באופן אישי, מעולם לא הכרתי אדם שזכה בפיס. במחשבה שנייה, יכול להיות שהכרתי אבל הוא לא סיפר לי. כבר מגיל צעיר הובהר לי שבמשפחה שלנו מרוויחים כסף, ובעיקר מפסידים כסף, אך ורק מעבודה קשה. מעולם לא ראיתי בבית שלי יותר מכרטיס מזל אחד, ואותו רכשו ההורים שלי בעיקר כדי לקנות כמה ימים של הרהורים מרנינים וחלומות שבהם הם תורמים סכומי עתק לכל נזקק. רק תורמים. בחלומות, כולנו פילנתרופים גדולים. מי שמבין משהו בנפש האדם יודע ודאי שחלומות על נדבנות גדולה מענגים הרבה יותר מחלומות על מכונית אמריקנית ארוכה, וילה במונטה קרלו או סתם ארוחת שחיתות.
אין לי שום דבר אישי בעד או נגד הפיס, אבל מבחינה לאומית נדמה לפעמים שמפעל הפיס תמיד היה כאן: כמו החצב, הדוכיפת והצ'פחה. אולי זאת אשליה אופטית, אבל לא פעם אני משוכנע שתחנות המזל הצבעוניות והילדותיות האלה הן חלק מתמונות היסוד של המפעל הציוני, בדיוק כמו מגדל המים ושני הברושים שמאחוריו.
• • •
בשנים האחרונות המותג של חברת ההימורים הלך כמה צעדים קדימה והפך ללא פחות מפורסם ממותגי נצח כמו תנובה. הוא חקוק בכל פינה ובכל חור, ואם רק תרים מעט את העיניים, תגלה אותו מתנוסס מתוך חצרות בתי ספר ומרכזי תרבות וספורט, כאילו מדובר בגירסה חדשה של כיתובי "נ נח נחמ נחמן מאומן".
בסופו של דבר המותג "מפעל הפיס" הצליח לשכנע אותנו שהוא שלנו. הוא מקפיד לשדר נדיבות בוטחת, כמעט אבהית, ואילו אראלה היא לא רק האמא הכל יכולה של כולנו, אלא גם נציגת ההשגחה האלוהית, המעניקה והמבשרת. ברצותה תטלפן ותיתן, וברצותה תייבש אותנו עד מוות. לפנינו מין גירסה נשית, נטולת זקן, של אליהו הנביא. וביחד יש לנו כאן אבא ואמא, אלוהים ונביאו, וניהול גאוני של יחסי ציבור.
אבל עם הזמן מתחילה לנקר בראש השאלה אם המפעל הזה הוא כל כך שלנו. יש דרכים לבדוק שאלות כאלה, אבל קצת קשה לעשות את זה כאשר חלק גדול מנתוני הפיס מקפידים להישאר חסויים, כאילו מדובר בסודות ביטחון שעליהם יקום או ייפול הבית השלישי. מה שאנחנו כן יודעים הוא שהישראלים משקיעים מדי שנה מיליארדים רבים של שקלים, שככל הנראה אין להם. ומצד שני, לפי נתוני האוצר שפורסמו השבוע, ככל שרווחי מפעל הפיס עולים, כך תרומתו החוזרת לחברה דווקא יורדת. זה נתון שלא נעים לעמוד מולו, אבל אל דאגה, תמיד אפשר לצאת בקמפיין פרסומי עוצמתי ולטשטש את המספרים, שממילא מעניינים רק את מי שיודע לקרוא אותם.
• • •
אותי זה מעצבן אש. כמו כולנו, גם אני לא מבין כלום בכלכלה, וגם אוהב לומר את זה שוב ושוב. נתונים יבשים, אחוזים וגרפים גורמים לי לא פעם תחושת נמלול וצורך עז בשעות שינה. אבל כשאני שומע על אנשים שמקבלים את קיצבת הביטוח הלאומי שלהם ומייד עוברים את הכביש כדי לשרוף אותה על הימורים - מוסדרים, כמובן מוסדרים - משהו בי מתקומם. כן, אם היה מדובר בסתם מס, יכול להיות שיותר כסף היה חוזר לבסוף לציבור. אבל כולנו תמיד נעדיף להעלים קצת מס ולהשקיע את זה בכרטיס.
אז הנה מחשבה: אולי נוותר על מפעל הפיס, ובמקום זה, מס הכנסה יחלק מדי שבוע מיליון או שניים לשני פראיירים שמשלמים מס אמת?
אחרי שהשתחררתי מהצבא עשיתי מה שכולם עושים והתחלתי לחפש עבודות זמניות כדי לחסוך כסף לטיול. ניקיתי חדרי מדרגות. חפרתי יסודות עבור קבלן תחמן. מיינתי אפרסמונים מתחת לשפמו של המושבניק הכי אדיש ביקום. העמסתי אבני שפה. גיננתי וצבעתי גדרות עץ, ובעיקר צברתי, תוך זמן די קצר, חוויות שלא ייאמנו, שמלוות אותי וילוו אותי עד יומי האחרון ויזכירו לי לתת כבוד לכל פרוטה שנקנתה בזיעת אפיים. יום אחד מצאתי בעיתון מודעה שהציעה לעשות הרבה יותר כסף בהרבה פחות עבודה. התקשרתי. התקבלתי. ולמרות שעדיין לא סיפרו לי מה בדיוק עושים, הגעתי למחרת בשעה ארבע אחר הצהריים לנקודת איסוף בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, כשריח ההרפתקה מתגבר על ריחות הפלאפל ופיח האגזוזים.
מלבדי היו שם עוד שמונה בחורים ובחורות. נציג החברה, בחור שהמבט שלו הזכיר לי משום מה נמייה, הסביר לנו שאנחנו סוכני מכירות מדלת לדלת ויש לנו הזכות הנדירה לייצג חברת כלי אוכל קלאסית מאנגליה. הוא אמר מילים שבאותם ימים נחשבו לקצה הסופרלטיב האפשרי: משהו דה לוקס. או שופרא דשופרא. או בינלאומי. היום הוא היה פשוט אומר שאין דברים כאלה. ואכן לא היו דברים כאלה. בתחתית צלחות הפורצלן שנמסרו לנו כדגימות התנוססה החותמת האצילית סטארפורדשייר, אבל הצלחות עצמן היו מכוערות להלל. ציורי נוף מפורטים מדי כיסו את הכלים בכרכרות, גבירות במלמלות וכלבלבים תואמים, וקשה היה לדמיין איך בדיוק מושיבים שניצל ופתיתים, סלט וטחינה על צלחת שלא החליטה אם היא טפט או גובלן. כולנו ציקצקנו בהתפעלות מול הכיעור. היה מדובר במערכת מיותרת ויקרה. חגיגית מדי עבור ארוחת יומיום ומגוחכת עבור ארוחה חגיגית. היינו זקוקים לעבודה הזאת.
כולנו קיבלנו חפיסות של טפסים להוראת קבע, עלינו על טרנזיט ונסענו למרחקים. תמיד עיירות. תמיד פריפריה. תמיד שעות ארוחת הערב שבהן נפריע קצת, וזה רק טוב למכירות. הנמייה הציע שנשקר כבר כשאנחנו מציגים את עצמנו. זה מכניס אותך מייד לפסים עסקיים, "וגם לי לא באמת קוראים פרדי". הוא אמר שנדבר על סרוויס ולא על צלחות, ודרש מאיתנו לומר כבר בכניסה שאנחנו מתל אביב. זה יעשה רושם מעולה. אחד החבר'ה שאל: ואם אני מראשון? הוא אפילו לא עלה על הרכב.
• • •
לראשונה בחיי בחיי נסעתי למקומות שלא ידעתי על קיומם, והפלגתי לראשית הבנת חוקי השוק והג'ונגל המקומי. דפקתי על יותר ממאה דלתות בערב. עוד אספר כאן על חלק מהחוויות שצברתי שם. כמעט תמיד התנוססו שמות משפחה מאותה עדה בכל רחבי הבלוק. כאן קוצ'ינים. שם קווקזים. טריפוליטאים או רומנים. עמדתי מול אנשים פשוטים וטובים שהתפעלו, לא כל כך מהצלחות המטופשות, אלא מכך שמישהו מתל אביב הגיע לביתם, ועוד עם סחורה מסטארפורדשייר אינגלנד. התפעלו עד כדי חתימה על הוראות קבע הרמטיות לחמש ועשר שנים. המכירות שלי היו חלשות ביותר. אהבתי מאוד להיכנס לבתים ולשוחח עם משפחות שלא הכרתי. אבל מדלת לדלת הבנתי שלא נולדתי להיות סוחר גדול. מה לעשות, מאחורי הדלת אני רואה אנשים ולא הזדמנויות.
יום אחד נכנסתי סוף סוף לסניף של המשביר וראיתי שם על שולחן ההזדמנויות את אותה מערכת כלים. אותם כלבלבים ואותן מלמלות. חצי מחיר. לא הבנתי אז כלום, אבל היתה לי תחושה שאת המחיר המלא נשלם כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו