אומת הסטארט־אפ, מדינת ההיי־טק

1954: המחשב הציוני הראשון

היה איש אחד עם קום המדינה הצעירה בשנת 1948 שראה לנכון להשקיע בטכנולוגיה. קראו לו דוד בן־גוריון והוא חשב שצמצום פערים מול העולם המערבי, וגם מול זה הערבי, יש לעשות בעזרת ידע טכנולוגי. 

לבן־גוריון היה חלום, ובשנת 1954 קבוצת מדענים ממכון ויצמן ניסתה להגשים אותו: בניית המחשב האלקטרוני הראשון. "ויצק" ביצע את החישוב הראשון שלו בחודש אוקטובר, 1955. הוא פעל עד סוף שנת 1963 וכיום ממוקם בבניין זיסקינד במכון ויצמן ונחשב ליעד תיירותי משעשע עבור תלמידי בתי הספר היסודיים שמגיעים לביקור במכון. 

הוא היה המחשב האלקטרוני הראשון מחוץ לגבולות ארה"ב ואירופה. "ויצק" שימש למחקר מתמטי, לשרטוט מפות המתארות את תנודות הגאות והשפל באוקיינוסים. כמו כן, שימש המחשב גם לפתרון של בעיות שונות. מאוחר יותר הוחלף "ויצק" ביורשו, "גולם". לפני כעשר שנים האגודה האמריקנית להנדסת חשמל ואלקטרוניקה, IEEE, הכירה באופן רשמי ב"ויצק" כ"אבן דרך בהיסטוריה העולמית של המחשוב", בטקס רב משתתפים במכון ויצמן. חלק מהממציאים של "ויצק" סיפרו ברבות השנים שהכוונה היתה שהמחשב יעבוד שעה אחת בשבוע, וכך ישרת את המטרות של המדינה הצעירה.

"אבן דרך בהיסטוריה העולמית". "ויצק", המחשב הציוני הראשון

1962: חברת ההיי־טק הראשונה

 

בשנת 1941 עשתה באיטיות מעצבנת האונייה דאצ'יה את דרכה למדינת ישראל מרומניה. על סיפון האונייה עמד אחוז התרגשות אוזיאס רולינג, ששמו יוחלף בקרוב לעוזיה גליל. נער סקרן שבגיל 16 עשה את המסע הארוך הזה לבדו. 20 שנים לאחר מכן הוא ביצע את הגיוס הראשון בתולדות ההיי־טק הישראלי, 160 אלף דולר, סכום עתק באותם הימים, כאשר 80 אלף דולר ניתנו לו מקרן רוקפלר ואילו החצי השני מבנק דיסקונט. בכסף הוא ייסד את חברת אלרון, אשר פעלה תחילה מתוך דירתו. 

במשך 37 שנים כיהן גליל כראש החברה, כמנכ"ל וכיו"ר מועצת המנהלים. כשנשאל על ידי העיתונות המקומית מדוע פתח עסק פרטי ולא המשיך להסתמך על מוסדות המדינה, ענה בראיון ל"מעריב" בשנת 1966: "יש הרבה מוח מדעי במדינת ישראל, אך לא יודעים לנצלו". העיתון דיווח בהתרגשות על מחזור של יותר ממיליון לירות ועל העסקתם של יותר מ־100 עובדים בחברה. בשנת 1966, כאשר הוקמה אלביט, גם על ידי גליל, המדינה כבר הבינה את הפוטנציאל שבשילוב בין תעשייה אלקטרונית לתעשייה ביטחונית (השם הוא שילוב של אלרון וביטחון) ונכנסה כשותפה מלאה בחברה. 

עזר למדינה להבין את הפוטנציאל. עוזיה גליל // צילום: מישל דוט קום

כשנשאל בזמנו מה החלום הגדול שלו לקראת יום העצמאות ה־20 של המדינה, ענה גליל שהוא ישמח להקים "מרכז תעשייה אלקטרונית בחיפה". אבא חושי, ראש עיריית חיפה דאז, הרים את הכפפה והעניק ליזם הצעיר 100 דונם.

 

1974: אינטל ישראל 

 

בתחילת שנות ה־70 חוזר עובד אינטל קליפורניה דב פרוהמן לישראל. בתקופת עבודתו באינטל ניסה פרוהמן לשכנע את בכיריה, בייחוד את נשיא החברה, אנדי גרוב, להשקיע בארץ. בהשפעתו ועקב מחסור באנשי תכנון באותה עת, פתחה אינטל מרכז תכנון בחיפה ביולי 1974. פרוהמן עסק בתכנון רכיבי זיכרון מבוססי מוליכים למחצה והמציא את ה־EPROM, שהוא למעשה כרטיס הזיכרון הראשון בהיסטוריה, שמשמש את האנושות עד ימינו אנו.

ההצלחה הגדולה של פרוהמן הובילה לכך שאינטל פתחה מרכז ייצור בירושלים בשנת 1981. בשיאה העסיקה אינטל 10,000 עובדים בישראל עם מרכזים בירושלים, ביקנעם ובקריית גת. במהלך החודש שעבר הודיעה אינטל העולמית על צמצום של 11 אחוזים במצבת כוח האדם שלה בכל האתרים שבהם היא מקיימת פעילות ברחבי העולם. מדובר בצמצום של כ־12 אלף מעובדי החברה מבין כ־107 אלף עובדים, ומתוכם מאות ישראלים. בימים אלו החלו הפיטורים מהחברה, והמטרה הסופית היא לצמצם את הפעילות הרבה בישראל למרכז אחד גדול.

 

1991-1988: קיוטקסט

 

כשאומרים לישראלים מתחום ההיי־טק, ולא רק לישראלים, את השם קיבוץ דביר, הם מחייכים חיוך נוסטלגי ומריר. הקיבוץ השוכן מצפון לבאר שבע עלה לכותרות בשנת 1988 כאשר חבר המשק, יצחק מינץ, פיתח את תוכנת QTEXT, מעבד התמלילים בשפת פסקל, שניתנה לשימוש חופשי. 

לאחר שהצליחה גם למכור את התוכנה בתשלום, תחילת שנות ה־90 הביאה להתיישנותה של החברה, ויחד עם אי־יכולתה להתמודד עם תוכנת וורד של מיקרוסופט החלה שקיעתה של החברה מקיבוץ דביר. בסוף שנות ה־90 יצאה הגירסה האחרונה של QTEXT והפיתוח של התוכנה הופסק.

 

1991: הסובייטים באים

 

לצד דור המייסדים של ההיי־טק הישראלי הציפה את ישראל העלייה הרוסית שהכניסה לתחום ההיי־טק דם חדש, כוח עבודה מצוין וזול ששינה את כל חוקי המשחק שידע ההיי־טק המקומי הצנוע. 

האמריקנים פתחו כאן יותר ויותר מרכזים, העובד הישראלי נתפס כמי שהביא חשיבה מקורית וחדשה בשילוב עם העולים מחבר העמים. במחקר שנערך באמצע שנות האלפיים ועסק בתרומתה של העלייה הרוסית, הראו הנתונים שלולא העלייה הרוסית, ההיי־טק הישראלי היה בסופו של תהליך מתרחק מהקידמה העולמית. הייצוא וההכנסות בתחום היו מצטמצמים בעשרה אחוזים ופחות ישראלים צברים היו מכוונים את עצמם לתארים שני ושלישי בתחומי הטכנולוגיה השונים, לולא התחרות הבריאה מצד העולים החדשים. המשק הישראלי כולו נתן קפיצה של עשרות אחוזים בשל העלייה מחבר העמים, וההיי־טק הישראלי היה המרוויח העיקרי.

 

1996: האקזיט הגדול הראשון

 

"אני זוכר שאמרתי לעצמי ולסובבים אותי שזה הדבר הכי גדול שראיתי בימי חיי", נזכר המשקיע ואיש העסקים יוסי ורדי, ברגע שבנו אריק, יחד עם חבריו יאיר גולדפינגר, ספי ויגיסר ואמנון אמיר הציגו בפניו את הפיתוח שלהם, שענה לשם ICQ - תוכנת המסרים המיידיים. 

לכל הנוכחים, כולל ורדי האב, היה ברור שברגע שהדבר יתפוס, העתיד שמאפשר לחבר בין שני מחשבים כבר הגיע והוא נמצא כאן בישראל. ב־9 ביוני 1998 שערי כל העיתונים הגדולים בישראל וכך גם מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה פתחו עם הידיעה המרעישה: "ספקית האינטרנט הגדולה בעולם קונה את מיראביליס הישראלית ב־407 מיליון דולר". 

השיק את חלום האקזיט. יוסי ורדי // צילום: זיו קורן

בתוכניות האירוח הפופולריות בפריים־טיים של הטלוויזיה הישראלית חזרו על הפרטים שוב ושוב: "חברת אמריקה אונליין תשלם לישראלים 287 מיליון דולר במזומן". הטרנספורמציה היתה מושלמת. לא רק שמדינת ישראל הבינה את הפוטנציאל הגלום בתעשיית ההיי־טק, אלא שגם בחברה הישראלית, שבה אנשי מחשבים וטכנולוגיה נתפסו כ"חנונים" של הכיתה, הפכו אלה להיות מודל חדש ל"קוליות" ולשאיפה של סטודנטים ישראלים או חיילים ששירתו ביחידות מודיעין דוגמת 8200. 

בכתבה ששודרה אז ב"מבט" סיפרו צעירים באחד מבתי הקפה בתל אביב שגם הם רוצים "90 מיליון דולר בבנק עד גיל 27". חלום חדש הצית את דמיונם של הצעירים הישראלים.

 

1999: USB שינה את העולם

 

אי אפשר לדמיין את העולם שלנו כיום ללא הדיסק־און־קי. בשנת 2005 בחרו עיתוני הטכנולוגיה הגדולים בעולם את המצאות הטכנולוגיה הגדולות ביותר במאה ה־20. בכל המשאלים ה־USB תפס מקום ב־20 הההמצאות הבולטות. גם עתה, עמוק בתוך העשור השני של המילניום הנוכחי, עידן שבו ה־USB נראה לפתע מיושן, מעמדו כאחד הגאדג'טים הגדולים בהיסטוריה עדיין רשום בטאבו. 

בראיון ל"ישראל היום" סיפר פעם ממציא הדיסק־און־קי, דב מורן: "קודם כל הרעיון והרצון שלי כאדם היה לשנות את העולם שאנחנו חיים בו. אני חושב שהצלחתי לעשות את זה". קצת אחרי שיאה של בועת הדוט.קום, סנדיסק, ספקית כרטיסי זיכרון מבוססי פלאש האמריקנית, רכשה את חברת אם־סיסטמס מכפר סבא תמורת 1.55 מיליארד דולר בעיסקה של החלפת מניות. 

הגאדג'ט שהפך את העולם. דב מורן // צילום: יוסי זליגר

הסכום הגבוה לא הפתיע את הישראלים, ועם זאת ביקורות ראשונות החלו לצוץ בנוגע לכך שעוד חברה ישראלית נמכרה לחברה אמריקנית ועד כמה הדבר מועיל לכל חלקי החברה הישראלית על רבדיה השונים: "אני גם ראיתי בזה כישלון אישי שלי, כי רציתי חברה ישראלית גדולה", מודה מורן בכל הזדמנות, אך מסכים שבסופו של דבר זה היה סיפור הצלחה מהגדולים בהיסטוריה של ההיי־טק הישראלי.

 

2010-2000: עשור של אקזיטים

 

עם תחילת המילניום הנוכחי כבר היה ברור לכל אם יהודייה מה היא רוצה שהבן שלה יעשה בחיים שלו - אקזיט. המילה שהפכה להיות חזות הכל, מילה שעדיין מעוררת השתאות בקרב כל יזם ישראלי צעיר ומנגד מעלה חיוך בעמק הסיליקון בקרב המשקיעים האמריקנים, שלא מבינים אף פעם לאן ממהרים הישראלים במרדף אחר מילת הקסם. 

בעשור הראשון של המאה הנוכחית נמכרו יותר מ־700 חברות טכנולוגיה ישראליות בכמעט 40 מיליארד דולר. המגמה נמשכה לתוך העשור השני, והמשמעות הברורה היא שישראל הפכה בסך הכל לפיילוט של היזמים הצעירים שחולמים על הכסף הגדול אבל גם על עבודה בעמק הסיליקון, בין שבסטארט־אפים האישיים ובין שבגוגל או בפייסבוק. ברחובותיה השוממים של פאלו אלטו שבסנטה קלרה, קליפורניה, השפה השנייה המדוברת היא עברית ומשפחות ישראליות רבות מתפרנסות מעבודה באחת מחברות ההיי־טק כגון היולט פקארד, פארק, VMware, פייסבוק וטסלה מוטורס, ולחלופין צעירים שם משלימים את התואר השני שלהם בסטנפורד. 

המוחות הישראליים זולגים לארה"ב, המשק הישראלי מאוים תמידית באיום העזיבה של חברות ההיי־טק הגדולות הפועלות בו אם ישתנה המס שעליהן לשלם למדינה, כסף גדול יוצא החוצה ועשרות מתעשרים צעירים יוצאים לפנסיה מוקדמת בעשור החמישי לחייהם. הציונות בתחום ההיי־טק הופכת להיות מילה גסה. 

מילה נוספת שנכנסה ללקסיקון בתחילת המילניום הנוכחי היא "רילוקיישן" - מעבר למדינה אחרת לצורכי עבודה. יותר מ־85 אחוזים מעובדי ההיי־טק הישראלים עונים מדי שנה על סקרים שמעידים שהם היו שמחים לעבור לארה"ב (עם עדיפות לניו יורק), ומדובר גם על רווקים ורווקות וגם על בעלי משפחות. בתחתית הרשימה נמצאות ערים כגון לונדון, ברלין ומדריד. בעמק הסיליקון ובסביבתו חיים היום קרוב ל־80 אלף ישראלים, כאשר המספר משתנה ולעיתים מגיע גם ל־100 אלף.

 

2012: גברתי המנכ"לית

 

בשנת 2012 הודיעה הענקית יאהו על מינויה של מריסה מאייר למנכ"לית החברה. באותו יום אף חשפה מאייר, אז בת 35, שהיא בהריון. בשנת 2013 יצא לאור רב המכר של שריל סנדברג היהודייה שמשמשת סמנכ"לית התפעול של פייסבוק: "לפרוץ קדימה: נשים, קריירה והרצון להנהיג". הספר עסק לראשונה בנושא שהיה מתחת לשטיח בארה"ב וגם בישראל, והוא הבעייתיות וההקרבות של נשים בעולם ההיי־טק. 

בישראל עולם ההיי־טק מאוכלס ביוצאי צבא אשר ממשיכים את החברות הצבאית שלהם עמוק לתוך עולם העסקים. חייו של איש ההיי־טק הישראלי מרובים בטיסות ובמרחק ממשפחתו, דבר שהופך אוטומטית את חברות ההיי־טק לאזור שבו הנשים נמצאות במיעוט. פערי השכר בחברות ההיי־טק בין גברים לנשים, נכון לשנת 2016, עומדים על כ־16 אחוזים. בישראל, בניגוד לארה"ב, יותר ויותר נשים רוצות לעבוד בסטארט־אפים ובחברות היי־טק, על כל המשתמע מכך. אינטל, פייסבוק, גוגל, סאפ, מטריקס ועוד העסיקו ומעסיקות נשים בתפקידים הניהוליים הבכירים ביותר, ובכך מקדימה תעשיית ההיי־טק הישראלית בהרבה מובנים את כל התעשיות המקבילות לה בעולם. 

כניסתן של נשים במספרים גדולים לתעשיית ההיי־טק הישראלית היתה אחת הסיבות המרכזיות לגידול העצום בשנת 2012 - השנה שבה נפתחו הכי הרבה סטארט־אפים בהיסטוריה של ההיי־טק הישראלי. עם זאת, רק תשעה אחוזים מכל הסטארט־אפים שהוקמו הובלו על ידי נשים. במגזר הערבי יותר נשים פונות למגזרי הטכנולוגיה השונים (יותר מ־50 אחוזים ממגמות ההנדסה והטכנולוגיה במגזר), אבל באקדמיה עצמה, רק חמישה אחוזים מכלל הלומדות ממשיכות אל תוך ההיי־טק הישראלי. נצרת היא בירת ההיי־טק של החברה הערבית בישראל וכ־200 נשים מועסקות בעיר בתפקידי פיתוח והנדסה.

 

2016-2013: לפוליטיקה

 

ההצלחה המסחררת של דור ההיי־טק של תחילת המילניום הגיעה באמצעו של העשור הנוכחי גם לפוליטיקה הישראלית: עודף זמן ועודף כסף, הרצון לשנות את החברה והמחשבה שמה שעובד בהיי־טק יעבוד גם ברמת החברתית הלאומית הובילו למסלול חדש בחברה הישראלית: יחידה צבאית מובחרת, אקזיט ומעבר לפוליטיקה. את המסלול הזה עבר ראש עיריית ירושלים ניר ברקת - שהחברה בבעלותו ובבעלות אחיו השקיעה בעבר בצ'ק פוינט בתחילת דרכה וכיום הוא הפוליטיקאי הישראלי העשיר ביותר - הונו מוערך ב־500 מיליון שקלים; דרך דומה עשה גם נפתלי בנט, שב־1999 הקים עם שותפים חברת סטארט־אפ בתחום אבטחת מידע בשם סאיוטה (Cyota), אשר נמכרה תמורת 145 מיליון דולר ובנט שימש המנכ"ל שלה עד לשנת 2006. 

שר החינוך הנוכחי המשיך להיות מעורב בעולם ההיי־טק וצבר עוד מיליונים רבים בעסקאות שונות עד לכניסתו לפוליטיקה; גם אראל מרגלית, חבר מפלגת המחנה הציוני, עשה את הונו מקרן ההון־סיכון שהיתה בבעלותו ודרכה נערכו 26 אקזיטים בשווי של מיליארדי דולרים. עובדי ההיי־טק הישראלים מחליפים בממוצע מקום עבודה בכל 2.8 שנים; אם תרצו, זה בדיוק הזמן שמחזיקה פה ממשלה בעשור האחרון. 

 

2016: העתיד

 

ההיי־טק הישראלי אמנם נוגע בכל הישראלים, אך העתיד שלו לוט בערפל. המחקרים, הראיונות והפאנלים הרבים שנערכים מדי שנה מציירים תמונה עגומה ואופטימית פחות בכל הנוגע למבנה שלו ולהשפעתו על החברה ב־68 השנים הבאות של מדינת ישראל. כיום קיימות בהיי־טק הישראלי יותר מ־7,000 חברות. יותר מרבע מהן בתחום האינטרנט ורבע נוסף הן חברות שעוסקות בתחום התקשורת. 

הסטטיסטיקה מראה שבשנים האחרונות חל גידול בחברות שנסגרות בקצב של כמה עשרות בשנה. עם זאת, על כל חברה או סטארט־אפ שנסגרות, מייד קמות להן חברות חדשות כפטריות אחרי הגשם. התנודות הללו גרמו לכך שהמשקיעים נזהרים יותר בשנים האחרונות כאשר הם נכנסים להשקיע בסטארט־אפים, והסיכויים לקבל כספים לרעיון המבריק שלכם קטנו. 

אנשי היי־טק ישראלים שמתגוררים בעמק הסיליקון ידעו לספר לנו השבוע שהשנה האחרונה היתה שנה קשה: "אבל בכלל לא בטוח שזה אומר משהו על ישראל. השם של ישראל ושל העובדים בה עדיין חזק מאוד, וכך גם כל מה שקשור בשוק הזה. אם קשה בקליפורניה, זה לאו דווקא אומר שיהיה קשה בתל אביב". 

ההיי־טק הישראלי עדיין נחשב לשם דבר בעולם וסביר להניח שימשיך להיות כזה גם בשנים הקרובות. מדינות דוגמת אנגליה, צרפת, גרמניה ונורבגיה שניסו ומנסות להקים לעצמן טכנולוגיית היי־טק גדולה ומשגשגת עדיין מתקשות לעשות זאת ופונות לחברות ישראליות. הדוגמה האחרונה לכך היא כניסתה הצפויה של חברת הייעוץ הנדל"ני הבריטית סאווליס לשוק הישראלי. החברה מתמחה במתן שירות לחברות היי־טק במדינות שונות והיא תייעץ לחברות בינלאומיות אשר ייכנסו לישראל אף הן בזמן הקרוב. 

בשנת 2015 ההנפקות בישראל עמדו על סכום של 11 מיליארד דולר, ושנת 2016 לא צפויה להביא עימה ירידה משמעותית. לצד האיומים של החברות הגדולות לעזוב את ישראל, בשנים הקרובות צפויים לקום פארק היי־טק בפתח תקווה וחממת היי־טק בבני ברק, ויש עוד כמה ערים שינסו גם בשנת העצמאות הבאה לצרף אליהן את ההיי־טק הישראלי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו