עצוב לומר שלום

קשה לומר שההודעה בסוף השבוע של להקת REM על פירוק הפתיעה מישהו. בכל זאת, כבר בחודש מארס האחרון הודיעה הלהקה כי היא פורשת מהופעות חיות עקב תשישות ודעיכה מסחרית. ועדיין, ההחלטה של הלהקה לסגור את הבסטה אחרי 31 שנות פעילות התקבלה בעולם המוסיקה בעצב רב.

ביום חמישי בערב פירסמה הלהקה באתר הרשמי שלה הצהרה שבה נאמר: "כ-REM, כחברים ותיקים וכשותפים למשימה, החלטנו לומר שלום ולהפסיק את פעילות הלהקה. אנחנו עוזבים בתחושה עצומה של הכרת תודה, של מיצוי ושל פליאה מכל מה שהשגנו".

שעות ספורות לאחר מכן התייחס סולן הלהקה מייקל סטייפ באופן אישי יותר להחלטה, ואמר: "איש חכם אחד אמר פעם - כשאתה בא למסיבה, החוכמה היא לדעת מתי הזמן לעזוב. בנינו יחד משהו יוצא דופן. כל דבר חייב להסתיים, ורצינו לעשות את זה נכון, בדרך שלנו".

ההודעה על הפירוק גררה לא מעט תגובות בטוויטר מצד מגוון רחב של מוסיקאים. מה זה אומר שבעידן שמציע כל כך הרבה להקות חדשות ומקוריות - אנשים רבים כל כך עדיין מרגישים עצובים בגלל פירוק של להקה שהאלבום המשמעותי האחרון שהוציאה יצא אי אז ב-1996? ובכן, זה מעיד בעיקר על כך ש-REM היתה להקה עם כישרון מיוחד ונדיר לחבר בין פופ לאינדי, בין מסחרי לאלטרנטיבי ובין רגש לאינטלקט. ואת אלו, מתברר, נדיר למצוא.

סאונד שונה

אמנם את שיא הצלחתה צברה הלהקה בשנות ה-90, עם המנונים כמו "Losing My Religion" ו"Everybody Hurts", אך עד היום רבים ממעריציה טוענים, ובצדק, כי הפרק הראשון של הלהקה, בתקופה שבה עדיין לא זכתה לחשיפה רחבה, הוא התקופה היצירתית הטובה ביותר שלה.

זה אולי נשמע רומנטי, אבל כמו שקרה אצל לא מעט להקות, REM נולדה ממפגש של מייקל סטייפ והגיטריסט פיטר באק בחנות תקליטים. הלהקה יצאה לדרך בשנת 1980 עם ההצטרפות של המתופף ביל ברי והבסיסט-קלידן מייק מילס.

זו היתה תקופה סוערת ברוק העצמאי בארה"ב, ו-REM כבשה את הסצנה הזו בסערה. אלבום הבכורה שלה, "Murmur", שיצא ב-1983 הציג תמהיל מושלם בין רוק קולג'ים בועט לבלדות מרגשות. הלהקה הציגה סאונד שונה בתכלית מכל מי שפעל לצידה. מגזין "רולינג סטון" הנחשב בחר ב"Murmur" לאלבום השנה, זאת אף שבשנה הזו יצאו אלבומים כמו "Thriller" של מייקל ג'קסון ו"War" של U2.

ההצלחה האדירה של REM בשוליים האמריקניים הביאה בשנת 1988 את חברת הענק וורנר להחתים את הלהקה. האלבום השני של ההרכב בחברת וורנר (והשביעי בסך הכל), "Out of Time", יצא ב-1991 והביא ל-REM שלושה פרסי גראמי והצלחה בינלאומית אדירה. האלבום "Automatic for the People", שיצא אחריו, ביטא את תחושת העצב והבדידות של דור שלם, והפך את REM לאחת הלהקות החשובות בעולם הרוק-פופ.

הפרק ה"מיינסטרימי" של הלהקה הגיע לסופו עם צאת האלבום "New Adventures in Hi-Fi" ב-1996. מדובר באלבום המיוחד והיפה ביותר של הלהקה, ששונה מאוד מכל מה שעשתה לפניו. זהו אלבום קודר, נוגה ואישי מאוד, שעוסק במשבר של להקה שהחלה את דרכה בעיר הקטנה את'נה שבג'ורג'יה ומצאה את עצמה מופיעה באיצטדיוני ענק.

חמשת האלבומים הבאים, שבהם נפרדה הלהקה מהמתופף ביל ברי, זכו להרבה פחות תשומת לב והיו רחוקים שנות אור מהתעוזה, מהמקוריות ומרוח הנעורים שאפיינו את האלבומים שקדמו להם.

מה שהופך את הפרידה מ-REM לקשה כל כך הוא התחושה שאחרי 31 שנה שבהן מכרה יותר מ-70 מיליון עותקים, נכנסה להיכל התהילה של הרוקנרול ושינתה את פני הפופ לנצח - הלהקה עדיין לא איבדה את הכישרון והברק שלה.

מתנת פרידה

בחודש מארס האחרון יצא אלבום האולפן האחרון וה-15 של הלהקה, שנקרא "Collapse into Now". זהו, ללא ספק, האלבום הטוב ביותר בקריירה המאוחרת של REM, והוא מתגלה בדיעבד כמתנת פרידה ראויה.

האלבום נוצר בעקבות עשור של סיבובי הופעות מתישים ומאכזבים מבחינה מסחרית. הירידה הזו בפופולריות הביאה את REM לחזור לשורשים ולהמציא את עצמה מחדש. ואכן, האלבום מזכיר את התקופה שבה היתה REM להקת אינדי קטנה ונועזת. גם אם הקול של סטייפ לא מה שהיה, עדיין מדובר באחד הקולות המרגשים בעולם הפופ.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו