מסע אל ארצות המהפכה

שעתיים לאחר צאת השבת פותחים היהודים את המזללות הקטנות ברחוב השקדים ב"חארה כבירה" (השכונה הגדולה). רק שעה לפני כן הם התפללו יחד בבית הכנסת בשכונה, ועכשיו הם יריבים לעסקים. למען האמת, זה נראה יותר כמו תחביב. בימי החול הם בכלל צורפים. כשהשבת יוצאת הם באים לכאן, משרתים לקוחות יהודים וערבים שיושבים בערבוביה ונהנים משיפודי עגל וקציצות בשר עם פטרוזיליה.

מוצאי שבת בג'רבה. קבוצה של צעירים ערבים נכנסת למסעדה הקטנה של יצחק יעיש ופותחת שולחן. יעיש, בימים סוחר זהב, הוא המומחה מספר אחת לטיגון עלי בריק תוניסאיים עם ביצה, תפוחי אדמה ומלח. הסועדים באו מרחוק, מהעיר הגדולה של האי, חומט סוק, רק כדי לאכול אצלו. המחיר זול: דינר אחד (חצי יורו) מספיק כמעט לשני אנשים.

"אנחנו באים לכאן כי כאן הכי טעים", אומר לי אחד מהם בצרפתית. "גם ההורים שלנו נהגו לבוא לכאן".

תמונה גדולה של אביו של יצחק תלויה על הקיר. "אבא היה בחנות הזאת לפני 60 שנה, ועשה בדיוק אותו הדבר", הוא אומר לי בחיוך.

1,200 יהודים חיים בג'רבה, אי קסום מול החוף הדרום-מזרחי של תוניסיה. עוד 400 יהודים חיים בערים הגדולות, רובם בבירה תוניס. הטלטלה הגדולה שעוברת על המדינה בשמונת החודשים האחרונים הכניסה אותם לתקופה של חרדה וחוסר ודאות: הנשיא המודח, בן עלי, היה אולי מושחת, אבל עליהם תמיד שמר. בעידן שלו, שנמשך יותר מ-23 שנים, אף אחד מהתושבים לא התעסק עם היהודים.

* * *

ואז בא יום שישי ההוא, ב-14 בינואר השנה, היום שהתחיל את המפץ הגדול במזרח התיכון. "צעירים ערבים באו לשכונה שלנו עם מקלות", מספר יעיש, "היתה פה בהלה גדולה. בתי הספר והישיבות נסגרו מייד, הילדים התבקשו לא לצאת מהבתים. היינו משוכנעים שיישפך דם. רק אחר כך התברר לנו שהם באו לפה דווקא כדי להגן על השכונה ועל התושבים, יהודים וערבים גם יחד".

היהודים נשמו לרווחה אבל הבינו שבמציאות החדשה, כבר אין מי שיגן עליהם מפני הגל המוסלמי ששוטף את המדינה. השלטון של בן עלי קרס ביום אחד, וכמעט בכל יישוב בתוניסיה נאלצו האזרחים לשמור בעצמם על רכושם. בחארה כבירה, בדיוק כמו ב"חארה זרירה" (השכונה הקטנה) הסמוכה, נעלמו בן רגע השוטרים. החשש היה מביזה, וגרוע מזה - מפרעות ומפגיעות בנפש.

כבר באותו סוף שבוע החליטו משרד החוץ והסוכנות היהודית על מבצע מיידי להעלאת יהודי ג'רבה לישראל, בעזרת מדינה מערבית נוספת שנרתמה לסייע. לא פחות מ-700 יהודים נרשמו אצל אחד מראשי הקהילה בבקשה לעלות לארץ. "כולם פחדו, לאף אחד לא היה אכפת באותו רגע לא מהבית ולא מהזהב, רק מהחיים שלנו ושל הילדים שלנו", אומר איש הקהילה. "בן עלי הגן עלינו, ועכשיו הוא לא כאן יותר. גם בשנות ה-80 ידענו תקופה קשה של אנטישמיות גלויה, אבל השלטון שמר עלינו. עכשיו זה נגמר". בתוך פחות מ-48 שעות התבהרה התמונה, והמבצע בוטל. יהודי ג'רבה הבינו כי הם לא הכתובת, לפחות לעת עתה. "חזרנו לעבוד והכל היה בסדר", מספר לי יוסף אוזן, ראש קהילת יהודי ג'רבה. אבל סגן מנהל בית הספר היהודי, מרדכי מדר, עדיין מדבר על דאגה. "אין פחד, אבל יש דאגה. זה נכון שהיה נעים לראות את השכנים הערבים באים לשמור על השכונה, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה מחר".

* * *

ביקרתי בג'רבה פעמים מספר בעבר. הגעתי לכאן ב-2002, אחרי פיגוע התופת של אל-קאעידה בבית הכנסת לה-גריבה, שבו נהרגו 21 בני אדם. גם אז ראיתי קהילה יהודית מודאגת. גם אז תוניסיה היתה מבוהלת. שר הפנים דאז אמר לי כי מדובר בתאונה. ראשי הקהילה הונחו לספר שמשאית עם בלוני גז התנגשה בקיר.

מאז עברה תוניסיה כברת דרך גדולה מאוד. התיירים חזרו, לאחר שהתברר שמדובר במקום בטוח יחסית. עכשיו, דווקא כשתוניסיה הפכה לסנונית הראשונה המבשרת את בוא האביב, התיירים הפסיקו לבוא. בעלי הבסטות בשוק של ג'רבה דווקא משוכנעים שהם עוד יחזרו, אחרי הבחירות.

כביש נוח מחבר את ג'רבה ליבשת. חוצים את הגשר מהתקופה הרומית וממשיכים אל העיירה זרזיס, שבה מתגוררים עדיין 40 יהודים. לטענתם, הם חיים עם שכניהם המוסלמים טוב יותר מכל קהילה יהודית אחרת. העיירה בן גרדאן היא האחרונה לפני הגבול עם לוב. רחוב שלם הפך כאן לאתר לממכר הזהב הלובי. בשוק הקסום מוכרים פליטים לובים בזול כל דבר אפשרי, מאגרטל ועד מקררים.

* * *

בעידן קדאפי לא היה דבר קשה יותר מלבקר בלוב. תחילה נדרש תרגום לערבית של הדרכון, ואז להמתין ששירותי הביטחון של קדאפי יעניקו לך, אחרי בדיקה, את הוויזה המיוחלת. היום די בתעודת עיתונאי ודרכון זר כדי להשיג את חותמת הכניסה. במעבר הגבול בראס א-ג'דיר, רק בודדים נכנסים מתוניסיה ללוב. למשל משפחה אחת בפורשה יוקרתית שעטופה בדגלי המהפכה, והנהג שלה צופר כמו מטורף. בכיוון ההפוך, לעומת זאת, משתרך תור ארוך של מכוניות.

אני נאלץ להשאיר את הרכב בגבול (אי אפשר לעבור במכונית שכורה ללא אישור מיוחד), ונכנס ללוב ברגל. תרמילים של כדורים פזורים על הרצפה. גבר כבן 50 עם שפם אפור ואנגלית מעולה מסייע לי במעבר הגבול. בדרך כלל אסור לצלם במקומות האלה, אבל המורדים הלובים שנמצאים כאן רק מחכים שתצלם אותם. הם המנצחים הגדולים. כל אחד קורא לעברי בעליצות: "אללה הוא אכבר!".

"איפה קדאפי-", אני שואל.

"חי מתחת לאדמה, כמו כלב", עונה לי אחד מהם.

אני תופס מונית. המחיר שהנהג דורש מרקיע שחקים, בייחוד כשליטר דלק עולה פחות מ-40 אגורות. נוסעים בכביש החוף מזרחה לכיוון עיר הנמל זווארה, מרחק כ-100 קילומטרים מהגבול. כמעט כל עשרה קילומטרים מחסום עם מורדים. באחד המחסומים מבקשים מאיתנו לרדת מהכביש. יריות נשמעות מכל עבר.

ממתינים. "יש כלבים שלא מוכנים להיכנע", אומר לי הנהג. "אתה יודע, לקדאפי יש כל כך הרבה כסף, קל מאוד לקנות אנשים כשיש לך חמישה אחוזים מכמות הזהב בעולם".

אני מברר אם עכשיו הוא מרוצה. "תראה", הוא אומר לאחר מחשבה, "השאלה הגדולה היא מה יהיה בעתיד. אם זה יחזור לקולוניאליזם, אז לא עשינו כלום".

מוחסיין מתקרב אלי עם הקלצ'ניקוב שלו. "אללה הוא אכבר! זה מדהים איזו מתנה אללה נתן לנו. אנחנו דור שלם שלא ידע מהי לוב בלי הכלב קדאפי. ברור שנתפוס אותו, הכל שאלה של זמן. הוא ישלם על פשעיו, בדיוק כמו סדאם חוסיין".

חוזרים לנסוע. העיר זוארה שוממת. פעם אמרו שגרות כאן הנשים היפות ביותר בעולם הערבי. עכשיו הרחובות ריקים. במסעדה המקומית מוכרים סנדוויץ' עם טונה ושוופס. אחמד, הבעלים, אומר שהזמנים קשים. רבים איבדו את בתיהם ואת רכושם. רבים נהרגו, 50 אלף עד עכשיו. "אבל זה היה המחיר שצריך לשלם כדי להיפטר ממנו. הוא חשב רק על עצמו. תסתכל סביבך: מה אתה רואה, חוץ ממכוניות יפות? הוא לא נתן לנו דבר". אכן, זוארה נטולת כל שירות ציבורי. המיליארדים מהנפט הלובי לא הועילו במיוחד לרווחת האזרחים. למרות עושרה הרב, לוב הפכה למפגרת שבמדינות המגרב.

תור ארוך משתרך בתחנת הדלק. המתדלק מחזיק ביד אחת חבילת שטרות גדולה, וביד האחרת קלצ'ניקוב. ככה זה כאן. עד לפני חודש בכלל לא היה אפשר להשיג דלק. עכשיו כבר יש.

* * *

הבעיה הגדולה של לוב היא שגם ראש הממשלה הזמנית, מוסטפה עבד אל ג'ליל - עד לא מכבר שר המשפטים של קדאפי - הוא אדם נטול כריזמה שאינו זוכה לאמונם של ההמונים. אולי בגלל זה מרבים לצטט את אללה, ולא אותו. בכל מקרה, גם כאן, כמו בתוניסיה, המסגדים מלאים, למרות שהרחובות ריקים. גם לוב שאחרי קדאפי, כמו תוניסיה, תפנה אל האיסלאם. זה המכנה המשותף היחיד של השבטים הרבים, שחלקם עוינים מאוד את האחרים, וגם 40 חברי מועצת המהפכה לא מסתירים את זיקתם אל הדת.

ממשיכים לנסוע מערבה, ושוב מחסום. הדרך חסומה, מבשר לנו חייל צעיר ומורה לנו לשוב על עקבותינו. מתברר שהקרבות בין המורדים לנאמני קדאפי נמשכים במלוא עוזם. מדהים לגלות את הפער בין ההצהרות במערב על סיום שלטונו של קדאפי לבין המצב בשטח. לוב עדיין רחוקה מאוד משקט.

אמבולנסים עוקפים אותנו בדהרה מטורפת לעבר אזור הקרבות. אני שואל את אחד המורדים, גבר צעיר מזוקן במשקפיים כהים, אם תהיה כאן דמוקרטיה בסוף. "בטח, בעזרת אללה. הוא יכוון אותנו והוא יביא לנו שלטון חדש, שבו נכבד את האיסלאם. קדאפי לא כיבד את הדת, ובגלל זה לוב הגיעה לאן שהגיעה". הוא משחק בקלצ'ניקוב שלו, מעביר אותו מיד ליד, ואני רק מקווה שלא יפלוט כדור בטעות. "אתה יודע, אנחנו נתפוס את העכבר הזה. אבל הוא לא יוותר. הוא בטח ינסה לכרות ברית עם אל-קאעידה, הם זקוקים לכסף שלו. הוא יכול לממן פעולות שלהם למשך שנים. בגלל זה צריך ללכוד אותו".

איש אחד במדים מצטרף לשיחה. מתברר שהוא גנרל לובי שערק לשורות המורדים. "את סדאם חוסיין לקח תשעה חודשים ללכוד - את קדאפי נתפוס הרבה יותר מהר", הוא אומר. "אני בטוח שהאמריקנים יודעים היכן הוא. אני לא מבין למה הם לא אומרים לנו".

שוב במעבר הגבול, בדרך חזרה לתוניסיה. תור של קילומטרים. הלובים באו לבקר בתוניסיה תמיד, בעיקר לצורכי מסחר. היום הם פשוט מציפים את עריה עם כמויות גדולות של כסף וזהב. הם הצילו את תעשיית המלונאות לאחר שהתיירים המערבים הפסיקה להגיע. בג'רבה יש היום כמעט אותו מספר של מכוניות לוביות כמו תוניסאיות.

קל לזהות אותן: על לוחיות הזיהוי שלהן כתוב JAMHIRIYA. כמעט על כולן מתנוסס דגל
המהפכה. הדגל הקודם, הירוק, לא אמר להם הרבה. הדגל החדש ממלא אותם גאווה. הם חתומים עליו. גם תומכי קדאפי מניפים את דגל המהפכה, ככה הרבה יותר קל להסתדר.

* * *

התוניסאים, מצידם, למדו מהר מאוד לנצל את המצב. דירה עם שני חדרי שינה להשכרה, שעולה למקומיים 200 דינר (100 יורו), תעלה למשפחה לובית 1,000 דינר. "הבעיה היא שאתה משכיר דירה או חדר לארבעה, ופתאום מגלה 15 איש בחדר", אמר לי מישהו בג'רבה. הלובים, מצידם, מאבדים את הסבלנות: המלחמה מתארכת. "ציפינו שזה ייגמר הרבה יותר מהר, בעיקר אחרי שהודיעו שקדאפי גמור", אומר לי חמיד, לובי שהחזיק עסק של ייבוא וייצוא.

גם הנשים הלוביות מתקשות להסתיר את תסכולן, לאחר שבעליהן נאלצים למכור אפילו תכשיטים כדי להתקיים בבית הזמני. מדובר בתכשיטים של 22 ואפילו 24 קראט, לעיתים מיובאים, שנמכרים ברחובות תוניסיה במחירי מציאה: הלובים פשוט זקוקים נואשות למזומנים.

* * *

מבנה בית הכנסת ברחוב העצמאות בבירה תוניס מוקף גדר תיל ושוטרים רבים. פעמים רבות ביקרתי כאן בעבר, גדר מעולם לא היתה. גם השמירה לא היתה כזו הדוקה. בפברואר הפגינו פה עשרות אנשים, קראו סיסמאות עוינות כלפי היהודים וישראל. "הם דרשו להקים מדינה איסלאמית וליישם את חוקי השריעה", מספר מוכר העיתונים השכונתי. "אבל אין ליהודים מה לדאוג, אלה קומץ מפגינים המייצגים את הסלפים, זרם שלא מורשה בכלל לרוץ לבחירות". משרד הפנים התוניסאי גינה את ההפגנה והודיע כי נועדה לפגוע בערכי המשטר, "המושתת על כיבוד החירויות והאמונות של תושבים החיים יחד בשלום".

תפילת שחרית. 13 גברים באים להתפלל. יש מניין. למרבה ההפתעה השוטרים לא מונעים ממני לצלם. במדרכה ממול אני מבחין באטליז שבחזיתו שלט גדול בעברית: כשר. על הקיר כתוב "בייזה", בדיוק כשמה של הסטקייה המיתולוגית שפעלה פעם בנתניה. אני נרגש לראות בחלון הראווה נקניקיות מרגז. הקצב חיים סיטבון מקדם את פניי ומכבד אותי בנקניק טעים שהם מכינים במקום. "תודה לאל, יש לקוחות", הוא צוחק. קסאם, העובד הערבי שלו, אומר שהעסקים טובים מאוד, כולם קונים אצלם. "לא רחוק מכאן יש עוד אטליז, אבל הוא לא מצליח כמו בייזה".

יום חמישי הוא יום השחיטה הכשרה, והרב הראשי, חיים ביתן, בא לחנות. חוץ מתפקידו כרב ראשי הוא גם מוהל, מנהל בית הספר בג'רבה וסוחר זהב. רבים מהיהודים המקומיים עוסקים בסחר בזהב.

פייר יונס בא לקנות בשר לשבת. הוא בשנות ה-50 לחייו, לא חושב על עלייה וגם לא על הגירה לצרפת. "יש לתוניסיה סיכוי טוב להצליח. רמת החינוך כאן גבוהה. אבל יש גם כוחות שינסו למנוע את זה. רק בשבוע שעבר באו בריונים למסגד בתוניס, זרקו את האימאם ושמו במקומו אימאם קיצוני, שנשא נאום נגד ישראל. עד עכשיו שלוש משפחות יהודיות כבר היגרו לצרפת. אבל אנחנו אופטימיים".

* * *

בעולם מדברים על תוניסיה כמדינה הערבית עם הפוטנציאל הגדול ביותר להצליח. מוסדות השלטון בריאים, הכלכלה מצליחה ומעמד הביניים הוא המשמעותי ביותר מבין מדינות ערב. זו מדינה חילונית, מתירנית, שבה נשים אינן חוששות לצאת לבדן לבילוי בלילה ובמועדונים האלכוהול נשפך כמים. מכוניות הפורשה והבנטלי ברחובות לא היו מביישות את לונדון ופאריס.

אבל בתסריט הפחות אופטימי, תוניסיה המתירנית משנה את פניה והופכת למדינה איסלאמית. מעולם בביקוריי הקודמים כאן לא היו המסגדים כה מלאים. מעולם לא ראיתי המונים צובאים על הדוכנים לממכר ספרי הקוראן. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה נשים עם כיסוי ראש וגברים עטורי זקנים. התקשורת המקומית מלאה בכתבות על החשש מפני האיסלאמיסטים, האורבים בפינה ועלולים לעשות "מחטף של המהפכה" בבחירות לאסיפה המכוננת בחודש הבא. האסיפה המכוננת היא שתנסח את החוקה ותקבע את אופי השלטון ואת יחסי הדת והמדינה, ומכאן החשש הגדול של הקהילה היהודית.

אבי האומה, חביב בורגיבה, שעל שמו קרוי כאן כמעט כל דבר, היה לאומן חילוני, וכך עיצב את תוניסיה; לא היסס לומר בקול את מה שחשב על חוקי הדת, והפך את ארצו למתקדמת ביותר בעולם הערבי. אבל אפילו הוא נאלץ לשכוח את האם הקולוניאליסטית צרפת ולהכריז על הערבית כשפה הרשמית היחידה ועל האיסלאם כדת הרשמית. המשרדים של מפלגת "א-נהדה" (התעוררות) האיסלאמיסטית שוכנים בבניין מפואר בדרומה של תוניס. בימי הנשיא בן עלי הם נחשבו אויבי המולדת; היום הם מובילים בסקרים. מנהיג המפלגה, שייח' ראשיד אל-ראנושי, שב לא מכבר מגלות בלונדון ומוביל מכאן את קמפיין הבחירות.

על השלט בכניסה כתוב בגדול: "צדק חברתי ופיתוח". המקום הומה אדם, גברים מזוקנים באים ויוצאים והמעליות עובדות בלי הפסקה. בקומה הראשונה מקדמות את פניי שתי דיילות עטויות חיג'אב. אני מבקש לפגוש אחד מבכירי המפלגה. מגיע אדם בחליפה מערבית ושפם. עלי לריד שמו, והוא חבר הוועד המנהל של המפלגה. "כל הרשימות שלנו לבחירות כבר מוכנות", הוא אומר לי בהבעה של סיפוק, "אנחנו מתמודדים בכל מקום אפשרי. בעזרת אללה, אין לי ספק שיהיה לנו הישג גדול. במערב מנסים לצייר אותנו כמו שטן, אבל אנחנו בסך הכל נותנים כבוד לדת שלנו, אני לא רואה מה רע בזה".

ומה עם היהודים-

"כל אחד יוכל לחיות כאן בכבוד. גם אתה תוכל לחזור ולעשות בדיוק את מה שאתה עושה היום", הוא אומר לי ומחייך.

לריד מרבה להשתמש בסיסמאות של מלחמה בשחיתות ולהציג את מפלגתו בתור "הבחירה המוסרית". "דווקא חוסר הניסיון הפוליטי שלנו והתדמית הציבורית הנקייה עשויים להיות כרטיס הכניסה של המפלגה לפרלמנט", הוא מסביר בידענות. והוא כנראה יודע על מה הוא מדבר.

הבעיה עם האיסלאמיסטים היא לא מה שהם אומרים, הבעיה היא מה שהם לא אומרים. הפעילים במטה לא מסתירים את העובדה שמטרתם היא הכנסת האיסלאם לחוקה החדשה, אבל נמנעים מלדבר על התוכניות ליום שאחרי. בשקט הם אומרים שהמערב חושש, כי התרבות הערבית המוסלמית עתידה לשוב ולשלוט בקרוב בעולם. לעומת זאת, הם גאים לומר שהם תומכים ברעיון של נשים עובדות, ובלבד שנשים לאחר לידה ייצאו לחופשה לא קצרה. חמש שנים, זה הכל. הנה דרך אלגנטית לדלל את נוכחות הנשים ברחובות.

אנשי "א-נהדה" נהנים לנפנף בסכומי הכסף הגדולים שגייסו. שר לשעבר בממשלה המודחת סיפר לי שהכסף הגדול בא מסעודיה ומקטאר, אבל אחד הפעילים מגלה שגם האחים המוסלמים במצרים מסייעים, ואפילו איראן מזרימה עשרות אלפי דולרים - במסלול סיבובי. שייח' ראנושי, מנהיג המפלגה, "מוכר ספרים" למרכז התרבות האיראני ברומא ומקבל תמורתם 40 אלף דולר. יש תשלום, יש קבלות, הכל חוקי.

* * *

בערב האחרון שלי בתוניסיה אני יושב לארוחת ערב במסעדת סינבד מול הים, עם כמאל. הוא בחור צעיר, בן 34, אבל כבר הספיק לעשות הרבה כסף מייבוא בדים מפקיסטן. היום הוא שייך לחוג הסילון של העיר.

"אל תצפה לדמוקרטיה כמו אצלכם בישראל או כמו באירופה. אנחנו רוצים מנהיג חדש, אבל לא מנהיג מושחת. שיהיה עשיר ורק קצת מושחת. חוץ מזה, הוא צריך להיות חזק ולהחליט. תבין, כאן זה העולם הערבי - אנחנו צריכים איש חזק שינהיג אותנו, אבל עם יותר פתיחות ממה שידענו, כי בכל זאת, העולם השתנה".

מה יהיה כאן בפעם הבאה שאבוא, אני שואל.

"מי יכול לדעת", הוא אומר. "אבל תאכל ברבוניות. אני יכול להבטיח לך שהן תמיד יהיו טעימות כאן. עם או בלי דמוקרטיה".

boazb@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו