אלה הקטנה ישנה על אביחי בתוך מנשא בד מיוחד, שקשור לכיסא הגלגלים שלו. ראשה מציץ החוצה ומונח ברכות על חזהו, והיא שלווה כל כך. שנים ארוכות ומייסרות הוא חיכה לה, לתינוקת היפהפייה עם העיניים הכחולות הגדולות, שתגשים לו את חלום חייו: להפוך לאבא.
וכשאביחי מספר לי על הרגע הזה במסע חייו המרגש, חיוך של ניצחון נפרש על פניו.
"ברגע הזה ששמעתי שהיא נולדה, הרגשתי אושר טהור. בכיתי בלי הפסקה. עד אותו יום, בכיתי רק פעם אחת בחיי - כשהתקבלתי להרווארד, ממש לפני שחליתי ב־ALS. המשותף לשני הרגעים הללו הוא ששניהם היו הגעה לפיסגה, אחרי טיפוס של שנים. דקה אחרי הלידה כתבתי לשרית שאני מפחד, כי מהרגשת אושר כזאת אפשר רק ליפול, כמו שקרה לי בפיסגה הקודמת".
הוא מבקש משרית, אשתו, שתזיז את המחיצה הכחולה שבעריסה לצד השני, כדי שלא תסתיר לו את האוצר הזעיר שבחיקו. הקטנה הזאת סוחטת ממנו מבטים ענוגים של אושר צרוף, נשגב ממש. הוא מאוהב בה עד עמקי נשמתו.
"זאת תחושה ממש משכרת כששרית מניחה אותה עלי", הוא כותב לי, לדבר אינו יכול כבר שבע שנים. "היא נושמת כל כך יפה. בקלות. לא כמוני. בטח למדה את זה מאמא שלה.
"כשאני רואה אותה בוכה, הלב שלי נשבר. מוסיקה מאוד מרגיעה אותה. בסוף אני אגַדל כאן רוקיסטית".
אביחי והוריו בטקס קבלת התואר בהרווארד. למרות שכבר בקושי עמד, הוא התעקש לצעוד בטקס בבוסטון // צילום: לירון אלמוג
אביחי מחייך, מאושר. לא מפסיק להסניף את אלה הקטנה שלו. זאת שהגיעה אחרי שלוש שנים וחצי ארוכות ומייסרות, שבהן ניסה להביא ילד לעולם ולהספיק להיות אבא לפני שמצבו יחמיר.
הוא בן 41. חולה במחלה מגיל 29. בדרך כלל, תוחלת החיים של חולי ALS היא שנתיים־שלוש מרגע גילוי המחלה; רק עשירית מהחולים מצליחים לחיות עשר שנים ויותר. בראיון הקודם שלנו, לפני שלוש שנים, כתב לי אביחי: "אני יודע שהסיכויים נגדי, אבל אני איש אופטימי, תמיד חושב שמחר יהיה יותר טוב ומסרב לתת לפחד להכתיב את חיי. יש לי שתי מטרות בחיים: למצוא מרפא למחלה ולהיות אבא. ואני אעמוד בהן". באחת מהן הוא כבר עמד.
את שרית (44) פגש לפני כשלוש שנים וחצי דרך אתר היכרויות, שבו נפגשים גברים ונשים בעלי מטרה מוגדרת מראש: לעשות ביחד ילד. היא היתה אז בת 41, אם חד־הורית לילדה בת 6.
"מהרגע הראשון לא הסתרתי מי אני ועם איזו מחלה קשה אני מתמודד. כתבתי שאני אביחי קרמר, ואני כלוא בתוך הגוף שלי ולא יכול לדבר ולא מסוגל לבלוע, ואני אוכל ושותה אוכל נוזלי דרך צינור מיוחד".
"לפני אביחי הכרתי כל מיני טיפוסים, וזה רק גרם לי לרצות להיות לבד", היא אומרת. "התכתבתי איתו במחשב, ואחרי שבועיים נפגשנו אצלו בבית, בחיפה. לא חיפשתי זוגיות. הוא כתב לי: 'בואי שבי מולי, שאוכל לראות אותך'. מהר מאוד כתבתי לו שאפשר לסגור את הכרטיס שלנו באתר ההיכרויות.
"פגשתי אדם גאון. שנון, מצחיק, אכפתי, שונה מכל האנשים שפגשתי עד אז. הוא היה רציני, ישיר, בלי משחקים. לא הפריע לי שהוא נכה. חשבתי שבשביל המטרה המשותפת שלנו זה דווקא יתרון שהוא נכה. נעשה ילד משותף ביחד, אבל אני ואביחי נהיה מנותקים. אז עוד חשבתי שהילד יגדל אצלי, ומדי פעם, על פי החוזה, אביא אותו לאביחי. לא דמיינתי שיקרה בינינו משהו רומנטי".
דב לאוטמן ז"ל
אביחי: "היא חשבה שאני לא אהיה מעורב... היא לא הכירה אותי. לא ידעה כמה אני דעתן ומעורב בכל. אני הייתי יותר ותיק ממנה בשוק, ומייד הבנתי שיש בה משהו שונה. היא זרמה איתי ולא הערימה קשיים מיותרים. היו כל מיני מועמדות, שרק ראו בי תורם זרע וארנק. שרית היתה אמיתית, אמיצה, כנה".
הם התחילו לנסות להביא ילד לעולם. "היה לנו תהליך קשה ומייסר", היא מספרת. "התחלתי לעבור טיפולים. עברתי הפריה חוץ־גופית, ואחרי חודש התברר שהיא לא נקלטה. ושוב הפריה וטיפולים פולשניים וזריקות ותרופות, ושוב תשובה שלילית. ככה זה היה חמש פעמים ברציפות.
"אבל הוא עודד אותי להמשיך. לי היה קשה מבחינה פיזית ורגשית, בעיקר כי התחלתי להתבאס בשבילו, שהזמן עובר וזה לא מצליח. כאב לי הלב עלינו, בעיקר עליו".
• • •
בניסיון השישי, אחרי חצי שנה, זה הצליח. ההפריה נקלטה, ושרית נכנסה להריון. היא מיהרה לספר לאביחי, והם התמלאו בהתרגשות ובציפייה. "אבל אחרי כמה שבועות עברתי הפלה. פשוט לא הצלחתי להחזיק את ההריון. זה היה שיברון לב של ממש, אכזבה שאי אפשר בכלל להסביר במילים".
ואביחי מוסיף: "הפלה זה ממש תהליך של אבל".
לאט לאט, הם החלו להיקשר זה בזה. "היה לנו תהליך מאוד משמעותי ביחד", היא אומרת. "הייתי באה לבקר אותו פעמיים בשבוע, צחקנו והתכתבנו וראינו סרטים ביחד, ומפגישה לפגישה, הקשר נבנה. הוא מאוד תמך בי, יעץ לי בהרבה דברים בחיים, ממש כמו חברה טובה.
"פתאום שמתי לב שאני חושבת עליו במהלך היום. שבא לי לראות אותו, ושהוא יבוא לבקר אותי. הוא הפך לחלק בלתי נפרד ממני. כשהיה יום שלא דיברנו במקרה, הוא חסַר לי. הרגשתי שאני רוצה שהוא יישאר איתי, שיהיה שלי, שלא ילך לאישה אחרת.
"הנכות שלו לא הרתיעה אותי. בכלל לא ראיתי את הכיסא שלו. בשבילי הוא הרבה מעבר לאיש חולה. יש לו קסם אדיר, הוא איש כובש, והוא האיש המושלם שלי. גיליתי בו צדדים מנצחים של אופי וחוכמה ויושר, וראש שלא מפסיק לפעול ולחשוב וליצור.
"תמיד חשבתי שהוא יישאר נאמן לי, שהוא לא יבגוד בי, ושהוא אומר לי את הדברים הנכונים בחיים".
אביחי יושב בכיסא הגלגלים המיוחד שלו בדירה שלו על הכרמל. על מצחו מדבקה כסופה, המשמשת מחזיר אור. על המחשב שלו מוצבת מצלמת אינפרה קטנה, שקולטת את המדבקה, וברגע שהוא מתחיל לזוז, גם סמן העכבר במחשב מתחיל לזוז. ברגע שהראש נעצר לשנייה אחת על אות מסוימת, היא נכתבת במחשב בעזרת מקלדת וירטואלית. אני יושב מולו וקורא את דבריו במחשב נוסף.
אביחי עם אחד ממטפליו. "לפעמים אני מקנא בהם" // צילום: אפרת אשל
"הרגשנו שיש לנו שותפות בתהליך משמעותי, חברות אמיתית", הוא כותב. "ככל שהחיבה בינינו הלכה והעמיקה, לא התביישתי מפניה בחוסר האונים שלי, והיא כבר לא התביישה לגעת בי, ללטף אותי. פיתחנו מערכת יחסים בדיוק כמו אצל אנשים בריאים. התעצבנו, רבנו, צחקנו, ובעיקר חלמנו על ילד משותף".
שרית: "אביחי הוא האיזון שלי בחיים. נותן לי המון רוגע. בדרך שהוא מתמודד עם החיים, עם כל בעיה שצריך לפתור. אפילו להתעצבן עליו אני לא יכולה, כי גם כשאנחנו רבים, זה בלי קול. אז אני לא מעלה את הטונים".
לא מעט גבות הורמו כשהיא סיפרה למשפחה ולחברים על הזוגיות החדשה שלה. "היו חברות ששאלו אותי למה אני צריכה את זה, למה אני קוברת את עצמי איתו, ואם אני מבינה למה אני מכניסה את הבת שלי. גם במשפחה שלי שאלו איך אעמוד בזה, ולמה שלא אהיה בזוגיות עם איש בריא, שיהיה שם בשבילי גם רגשית וגם פיזית.
"הסברתי להם שאני רוצה את אביחי, כי אותו אני אוהבת. כי אני יכולה להישען עליו רגשית. כי בימים שהייתי בדיכאון בגלל כל הטיפולים וההפלות והלילות המייסרים, הוא היה איתי. בשבילי. האוזן הקשבת, התומך, המכוון, המעודד. הכל.
"אתה צריך לראות את הקשר האמיץ והקרוב של אביחי עם דנה שלי. הוא רואה בה את הבת שלו לכל דבר, היא קוראת לו 'אבוש'. הם לא מפסיקים לדבר בסקייפ, היא מספרת לחברות שלה עליו. כל השנים מאוד חסַר לה אבא.
"כשהכרתי את אביחי, סיפרתי לה עליו. הכנתי אותה לזה שיש לו כיסא, סיפרתי לה עליו ועל המחלה שלו. והוא כבש גם אותה. הוא עוזר לה לא מעט עם שיעורי בית בחשבון ובאנגלית, עם כל מה שצריך. היא מאוד מתרגשת מהקונספט הזה, שיש לה אבא פתאום".
לא פחדת שאם וכאשר תצליחו להביא ילד, בתוך זמן לא רב הוא יישאר בלי אבא?
"לא התעסקתי בזה. גם את דנה גידלתי לבד, עד שאביחי הגיע. ראיתי כמה הוא מנצח את הסטטיסטיקה, כמה הוא עיקש למצוא תרופה למחלה שלו. הוא איש מנצח, ואני חיה כאן ועכשיו, ואני מאושרת איתו. סטיבן הוקינג חי עם המחלה הזאת 45 שנה. אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה. אנשים נהרגים כל יום בתאונות דרכים. אי אפשר לעצור את הלב בגלל פחד מהמוות".
• • •
הם המשיכו בניסיונות. בהפריה התשיעית, שרית שוב נכנסה להריון.
"שוב, תשובות חיוביות. צהלות, שמחה, אבל גם פחד שזה לא יצליח", היא מספרת. "החזקתי עד השבוע החמישי־שישי, ואז זה שוב נפל. ושוב אכזבה ענקית. והמחשבה הזאת, להתחיל הכל מחדש. ולמה זה לא מצליח לנו? אולי יש לנו חרדות ופחדים, שמשפיעים על התהליך?
סטיבן הוקינג // צילום: רויטרס
"אבל לא נשברנו. הרצון לילד גרם לנו להמשיך ולנסות, למרות הכאבים, האכזבות ושיברון הלב. כל חודש מחדש. זה היה חזק מאיתנו.
אחרי שלושה חודשים נוספים של תשובות שליליות ומפח נפש, שרית שוב נכנסה להריון. זה היה בחורף שעבר, אחרי ההפריה ה־12 במספר. "ההריון ההוא החזיק הכי הרבה - שבעה שבועות. ושוב היתה הפלה. אושפזתי בבית חולים כרמל באמצע הלילה, ואביחי היה איתי בסקייפ כל הלילה, כאב איתי את האכזבה הגדולה".
אביחי מתערב בשיחה. "שרית היא אשת ברזל. אני בסך הכל מפונק. אני לא עברתי הפריות ולא רצתי מטיפול לטיפול ולא הזרקתי והרסתי לעצמי את הגוף עם כמויות אסטרונומיות של הורמונים. אני לא עבדתי פול טיים ג'וב וגידלתי ילדה תוך כדי. אני לא הייתי מצליח לעבור ככה שלוש שנים, גם לא שלושה ימים. אנשים חושבים שאני חזק? שרית היא סופרמנית".
הם עברו ביחד 16 הפריות. שלוש מהן נקלטו, וכולן הסתיימו בהפלה. אבל הם לא הסכימו להרים ידיים, למרות הקושי הרגשי והפיזי האדיר.
ואז, לפני 11 חודשים, הם התבשרו סוף סוף שעומד להיוולד להם ילד. ההתרגשות היתה עצומה. גם הפחד.
אביחי עם אחיו אלון (עומד משמאל) והכדורסלן דבון ג'פרסון במשחק של מכבי חיפה // צילום: לירון אלמוג
שרית: "היינו מאושרים, ורק רצינו שזה באמת יצליח ושנזכה להשלים בהצלחה את התהליך הקשה שעברנו ושיהיה לנו הילד שאנחנו כל כך רוצים.
"ככל שהלידה התקרבה, כך גדל הפחד. כל כך רצינו שזה יקרה, שהאור הגדול הזה והנס הפרטי שלנו יתרחשו. שלא תקרה חלילה תקלה כלשהי. שהיא כבר תבוא אלינו".
לפני כמה חודשים, כששרית באה לביתו של אביחי לקחת אותו ליום ההולדת של דנה, הוא הפתיע אותה. "הוא תיכנן הכל מראש עם דנה", עיניה נוצצות. "שאל אותה איזה פרחים אני אוהבת וחיכה לי עם זר חמניות יפה. אמר לי שהוא אוהב אותי והציע לי נישואים. אמרתי לו מייד כן. התרגשתי מאוד".
אביחי: "שמתי לה שיר של שימי תבורי, 'תני לי את הלב'. אתה יודע מה זה, בשביל חנון לבנבן להציע נישואים עם שימי תבורי, ולא עם מוצרט, למשל?"
החתונה המצומצמת והמיוחדת התקיימה בבית הכנסת בטכניון. הרב של המוסד, אלעד דוקוב, הוא מכר של אביחי. שרית אומרת שהם הזמינו 30 איש בלבד, "בעיקר המשפחה של אביחי והמשפחה שלי. רצינו לעשות חתונה קטנה וצנועה". בשל מצבו של אביחי אמר הרב חלק מהברכות של החתן, כמו "והרי את מקודשת לאביחי". דנה ענדה לשרית את הטבעת, ואביו של אביחי שבר את הכוס. "זה היה מאוד מאוד מרגש", אומרת שרית.
אביחי: "מאוד התרגשתי בחתונה, וגם אחריה. לא הצלחתי להירדם כל הלילה מרוב התרגשות. אני חייב לציין את הרבנות הראשית בחיפה ואת הרב דוקוב, שהבינו את הנסיבות המיוחדות שלנו, פעלו ברגישות רבה ואיפשרו לנו חגיגה מאוד מיוחדת".
הם קנו דירת גן שנבנית עכשיו ליד קריית אתא. בעוד שנה, כשהיא תהיה מוכנה, יעברו לגור ביחד, ועד אז שרית באה אליו עם אלה מביתה שבקריית ים שלוש פעמים בשבוע. "הריחוק הזה לא פשוט לנו", היא אומרת, "אבל עמדנו בכל כך הרבה קשיים, שזה כבר קטן עלינו".
• • •
לאביחי קרמר היה כמעט הכל בחיים. הוא גדל בחיפה, בנם הבכור של חדווה, אחות במקצועה, ומשה, רופא עור. אחריו באו לעולם טלי (36) ואלון (30). בצבא שירת כקצין בתותחנים, והשתחרר בדרגת סרן. אחר כך טייל עם חברים מסביב לעולם, היה בהודו ובנפאל ובדרום אמריקה. כשחזר לארץ, למד תואר ראשון בהנדסת מחשבים בטכניון והחל לעבוד באלביט.
אביחי ושרית ביום כלולותיהם. בשל מצבו של החתן, הרב אמר חלק מהברכות במקומו
לפני כ־12 שנים הגשים את חלומו הגדול והתקבל ללימודי תואר שני במינהל עסקים בהרווארד. הכל נראה מבטיח.
"הייתי מאושר. צעדתי בחרדת קודש בכיתות המושקעות של הרווארד, מלא מוטיבציה להצליח. הרגשתי שם סוג של קודש. זה חלום ללמוד במקום כזה".
החלום התנפץ מהר, ובאכזריות. זה התחיל בידיים. חולשה באצבעות הובילה אותו לבדיקות MRI, שבהן צוינה האפשרות של מחלת עצבים, אך הדבר נשלל בשל גילו הצעיר. המחלה המשיכה לקנן בגופו עוד כמה חודשים בלי שנתנו לה שם והגדרה, אבל תסמינים נוספים שלחו אותו לעוד בדיקות, ובסיומן הגיעה האבחנה: הוא חולה ב־ALS, מחלת ניוון שרירים משתקת.
קרמר ההמום הסתגר בבית וניסה לעכל את הבשורה המרה. אחרי שלושה ימים החליט שהוא הולך להילחם במחלה בכל הכוח. בשנתיים של הלימודים הוא עוד הצליח לתקשר, לדבר וללמוד. החלום שלו היה לצעוד על רגליו בטקס קבלת התואר ב־2006. והוא הצליח. למרות שכבר בקושי עמד, צעד בטקס בבוסטון במאמץ לא קטן, בנחישות האופיינית שלו, עטור בגלימה השחורה, ועל ראשו כובע הבוגרים. בני משפחתו, חבריו לספסל הלימודים וכל שאר הנוכחים התקשו לעצור את הדמעות. הם ידעו היטב איזו דרך קשה הוא עשה כדי להגיע למעמד הזה.
את קרמר עניין אז רק דבר אחד: למצוא תרופה למחלה שתקפה אותו באלימות. הוא נפגש עם נציגים של חברות תרופות והבין שמכיוון שהמחלה נדירה יחסית, מערכות הבריאות במערב וחברות התרופות אינן מקצות למחקר משאבים רבים.
הוא רתם למלאכה את חבריו ללימודים בהרווארד והצליח לגייס מהם ומהמרצים שלו חצי מיליון דולר. לפני כעשר שנים הקים את עמותת "פרס לחיים", כדי להאיץ את חקר המחלה ולסייע לחולים בה.
"העמותה היא ארגון מוכוון תוצאות וללא מטרות רווח", הוא מדגיש. "אנחנו מתקיימים מתרומות. המחקר מתקדם כל הזמן. יש היום פי עשרה חוקרים משהיו כשהקמתי את העמותה. אתגר דלי הקרח תרם הרבה למודעות וגם כסף למחקר. אבל צריך הרבה יותר מזה. האמת, קיוויתי שאחרי עשר שנים כבר יהיה טיפול, אבל מדע זה דבר מסובך. אני תכף חוגג בר מצווה עם ALS, ועוד אין תרופה למחלה".
בעוד כחודש, ב־16 ביוני, יתקיים ברמת השרון מירוץ החברים החמישי של "פרס לחיים". "רוצו איתנו כדי לנצח את מחלת ה־ALS", נכתב בהזמנה למירוץ. "תורמים, רצים, מנצחים".
רק מאית האחוז מהאוכלוסייה בעולם - כמה מאות אלפי אנשים - חולים במחלה הקשה הזאת. בישראל יש כ־700 חולים. המפורסם שבהם היה התעשיין דב לאוטמן, שנפטר לפני שנתיים וחצי. גם שמו של קרמר התפרסם בארץ וברחבי העולם, ולפני כחמש שנים זכה בפרס ראש הממשלה ליזמות וחדשנות, בעקבות המודל הייחודי שבנתה העמותה שלו לתמריצים כספיים לטובת המחקר בנושא. בנימוקי ועדת הפרס נכתב: "תוך כדי התמודדות מעוררת כבוד עם המחלה הקשה, הצליח אביחי לייצר מסגרת הנוטעת תקווה בחולים רבים ובני משפחותיהם".
סדר היום שלו מוכתב רובו ככולו מהבעיות הפיזיות הקשות שלו. הוא מוגבל לכיסא המיוחד, ללא יכולות פיזיולוגיות עצמאיות. למרות זאת, הוא עסוק שעות רבות ביום ובלילה בשיחות דרך המחשב עם חוקרים בארץ ובחו"ל, בניסיון להביא לפריצת דרך בחקר המחלה.
"יש לי עדיין תחושות בגוף, אבל אני לא מסוגל להניע את השרירים", סיפר לי בראיון הקודם. "אני לא יכול לדבר ואני לא יכול לאכול עצמאית. 80 אחוז מהחלומות שלי הם על אוכל. לפעמים אני מקנא במטפלים שלי, שיכולים לעשות הכל, לאכול ולבשל. ברגעים של משבר גדול בא לי לצעוק עד השמיים. לתת צעקה שתיקוב הרים".
השבוע הוא אמר לי: "עכשיו שיש לי משפחה, זו עוד סיבה טובה להמשיך להילחם. אין בי אף פעם תחושת ייאוש או דיכאון. יש אנשים שמעבירים חיים שלמים בתחושת מרירות ובתלונות, בלי להבין מה יש להם, ועד כמה החיים שלהם יפים. אני לא בריא, אבל למזלי, המצב שלי די התייצב בשנים האחרונות. אני מאמין שחלק גדול מזה הוא מנטלי. אז אולי שרית היא התרופה שלי".
שרית שומעת את הדברים ומחייכת. היא מביטה בו באהבה גדולה ומלטפת אותו בחום.
היא נולדה בלטביה, בת בכורה לשמואל וקלאודיה. אחותה אנה צעירה ממנה בארבע שנים. בגיל 7 עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בקריית ים.
שרית עשתה את שירותה הצבאי בנ"מ, ואחר כך סיימה תואר ראשון בחינוך במכללת אורנים. היא עבדה שנה כמורה, נסעה ללוס אנג'לס לטיול של חודש, ונשארה שם למשך חמש שנים. עבדה במכירות ובמשרד פרסום. כשחזרה ארצה התגוררה בקיבוץ ניר אליהו, שם מתגוררת גם אחותה, וב־2007 נולדה בתה דנה. שרית חזרה לבית שבו גדלה בקריית ים, והוריה עברו לבית אחר. כיום היא עובדת כמנהלת האדמיניסטרטיבית של עמותת "פרס לחיים".
• • •
לפני כחודשיים, נכנסה אלה לחייהם. היא נולדה במשקל 3.2 ק"ג. "הסתכלתי עליה והתאהבתי בשניות", שרית מתרגשת. "תינוקת משלנו, כל כך מיוחדת, מתוקה ונפלאה, שבאה אחרי כל כך הרבה זמן וייסורים.
"אחרי תשע שנים אני שוב אמא לתינוקת. זה קצת יותר מורכב משהיה אז, כי אני יותר מבוגרת ויש לי עוד ילדה. נו, אז אני לא ישנה כל הלילה. אז מה. זה מתגמד לעומת האושר שהיא הכניסה לחיינו. כל כך חיכיתי לה. אני מאוהבת!"
אביחי פוער עיניים כחולות גדולות. "היא באמת תינוקת מדהימה ומרגשת. קיבלתי מאות ברכות בפייסבוק ובמיילים מאנשים, חברים, משפחה, כולם מאוד התרגשו בשבילנו. הכי קשה לי כרגע שהיא לא לידי כל רגע, כל שנייה. הריחוק ממנה בימים ששרית לא מביאה אותה מאוד קשה לי, למרות ששרית מערבת אותי בהכל".
איך יתמודד עם העובדה שהוא לא יוכל לאחוז בידיו את אלה שלו? איך יתמודד עם העובדה שלא יזכה לדבר איתה? וכיצד הביא לעולם תינוקת בידיעה שמצבו הבריאותי ומגבלותיו הגופניות מורכבים כל כך? האם זה הוגן כלפי אלה? ומהצד השני - מה יותר טבעי מהרצון האדיר ואנושי כל כך של האיש המיוחד הזה לילד משלו?
"ברור שיש מחשבות על הכל", כותב לי אביחי. "אני לא אוכל לזרוק אותה באוויר. אני גם לא אוכל להיות הורה מלווה שלה בטיול בבית הספר. אבל עם קצת יצירתיות, אפשר למצוא פתרון טכנולוגי להרבה מאוד דברים. אני יכול להיות איתה שם דרך הווידאו. השגתי תוכנת דיבור.
"כרגע אלה מאוד קטנה, אבל כשהיא קצת תגדל, אני אפעיל אותה מולה, כמו שאני כבר עושה היום מול דנה. אני כותב, והתוכנה מדברת את מה שכתבתי. אני לא אחכה שש שנים כדי לקרוא לאלה לבוא לאבא. זה יקרה הרבה לפני. היא עוד תתחנן שאתן לה מנוחה.
"בחרתי ללכת עם הלב שלי ועם הרצון שלי להיות אבא, עם כל המורכבות שלי, שממנה אני לא בורח. בתוך הגוף הזה יש בן אדם, וגם לו מגיע שיהיה לו ילד. כולנו רוצים להשאיר בעולם הזה משהו מאיתנו, לגדל דור המשך. אני מאושר ונפעם מאלה שלי, כל כך חיכיתי לה, והנה היא כאן.
"אני גם אופטימיסט מושבע. אני מאמין שעד שנת 2020 תהיה תרופה למחלה. אני תמיד מאמין שמחר יהיה יותר טוב מהיום, ומחרתיים יותר טוב ממחר. ואני רוצה להגיד לך עוד משהו חשוב: זה הכל בזכותה של אשתי האלופה. אנחנו מגשימים אחד לשנייה את החלומות שלנו. תסתכל על הקטנה החלומית הזאת. היא שווה הכל". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו