מוצא את עצמו מתפתה לעבור לצד של הרעים, לבין פרופסור אקסבייר (ג'יימס מק'אבוי), ששוב מוצא את עצמו משכנע את חברו לחזור לצד של הטובים, באמת כבר יצא מכל החורים. כאילו, האם יש משהו שהוא יותר been there, done that מזה?

אני יכול להמשיך ולהמשיך. אני יכול לספר לכם שג'ניפר לורנס נראית משועממת לחלוטין מכל הבלאגן הרועש שמתרחש סביבה. אני יכול לספר לכם שהסרט תקוע בהילוך שני מתחילתו ועד סופו. אני יכול לספר לכם שיש כאן יותר מדי דמויות, ושרובן לא מותירות שום חותם או רושם. אני יכול לספר לכם שהביקור השלישי של הסידרה באושוויץ הוא גם הביקור הכי סר טעם עד עכשיו (אולי זה קשור לעובדה שאוליביה מאן, שמגלמת את אחת המוטנטיות החדשות, מסתובבת שם בתלבושת של מלכת סאדו). אני יכול גם לספר לכם שכבר ראיתם את כל מה שקורה בסרט הזה, בווריאציה קצת אחרת, והרבה יותר מוצלחת. קראו לסרט "אקס מן". ואם לא צפיתם בו לאחרונה (או בכלל), אולי הגיע הזמן. 

"אקס מן: אפוקליפסה" (:X Men" "Apocalypse), במאי: בריאן סינגר. ארה"ב 2016

 

פאטל (מימין) ואיירונס ב"האיש שידע אינסוף"

חיי פאי

בדומה ל"נפלאות התבונה" ו"משחק החיקוי", גם הדרמה הביוגרפית "האיש שידע אינסוף" - שעוסקת במתמטיקאי ההודי הגאון והאוטודידקט סריניוואסה רמנוג'אן - מבקשת לשכנע את צופיה שמספרים הם דבר יפהפה ומרתק. ובדיוק כמותם, גם היא אינה עושה יותר מדי כדי להסביר, לבאר, לפרש ו/או להמחיש בצורה יצירתית מדוע אנחנו ההדיוטות צריכים להסכים עימה. 

במקום זאת, סרטו של מתיו בראון בוחר להתמקד במערכת היחסים התומכת והטעונה שהתפתחה בין רמנוג'אן (דב פאטל, "נער החידות ממומביי") לבין גודפרי הארדי (ג'רמי איירונס) - מתמטיקאי בריטי מוערך שהזמין את עמיתו ההודי לקיימברידג', רגע לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולקח אותו תחת כנפו - ומקדיש לא מעט זמן מסך לקשיים הרבים שציפו לרמנוג'אן עם הגעתו לאנגליה (הגזענות, הבדלי התרבויות, ההסתגלות לשיטות עבודה פורמליות, וכמובן, השיעול המציק ומבשר הרעות שמתחיל לתת את אותותיו לקראת אמצע הסרט).

בסך הכל מדובר בביוגרפיה תקופתית סטנדרטית ולא מזיקה שמאירה את פועלם של שני ענקים מתמטיים שלא ממש יצא לי להיתקל בהם עד עתה. האווירה המכובדת, המבטא האנגלי, הכוונות הטובות וסגנון העשייה השמרני קורצים כולם באופן מופגן אל עבר "עונת האוסקרים". אך עצם העובדה שהסרט יוצא למסכים כעת - רגע לפני תחילת הקיץ - ולא אי שם בסתיו, אמורה לסייע לכם להבין כי פרסים יוקרתיים כבר לא יורעפו עליו. 

עם זאת, באמת שקשה להתלונן לנוכח התוצאה. זירות ההתרחשות בקיימברידג' אציליות ואלגנטיות. האירועים שמתוארים בהחלט מעניינים (גם אם לא סקסיים או נהירים במיוחד). והופעתו המופנמת, הקרה וחסרת הטקט של איירונס - שנהנה מסוג של רנסנס בשנה האחרונה - מסייעת לסרט להתרומם מעל לרמה הממוצעת ומזכירה, למי ששכח, את איכויותיו הייחודיות של השחקן הוותיק והמשובח הזה. "האיש שידע אינסוף" אולי לא ישכנע אתכם שמתמטיקה היא דבר יפהפה ומרתק, אבל לפחות הוא מוצא דרך סבירה לכפר על זה.

"האיש שידע אינסוף" ("The Man Who "Knew Infinity), כתב וביים: מתיו בראון. בריטניה 2015

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו