פלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) נח"ל הוקמה בתחילת שנות ה־90 כחלק מהיחידות המיוחדות של חטיבות החי"ר. לוחמי היחידה השתתפו בפעילות מבצעית רבה באזורים הנחשבים רגישים ביהודה ושומרון, רצועת עזה וגיזרת לבנון. בזמן שהיית צה"ל ברצועת הביטחון היתה היחידה מוצבת דרך קבע במוצב דלעת, שם גם אירעה התקרית החמורה הראשונה שלהם, ב־10 ביוני 1996.
שי פלבנר, בן 42, שהיה חובש קרבי ביחידה, מספר: "היינו פלוגה חדשה וצעירה, לא אחת כזו עם מורשת קרב הרואית. התגייסו לשם בעיקר דרך 'חבר מביא חבר', הגיעו אנשים עם פרופיל מאוד גבוה. היו כל מיני תקריות 'קטנות' שבהן לכל היותר נפצעו לוחמים באורח קל, לא משהו דרמטי. חשבנו שאנחנו חסינים, שעברנו בשלום לא מעט קווים בלי הרוגים, עד התקרית הזו".
יעקב הרטום (39), שהיה חלק מהצוות שנפגע ובעצמו נפגע קל בתקרית, מתגורר כיום בטורונטו, וזוכר את מה שקרה באותו יום כמעט לפרטי פרטים: "הפעילות המבצעית השגרתית היתה לבצע מארבים כדי לסכל חטיפת חיילים או תקיפת שיירות שלנו. התמקמנו באזור ליד ציר כדי למנוע מחוליות של מחבלים להגיע קרוב אליו. הכל היה די שגרתי - יוצאים לדרך, מגיעים לאזור, מתמקמים בנקודה של המארב, בערך 150 מטר מהציר. שכבנו שם כל הלילה והיה שקט. רגע לפני אור ראשון צריך לחזור למוצב, וכשהתחלנו את הדרך חזרה נפתחה עלינו אש חזקה מאוד, כמה צרורות ארוכים.
"כל החוד נפגע קשה מאוד מייד בהתחלה. הקרב נמשך כשש עד שבע דקות. אתה מרים את הראש ורואה שדה דמים, יש פצועים בכל מקום. לפני הצבא התנדבתי במד"א, אבל שם אתה לא רואה כל כך הרבה פצועים בבת אחת, אין צעקות או פאניקה, יש אנחות של פצועים. תוך כדי חילוץ הכל היה חשוך. בסוף האירוע עלתה השמש ואתה מתחיל לראות את התמונה האמיתית, כמות גדולה של נפגעים, חלק הרוגים. אתה לא רואה מייד כי היו מפוזרים, לא צמודים. עברתי ועשיתי טיפול ראשוני במי שיכולתי. המאגיסט שהיה מאחור קרא לי לבוא לשים לו חוסם עורקים כי נקטעה לו היד, אחר נפצע בראש".
הרטום פונה לקבלת טיפול ולאחר מכן הצטרף לחבריו בהלוויות חבריהם שנהרגו בתקרית, ובהם גם סגן ישי שכטר ז"ל, מפקד הצוות שנהרג בקרב עם המחבלים. ישי היה השלישי מבין ששת ילדי משפחת שכטר. אביו, יצחק שכטר: "אני מאחל לכל אבא לגדל ילד כזה. היה תענוג לגדל אותו. ישי היה ילד שכולם אהבו והוא אהב את כולם, תמיד ידע איך לקבל את השונה, לקרב את השונה לחברה. הוא היה מאוד חברותי, ידע לקחת את החיים בקלילות, להיות בדרן אבל גם רציני כשצריך".
את היום הנורא שבו נהרג ישי בקרב זוכר יצחק היטב: "הרגשנו משהו לא טוב באוויר. מישהו מלמעלה כיוון את הדברים, אני עבדתי כאיש מכירות ובדרך כלל זה היה רחוק מהבית. באותו היום עבדתי דווקא קרוב לבית. אשתי סיפרה שבאותן שעות היא סבלה מכאבי בטן נוראים. כאילו הרגשנו שמשהו לא טוב קורה. אחד האנשים שעבד איתי באותו יום סיפר לי אחר כך, כשישבנו שבעה, שבאותו יום לא נראיתי טוב ולא התנהגתי רגיל.
"שמענו בחדשות שהיה אירוע בלבנון, אבל הדחקנו, ניסינו לא לחשוב על זה שזה קשור לישי. בשש וחצי אחד החברים צילצל וניתק, אבל עוד לא ידענו כלום. הלכתי לעבודה ואז קיבלתי טלפון להגיע למשרדים שלנו. המנהל ביקש שאכנס לחדר ושם חיכה המודיע. שאלתי מי מהילדים נהרג כי שניהם היו בפעילות מבצעית והוא אמר - ישי. אמרתי למודיע שמרגע זה אני לוקח את העניינים בידיים ואני רוצה להודיע לילדים ולאשתי לבד. אלו היו רגעים קשים מאוד. אי אפשר לתאר בכלל".
המסוקים לא ענו
התקרית הקשה בלבנון ונפילתם של חמישה חיילים היו רק ההקדמה למכה קשה הרבה יותר שנחתה על היחידה שמונה חודשים לאחר מכן, כאשר באסון המסוקים (4 בפברואר 1997) נהרגו עוד 20 איש מאנשיה. חמישה מהם היו בצוות החילוץ שסייע באותו מארב מקולל בלבנון.
ניר מינץ, בן 41, תושב כרכור, היה קצין בפלחה"ן נח"ל באותה התקופה. "בגלל שהמוצב היה עמוק בתוך לבנון היתה שיגרת יציאות וכמה סבבים - צוות נכנס וצוות יוצא להתרעננות", הוא מספר. "באותו יום ספציפי, הצוות שלי היה אמור לרדת חזרה לישראל. זה היה יום חורפי, היה גשום וערפילי. המסוקים מכניסים צוותים ומורידים צוותים, בצד שלנו עשינו את כל הסגירות מול חיל האוויר, היה נוהל שמתאמים כניסה מול הטייסים, הכל היה שגרתי.
"בשעה היעודה הטייסים עלו בקשר ואמרו שהם נמצאים באזור הגבול וממתינים לאישור לחצות אותו. אנחנו כבר היינו ערוכים ומוכנים. עברו כמה דקות ועדיין לא שמענו מסוק ולא ראינו שום דבר. ניסיתי ליצור איתם קשר - ללא הצלחה. כמה דקות לאחר מכן עלו מולי מהחמ"ל של חיל האוויר בפיקוד צפון וגם הם ניסו לראות אם המסוקים דיברו איתי. עוד כמה דקות עברו ואז כבר עלו מולי מהחמ"ל ואמרו שהמסוקים לא מגיעים ואנחנו צריכים לחזור למוצב.
"אתה לא מעלה בדעתך אסון בסדר גודל כזה. אני עוד הייתי אופטימי, אמרתי לחיילים שלא יפרקו תיקים כי אולי זה עיכוב של בעיות ראות וערפל ואולי בכל זאת זה יסתדר, אבל כשנכנסתי לחמ"ל המ"פ יצא אלי וסיפר לי מה שקרה. הוא לא חסך במילים.
"בשעות הראשונות היה בלבול, לא ידענו מה לעשות עם זה, היה ברור שצריך לספר למשפחות אבל גם שאסור שזה יגיע לתקשורת לפני שמסיימים את כל עבודת הזיהוי וההודעה. העמדנו קצין ליד הטלפון וכל חייל צילצל למשפחה ורק אמר שהוא בסדר בלי להוסיף יותר פרטים. זה היה לילה ארוך מאוד, בלי שעות שינה. גם ביום שלמחרת היינו מכונסים במוצב, חיילים הבינו מה קורה".
ראשון מימין: שי פלבנר, שלישי מימין: ישי שכטר ז"ל
מינץ מייחס חשיבות רבה לעובדה שהיחידה ספגה שתי מכות קשות כל כך: "אמנם קשה לחבר בין שני האירועים, אבל היתה תחושה של 'וואו - איזו מכה חטפנו'. זו היתה שנה שבה ספגנו הרבה הרוגים. לצערנו ולמזלנו, באותם ימים אתה שקוע בקיום היומיומי, חיזבאללה לא נותן הפסקה. חייבים להמשיך פעילות מבצעית וזה נותן המשכיות ושמירה על שיגרה מסוימת".
20 שנה מאוחר יותר מסתכלים מינץ וחבריו בצורה בוגרת יותר על האירועים. "ברור שאתה משתנה", אומר מינץ, "אתה מודע יותר להשפעה של אירועים כאלה על אנשים פרטיים, על המשפחות של ההרוגים, על הפצועים עצמם ועל המשפחות שלהם".
הסרט "ריקוד המתים והחיים" ישודר הערב ב־18:25 בערוץ 1. יוצרת הסרט היא אילנה דרוקר, אלמנת צה"ל ששכלה את בעלה במלחמת יום הכיפורים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו