דו"ח של מבקר המדינה מהלך קסם על האזרח המצוי כאילו יש בו סתרי תורה. כאילו אם כמה מעובדי משרדו עיינו במסמכים "סודיים ביותר" הם יודעים דבר מה שאינו מובן גם לקורא העיתונים מן השורה. כך עולה מן ההתרגשות המיותרת המלווה את טיוטת הדו"ח של יוסף שפירא וצוותו העוסק במבצע צוק איתן.
לא היתה אסטרטגיה? לא נכון, היתה גם היתה לטוב או לרע. אמנם בעיקרו של דבר הפרה (מערכת הביטחון וצה"ל והשב"כ) לא התלהבה להיניק, אך גם העגל (שרי הקבינט) לא תבע ברצינות לינוק. מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט ראתה בו ישראל אויב מר, שלא ניתן להגיע להסדר של קבע עם הנהגתו (אילו יכלה היתה עושה כן כדי לנתק את הרצועה מיהודה ושומרון, שם בנימין נתניהו ואבו מאזן גם יחד אינם מעוניינים בכינון שתי מדינות, למרבה הצער).
האסטרטגיה היתה להאריך את הסטטוס קוו תוך מאמץ לקיים שקט ממושך ככל האפשר, ומאז עליית הגנרל עבד אל פתח א־סיסי לשלטון במצרים בשיתוף פעולה הדוק עימו.
דעת הקהל לא היתה נוחה מהמתרחש בנגב המערבי. בעיקר מפני שרמת הציפיות מהמבצעים הצבאיים היתה גבוהה מן התוצאה. בעמוד ענן, בעופרת יצוקה וגם בצוק איתן קיווה הציבור לנפילת שלטון חמאס בלי שצה"ל יכבוש את הרצועה, כדי שישראל לא תיאלץ לשלוט בה לאורך שנים. אך ההנהגה בממשלות אולמרט ובנימין נתניהו ידעה כי אין לכך כל סיכוי.
בכהנו כשר הביטחון אמרתי לאהוד ברק כי המבצע הצבאי יעניק לישראל שתי שנות שקט בלבד, והשיב: "ומה רע?" הממשלות והצבא חשו שהלחימה אינה חותרת לשלום בלתי אפשרי אלא לפרקי זמן ארוכים ככל האפשר של הפסקת אש. כך ללא הבדל מפלגה וקואליציה, אבל הפוליטיקאים לא אמרו זאת בפיקחון עיניים לציבור. בעיקר שתמיד נמצאו גורמים אופוזיציוניים, או בלתי מרוצים בקואליציה כנפתלי בנט ואביגדור ליברמן, שהבטיחו את ימות המשיח: ניצחון מהיר וקל, שיעור הרוגים נמוך, היעלמות שלטון חמאס.
אילו המציאות היתה מדע, כדאי היה להכניס את להגיהם של בנט וליברמן למעבדה. במהרה היה מתברר כי או שיתנדפו כאוויר חם כי אין ממש בתוכניתם, או שימיטו על ישראל צרה.
לבחינת הסוגיה ראוי לזכור כי אמנם כמה מהצעדים הראויים מומשו על ידי הממשלה רק באיחור, אך אין דרך יעילה ממנה לקבלת החלטות. ממשלים טועים, מתמהמהים. כל הממסד הישראלי (לבד מברק, אבי דיכטר, דן מרידור וחיים רמון) התנגד לגדר ההפרדה מצילת החיים; ובג"ץ התערב לאלץ את אולמרט למגן כראוי את הבתים בשדרות; וגבי אשכנזי הסתייג מכיפת ברזל נגד דעת עמיר פרץ וברק.
מבחינה זו, גם אם הממסד הביטחוני לא ייחס חשיבות אסטרטגית אלא טקטית־פסיכולוגית למנהרות חמאס, זו עמדה סבירה אף שבדיעבד שנויה במחלוקת ואולי שגויה. הרי ייתכן שטיעונים דומים יועלו נגדו גם לאחר הסיבוב הבא, אם יתרחש חלילה, בחזית הצפון, בעוד הכל יודעים כבר כי חיזבאללה חופר מנהרות בדרום הלבנון.
ג'ון קרי. ההתנהלות מולו הוכיחה שכל עכבה לטובה // צילום: אי.אף.פי
אלה היו תנאי הפתיחה לסיבוב שאיש לא רצה בו כאשר תא של חמאס בהר חברון רצח שלושה נערים יהודים בגוש עציון. לישראל לא היתה ברירה אלא להתחיל במרדף אחרי תאי חמאס ביו"ש, שנשענו על משוחררי עיסקת שליט, והיו עלולים להצית את השטח. המעצרים יצרו, כנראה, תחושת אין ברירה בהנהגה הפלשתינית שבעזה, אשר חייבת היתה להחריף את השימוש באש כדי להניא את צה"ל והשב"כ מלחפש אחרי תאי הטרור בשכם ובחברון ובחלחול.
ישראל ירתה והמתינה. הניחה לחמאס לירות את הפגז האחרון. אבל האש לא תמה. ההיגררות למלחמה היתה בלתי נמנעת. בוודאי לישראל. אולי גם לאויביה. השבוע אמר לי האלוף (מיל') עמוס ידלין כי משנפתחה החזית, שגתה הממשלה בהודיעה מראש כי לא תכבוש את הרצועה. איני שותף לדעתו. לאיש לא היה יכול להיות ספק כי ישראל תימנע מכיבוש אלא אם כן כלו כל הקיצים, ויותר מכך. עם הצהרה ישראלית ובלעדיה זו היתה הנחת היסוד של שני הצדדים.
האקסיומה המוכחת, שישראל ממילא לא רצתה בהתלקחות אלא בהארכת שביתת הנשק, ויודעת כי שום הישג צבאי לא יוכל לפתור כליל את בעיית הרצועה, מצדיקה שיקול מרכזי בניהול המלחמה בציר יעלון־גנץ: חיסכון מכריע בחיי הלוחמים. יש הבדל בין קרב שנועד לכבוש יעד כלשהו ומחירו בחיים יקר לבין מה שדומה בסופו של דבר לפעולת שיטור שנועדה להחזיר את הגלגל לאחור, והשגתה אינה שווה במחיר דמים יקר. ייתכן שהמבצע נמשך ימים רבים מדי, אבל אין ספק כי קיצורו על ידי הגברת השימוש בכוחות
יבשתיים היה מסיים אותה במחיר דמים יקר לאין ערוך. במקרה זה הזהירות משתלמת. הרי לא נשכח יומיים לאחר יום הזיכרון טעמו הנורא של הקרב האחרון והמיותר מכולם מבית מדרשם של אולמרט ודן חלוץ במלחמת לבנון השנייה.
קלי הדעת אינם מבינים כי פעילות צבאית אינה מנותקת מקדחתנות מדינית. למודת ניסיון מיחסו העוין אפילו של המערב במימוש זכות ההגנה העצמית על ישראל להיות קשובה לקולות ידידים. בוודאי כשמדובר בקהיר ובוושינגטון. בכל פעם שנציגיהן היו בזירה היה מקום לעצור את הלחימה לטובת המו"מ. צוק איתן ודומיו הם מהלכים צבאיים שאינם מאבדים ממשמעותם אם ניכרים בהם סימני המתנה. להפך, אלמלא טעה ג'ון קרי להשתעשע בפשרה חמורה קטארית־טורקית, שטיפחה אשליות אצל חמאס, אפשר שהמבצע היה מסתיים קודם על פי היוזמה המצרית, כפי שאכן אירע. אבל אילו ישראל בלמה אותו מראש היתה מצטיירת אחראית להמשך שפיכות הדמים. "כל עכבה לטובה?" בוודאי במקרה זה.
התפילה מכוונת, שלא תתחדש האש ביישובי עוטף עזה. אם הדבר מחייב שינוי במדיניות ישראל בלי לפגוע באינטרסים שלה - בבקשה. אם מדובר באויב צמא דם, כי אז ראוי שהאסטרטגיה תמצא לה כותרת באחד משיריו הנפלאים של אלכסנדר פן: "אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת". כך במבצע צוק איתן וכך בשני קודמיו. שכן שנתיים של הפוגה באש - "מה רע"?
ההחלטה של הרצוג
ערב החג התרבו הידיעות על מגעים לצירוף העבודה לקואליציה. יצחק הרצוג יאכל חצץ במפלגתו בטרם יקבל היתר לצעד כזה. עוד ידובר בו וייכתבו עליו נהרות של מילים. צעד כזה אינו בבחינת הרכבת קואליציה חדשה. זו הצטרפות לקואליציה קיימת. התנאים קשים לעבודה ולפיכך עליה לעמוד על שני תנאים מקדימים:
• תיבלם כל חקיקה הפוגעת בבית המשפט העליון או משנה את מעמד בג"ץ. אחד משני נציגי הקואליציה בוועדה למינוי שופטים - שר או ח"כ כבחירת הליכוד - יהיה ממפלגת העבודה.
• נתניהו יפתח במגעים עם צרפת באמצעות הרצוג למצוא נוסחה מוסכמת אשר תאפשר לישראל להשתתף בוועידה בינלאומית לקידום השלום במזרח התיכון. זה המזער לפתיחה.
נכון להעיר, ולסיים
עוד טיעון כלפי נאומו של האלוף יאיר גולן: ההשוואה עם גרמניה הנאצית של שנות ה־30 לא רק מזיקה אלא גם מוטעית. מפני שבגרמניה של אז השלטון יזם את האלימות והבריונות והחוליגניזם (ליל הסכינים הארוכות, חוקי נירנברג, ליל הבדולח), ואילו בישראל הכנופיות מתנגדות לממסד, ולכל היותר אפשר לטעון נגד הממשל כי אינו פועל נגדן במלוא החריפות.
סגן הרמטכ"ל גולן. טוב שהעירו לו, חבל שחזרו שוב ושוב על הביקורת // צילום: אורן בן חקון
מכל מקום נכון העיר לו בנימין נתניהו על כך, ולא נכון עשה כשחזר על ביקורתו באורח סדרתי, ובוודאי אסור היה לו לאפשר השתלחות בקצין בכיר בפורום פוליטי כשרי הליכוד, וטוב עשה ששם קץ למבוכה בהופעתו בפורום מטכ"ל.
הדגל קורא לסדר
ראוי שדגל ישראל יתנוסס בראש מוסדות הממשלה ובית המשפט והעיריות. גם מומלץ שבמתקנים ציבוריים אם כי אין לכפות. בוודאי לא רעיון עוועים להכריח את הנהלת איצטדיון הכדורגל בסכנין לעשות כן. התביעה מוצדקת, אבל העלאתה עתה על ידי מירי רגב מקבלת גיבוי מובהק מנטייה בלתי נלאית לייצר פרובוקציה.
רגב אינה משיגה את רוב יעדיה. גם איילת שקד אינה זוכה לכך. היא מציעה חוקים מקוממים, ובנימין נתניהו אינו מניח לה להעבירם בממשלה. בעצם הפעילות בציר רגב־שקד היא מאבק מפלגתי יותר מאשר צעדים לגופם של שינויים מהותיים. הגיעה העת לקרוא אותן לסדר.
בשביל הדרעי הבא
יוזמה פרלמנטרית למנוע שובם של עבריינים לזירה הפוליטית לא צלחה. ח"כים צעירים החלו במלאכה לפני שש שנים ונבלמו על ידי הוותיקים. לא נעים, יש להם חברים־עמיתים שחטאו.
היעד המקורי היה לחסום את דרכו של אריה דרעי לפוליטיקה. זה לא היה מובן מאליו. בין המעטים שהסכימו להצטרף היו מי שהיתנו כי החוק לא יחול בדיעבד.
אך התנועה לאיכות השלטון החליטה לנסות את שלטון החוק גם בלי חוק עזר מתאים. היא פנתה לבית המשפט העליון פעם אחר פעם, ונדחתה. המאמץ הסתיים השבוע. שלושה חודשים אחרי שאליעד שרגא סיים את טיעונו כי יש לאסור עליו, לפחות, לכהן במשרד הפנים שבו ביצע את עבירותיו בעבר, קבע העליון ברוב של 1:2 (סלים ג'ובראן, יורם דנציגר לעומת ניל הנדל) כי מדובר בצעד מדיף ריח רע אך כשר.
לדרעי יש כבר צרות אחרות, כבדות פי כמה. מהותן תתברר בחקירת המשטרה אם תתנהל בחריצות. אבל הנושא עקרוני, ובשל הרוב המצומק בה התקבלה ההכרעה, ראוי שהתנועה לאיכות השלטון תערער ותבקש דיון חוזר בהרכב מורחב. לא בגלל דרעי. בגלל הדרעים לעתיד לבוא.
ירדנו לנגב
קשים חייו של אוהד קבוצת כדורגל. בחום ובגשם, במגרש הביתי ובנדודים בכל רחבי הארץ. במירוץ אחרי כרטיס במגרש זר ובעמידה ממושכת גם למי שרכש מקום ישיבה (כמה שעות נאלצתי לעמוד רק מפני שהמשטרה אינה מאלצת אוהדים עזי פנים לשבת במקומם?)
בעיקר קשים חייו של האוהד המפונק. שלוש שנים רצופות נשאתי ברמה את הדגל הצהוב כאילו האליפות היא דבר מובן מאליו. למי ששב והתרגל לריח הניצחון קשה להשלים עם אובדנו. אך זה מה שאירע העונה. מכבי ת"א, והשבוע הובהר (בפועל) כי הכתר עובר להפועל באר שבע.
אלונה ברקת. כבוד ויקר לה על שנשאה בנטל // צילום: אלן שיבר
זעמנו על הקבוצה. אך ידוע מה יקרה בשלהי הקיץ. שוב נרכוש כרטיסי מינוי. שוב נהיה משוכנעים כי אנו הטובים במדינה. שוב נודיע לבני המשפחה כי הם מתבקשים להתייחס אלינו כאילו יצאנו לשירות מילואים ממושך. נחזור למגרשים חדורי רוח קרב ספורטיבית. שוב נשנן את שירי האהבה ל־11 הצהובים שלנו.
השנה? אנו עמוסי תירוצים ורחמים עצמיים. גם חצי נחמה, שאם לא אנו - אז קבוצת פריפריה עם הסברים מוגזמים־משהו שזה טוב לחזונו של דוד בן־גוריון, ובעיקר הכבוד והיקר לאלונה ברקת שנשאה בנטל הכספי והובילה את המהלך. עדיין זכורה לנו הסיסמה בת 60 השנים - "רד לנגב". אז האליפות ירדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו