לפני כמה ימים, בעודי משוטט בפייסבוק בין סרטונים של אנשים שאני לא מכיר שעושים דברים שאני לא מתעניין בהם, נתקלתי בדף של פוליטיקאי מאוד מוכר. הוא סיפר על טיול שעשה עם בני משפחתו, והוסיף סרטון משעשע. היה משהו אנושי וחמוד בפוסט הזה, שמגיע מפוליטיקאי - יצור שכידוע מזוהה עם כל מה שההפך מאנושי וחמוד. אז בלי להשקיע מחשבה מיוחדת בעניין עשיתי לו לייק, בדיוק כמו שעשיתי שנייה לפני כן לסרטון של ילד ששר "היום יום שישי" וכלב שמנגן בפסנתר (או שאולי זה היה הפוך).
להפתעתי, הלייק ה״פוליטי״ הזה לא עבר בשלום. ״וואללה, נוסבאום, אתה מהתומכים שלו? לא הייתי מאמין עליך״, כתב לי חבר מהפייסבוק (כלומר, אדם זר). ההערה הזו יכלה לגמרי לעבור לידי, אבל נזכרתי ששבוע לפני, כשעשיתי לייק לדף של פוליטיקאי אחר - הפעם דווקא מהצד השני של המפה הפוליטית, בעקבות הצעת חוק שיזם (שלא קשורה בכלל לימין או שמאל) - נתקלתי בתגובה די דומה, ואפילו חריפה יותר. מישהו כתב לי שהוא מפסיק לעקוב אחרי הדף שלי "בגלל התמיכה שלך באיש המסוכן הזה" (מדובר בלייק, כן?).
פתאום טיילה לי הרגשה לא טובה בבטן. אחרי שווידאתי שאין לזה קשר לעובדה שבשבועיים האחרונים אכלתי על האש בכמויות שלא היו מביישות את האדם הקדמון, הבנתי שאני מתחיל להבין את מקור ההרגשה.
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב שאול טשרניחובסקי, אבל נראה לי שבשנים האחרונות האדם כאן אינו אלא תבנית פתק הצבעתו. כל מה שאנשים רוצים לדעת זה למי הצבעת בבחירות, כדי שיוכלו מייד לתייג אותך - ואז, כמו אמן אוריגמי מיומן, לקפל את כל האישיות שלך ולהשאיר ממנה רק את פתק ההצבעה השטוח.
יותר מזה, בזמן האחרון נראה לי שכולנו בוחרים את עמדתנו בכל דבר שמתרחש סביבנו רק דרך הפתק הזה: מאירועים ביטחוניים ועד לפרשיות שחיתות, מהטרדות מיניות ועד להחלטות כלכליות - כמעט בכל האירועים שהיו בישראל לאחרונה אנשים קודם בדקו מה העמדה הפוליטית של המעורבים, ורק אז החליטו מה דעתם. כאילו שאתה חייב להצדיק כל מה שעושה מישהו שמחזיק בדעה פוליטית זהה לשלך ולתקוף באופן אוטומטי את כל מי שמחזיק בדעה הפוכה.
האוטומטיות הזאת כל כך טיפשית, שנדמה שעוד מעט אנשים יחליטו איזה מתמודד הם אוהבים ב"בייק־אוף" על פי עמדתו בעניין פינוי התנחלויות ולא על פי יכולתו בעניין פנקוטה. הרי העם היהודי תמיד היה עם של שאלות, ספקות, ויכוחים וחילוקי דעות (ובמילים אחרות, חופרים בני חופרים). אפילו בזמן יציאת מצרים בני ישראל אכלו שני דברים: מן - ואת הראש של משה ("למה דווקא כנען?", "אולי נעצור פה?", "בחיאת, מה נסגר עם עשרת הדיברות?").
הרי סיעור המוחות הבלתי פוסק הזה הוא שהעניק לעם שלנו את מה שמכונה "המוסר היהודי" (ועל הדרך, גם את התדמית האינטלקטואלית במקום התדמית שהיתה לו עד אז - מוזרים בלי עורלה).
חוץ מזה, תחשבו כמה אנשים אנחנו מפספסים כשאנחנו סוגרים את עצמנו בפני כל מי שלא "משלנו": אנשים מעניינים, חכמים, ובעיקר, אנשים חושבים. עובדה שדווקא האנשים שנחשבים למנהיגים הרוחניים של הימין ושל השמאל בכלל לא חיו על פי ההגדרות המקובעות האלה: הרב פרומן, למשל, היה מתנחל ימני, שבהלוויה שלו נכחו לא פחות חברים ערבים מיהודים; פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהיה מדען, פילוסוף וגורו שמאלני, לא הסיר את הכיפה מראשו כל חייו; ומאיר אריאל היה גם קיבוצניק חילוני היפי, גם קצין צנחנים ממשחררי ירושלים, וגם הכי נהנה לשבת כל שבוע עם חברים ולהעביר מאחד לשני דף גמרא (ועוד כמה דברים). תחשבו כמה זה קטנוני לנסות לצמצם כל אחד מהאנשים המרתקים האלו למשבצת השטחית של "ימני" או שמאלני".
נכון, דעתו הפוליטית של אדם היא חלק ממה שמגדיר אותו, אבל רק חלק, ואפילו די קטן. אם לדבר רגע על עצמי (אני לא רע בזה) - במהלך חיי הספקתי להצביע לכמה מפלגות שונות. אני מוכן להודות שבחלק מהמקרים טעיתי, אני מוכן להתווכח על מקרים אחרים שבהם לדעתי צדקתי, אבל לדבר אחד אני לא מוכן: שהפתק הזה ששמתי בקלפי יהיה מה שמגדיר אותי. בטח לא כשחלק מהפוליטיקאים שלנו בעצמם מחליפים את דעתם אחת לשעתיים.
בעיניי יש דברים הרבה יותר משמעותיים שמגדירים אדם: המדינה שבה הוא חי, הילדים שלו, האישה שאיתה הוא חולק את חייו. לעומת זאת, הפתק שהוא שם בקלפי אחת לארבע שנים - או במקרה שלנו, אחת לחודשיים - מגדיר לכל היותר את הדרך שבה צריך לדעתו לפתור סוגיות מסוימות במדינה, וגם זה רק ברגע נתון.
מי שהופך את ההחלטה הזאת למשקפיים שדרכם הוא מחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם" מפסיד המון אנשים טובים, ולא פחות חשוב - גורם להמון אנשים טובים להפסיד אותו. ואתם יודעים מה? נראה לי שאנחנו עם קצת קטן מדי בשביל זה. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו