"נביה תמיד היה ראשון"

"אינך מבין כמה היה העץ גבוה - עד שהוא נופל", מתאר יניב מרעי את דודו, אל"מ נביה מרעי, שנהרג מירי צלף פלשתיני במוצב טרמית בעזה ב־27 בספטמבר 1996, לפני כמעט 20 שנים. מרעי, בן הכפר חורפיש שבו חיה משפחתו גם היום, היה הקצין הבכיר ביותר שנפל בשלושת ימי הקרבות והמהומות שפרצו לאחר פתיחת מנהרת הכותל. 

אחרי שפוגשים את אחיו הצעיר מופיד (57), בעצמו אל"מ (מיל'), ואת אחייניו רס"ן יניב (35), רס"ן סעיד (35) ורס"מ טליע (39), כולם משרתים בקבע בצה"ל - אפשר, אולי, להתחיל להבין את עומק השפעתו של הקצין הדרוזי המצטיין. אחרי עיון בספר הזיכרון המרגש שהוציאה משפחתו, או בספר האורחים עב הכרס בחדר ההנצחה לזכרו בחורפיש, מתבהרת מעט דמותו המרשימה של מי שפרץ דרך לעדה שלמה.

באותו ספר זיכרון, כמו גם בספר האורחים, נכתבו מאות הספדים; דברי פרידה פרי עטם של שרים, חברי כנסת וקצינים בכירים רבים מצה"ל, ובהם הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ז"ל וסגנו מתן וילנאי, שבתקופתם מרעי נפל בקרב. כתבו עליו גם אנשים מכל קצוות הישראליות, כאלה שנתקלו בו לרגע קט בגיזרה שעליה פיקד או לחמו לצידו. "הוא היה איש של אנשים", מגדיר מופיד, "חבר של כולם. לא אני אומר את זה, אלא כל מי שתשאל. הוא התחבר לכולם בכל תפקיד שבו שירת - לחיילים, למפקדים, לאזרחים בגיזרה".

 

"אחי, אתה מלא דם"

המפגש עם בני משפחת מרעי מתקיים במצפור שהוקם לזכרו בגבעת נזמית, ממש על גדר גבול הרצועה, סמוך לקיבוץ מפלסים. המצפור משקיף על עזה ועל האזור כולו, ובמקום ניטע גם עץ זית שנשתל בחורפיש בשנת 1954, שנת הולדתו של נביה - שנפל בגיל 42 והותיר אחריו את אשתו שרחה ובתו מנאל. מיקום המפגש מחזיר את קרוביו, ובמיוחד את מופיד, לאותו יום שישי שחור. 

"הייתי אז מפקד הגדוד הדרוזי, גדוד חרב", הוא משחזר, "היינו בתעסוקה בגיזרת בינת ג'בל בדרום לבנון. יצאתי הביתה לחתונה של מישהו מהכפר, וקבענו שכל המשפחה תיפגש ותלך לאירוע. ואז הודיעו לי: יש אירועים בעזה, נביה קיבל כדור בשכפ"ץ ומנסים לחלץ אותו.

 "זה היה היום הראשון שלו כסגן מפקד האוגדה; יום לפני כן נפצע מפקד החטיבה הצפונית, אסף שביט, והוא הרגיע את השטח במקומו. נביה ידע לדבר עם כולם, גם עם הפלשתינים. מפקד האוגדה ביקש ממנו להרגיע את העניינים גם בגיזרה המרכזית, ואחר כך היה ירי על מוצב טרמית שבגיזרה הדרומית. הוא נשלח לשם לראות מה קורה, ובדרך פתחו עליהם באש - גם מהצד המצרי וגם מהצד הפלשתיני. הוא הגיע למוצב, עלה לעמדה וירה עם הנשק שלו, ואז לקח את המאג מאחד החיילים. כשפתח באש עם המאג, הוא רכן קדימה על החלון וחטף את הקליע בקצה העליון של השכפ"ץ הקרמי. אל"מ שנהרג ממש בשעת הקרב".

ידעת כל הזמן מה קורה שם?

"בהתחלה הבנתי שהוא נפצע, והתחלתי לשאול איך מחלצים - הרי מסוקי חילוץ צריכים לחצות את הגבול לסיני. חזרתי הביתה והתחלתי לטלפן לכל מי שהכרתי, אבל אף אחד לא ענה. בני המשפחה שאלו אותי מה קורה. עניתי שחייל שלי נפצע, לא רציתי לספר להם במי מדובר. בשלב הזה כבר הרגשתי שנביה נהרג, אבל לא יכולתי לקבל מידע משום גורם. בסופו של דבר התקשרתי לחמ"ל הרפואה בפיקוד הדרום - לא אמרתי להם שאני אח של נביה, אלא שמדבר מג"ד חרב. שאלתי מה קרה עם סגן מפקד האוגדה, והסמב"ץ אמר לי שהוא נהרג.

"חשבתי הרבה ובסוף החלטתי לספר למשפחה בהדרגה, לאט לאט. בהתחלה אמרתי שנביה נפצע. קמה צעקה: 'איפה הוא? נלך לבקר אותו'. בסוף לא יכולתי לעמוד בזה ואמרתי, 'אין את מי לבקר, נביה נהרג'".

הייתם חברים טובים?

"טובים מאוד וקרובים מאוד. גם פער הגילים הקטן יחסית בינינו - רק חמש שנים - וגם השירות המשותף בצבא, הביאו לקשר הדוק. שלושה חודשים לפני שנהרג טיילנו בארה"ב. אחד מנווט, אחד נוהג. היינו בטקסס, בניו יורק, בקנדה. שכרנו רכב ופשוט נסענו". 

היו לכם גם מפגשים מסמרי שיער בצבא?

"על רובם אני לא יכול לספר כלום (צוחק). בלבנון היו מפגשים שנצרבו, למשל כשנביה היה מח"ט ואני סמג"ד אצלו בגיזרת נבטיה. לילה אחד חזרנו מסידרת מעצרים. אני הייתי בסוף השיירה ועליתי על מטען. הנהג חטף רסיסים באוזן ודימם, והחל מרדף. קראו לנו בקשר 'מג'דידה', והסמב"ץ ענה לנביה בתום לב: משנה מג'דידה עלה על מטען והוא 'פרח', כלומר פצוע. תאר לעצמך שאומרים לך כזה דבר על אחיך. הוא הגיע לשטח, וכשראה אותי הוא היה לבן לגמרי. 'תראה', הוא אמר לי, 'אתה מלא דם'.

"באירוע אחר ירו עלינו וזרקו רימונים על המוצב. פתאום נחת לידי חייל, התחיל לירות ואמר לי 'אני ימינה, אתה שמאלה'. הסתכלתי ושאלתי: 'נביה, מה אתה עושה כאן?'"

אילו זיכרונות מיוחדים יש לכם מתקופת השירות הצבאי שלו?

יניב: "אני משרת כבר חמש שנים כקצין הבטיחות של אוגדת עזה, בכפיפות ישירה לסגן מפקד האוגדה - התפקיד האחרון שעשה נביה בצבא. לפעמים אני מדמיין איך זה להיות פקוד שלו. כשנביה נפל הייתי בן 16, ויצא לי להכיר אותו ולהבין כמה גדול הוא היה. הגדולה הזו התעצמה בהלוויה וגם אחריה, כשהבנתי כמה הוא עשה למען אחרים. יש משפט שאומר, 'ההוקרה וההערכה לא יודעות את מידת עומקן עד לעת הפרידה'. רק אז אתה באמת מבין כמה גדול החלל שנביה הותיר אחריו".

טליע: "אני משרת בחטיבה הצפונית של עזה מאז שנת 2003. לכבוד הוא לי לשרת בגיזרה שבה שירת נביה, להיות במקומות שבהם הוא נגע באנשים. היום אני מלווה שתי משפחות שכולות של חיילים שנפלו בגיזרה, והשם שלו עולה בקשר לכל נושא שעליו אנחנו מדברים. רק בשבוע שעבר אמא של חייל שנהרג סיפרה עליו ובכתה. הוא היה מבקר את המשפחות השכולות כל הזמן, בכל דקה שהתפנתה".

הקרב הראשון שלו היה הגיוס לצנחנים. אל"מ נביה מרעי // צילום: דודו גרינשפן

סעיד: "כשנביה נהרג הייתי בן 16, שנתיים לפני הגיוס. התלבטתי מה לעשות. נביה, ובהמשך גם המורשת שלו, העניקו לי ראי וכיוון לדרך שלי. אני זוכר שכשבאו והודיעו למשפחה הכל נהיה שחור, המון בכי. זו היתה אחת ההלוויות הגדולות שהיו כאן. התנחומים נמשכו יותר מחודש, והכפר הפך למוקד עלייה לרגל. בכל יום אתה שומע עוד סיפר ומגלה עוד פינה של נביה. כל הזמן מגיעים מכרים חדשים לחדר ההנצחה בחורפיש. אנשים עדיין נושמים אותו ומעלים את זכרו".

יניב: "בסופו של דבר הדברים האלה נותנים לך תחושת גאווה וכבוד, שאתה קשור לאיש הזה בשורשי הדם. גם ההחלטה לאן להתגייס קשורה לאישיות של נביה. ההכוונה הראשונית בסופו של דבר היתה ממנו, ומובילים אותך למסלול הפיקודי כדי להמשיך את מה שנקטע. אני זוכר שאמרו לי, 'אם רוצים, אפשר גם בהצטיינות'. הרצון להיות קצין מושפע חד־משמעית מהמורשת שקיבלנו בבית, גם מנביה, גם ממופיד. זו מורשת שצריך להמשיך".

 

נלחם (בכתב) עם משה דיין

האנדרטה שבה אנו נפגשים היא אחת מני רבות שהוקמו בגיזרת עזה ובכל הארץ להנצחת זכרו ופועלו של מרעי. אבל סיפורו אינו רק סיפור של שכול, אלא בעיקר של חלוציות והצטיינות - בערכים הללו מתמקדים גם רוב המפעלים הקשורים להנצחתו.

הוא היה בנם הראשון של מחמוד וזרפאת מרעי. לפניו נולדה בת, ואחריו - ארבעה בנים נוספים. "היינו משפחה לא עשירה, בלשון המעטה", מספר מופיד, "היינו פלאחים. אתה יודע מה ההבדל בין פלאח לחקלאי? השני נוסע לעבודה בטרקטור משוכלל, הראשון מגיע על חמור. התפרנסנו מגידול טבק שאותו מכרנו ליצרנית הסיגריות דובק. לא היה אז בית ספר תיכון בחורפיש, ונביה היה מהראשונים שהלכו ללמוד בפנימייה חקלאית. הוא למד בבית הספר החקלאי בעירון, וההשתלבות שלו שם, כשווה בין שווים וכמצטיין, היא המעשה החלוצי הראשון שלו. גם בזה הוא פרץ דרך עבור אחרים, אבל העיקר היה במאבק שלו להתגייס לצנחנים".

מדוע היה עליו להיאבק?

מופיד: "כל הדרוזים הלכו בזמנו ליחידת המיעוטים שהוקמה בצה"ל, אבל נביה החליט שהוא מתגייס לצנחנים. נער בן 16, אבל לא שום דבר לא היה יכול לעצור אותו. הוא שלח מכתב לשר הביטחון דאז, משה דיין, וקיבל תשובה שהבקשה נבחנת. אחר כך כתב לכל מי שהיה יכול, ובסוף הצליח. הוא התגייס לגדוד 202, לצד שלושה דרוזים נוספים ובחור צ'רקסי".

אחרי תקופת ההכשרה, שבסיומה כתב נביה ביומן הפלוגה כי "מעולם לא הרגשתי דרוזי בין יהודים, אלא חייל בין חיילים", פרצה מלחמת יום הכיפורים. מרעי לחם עם גדודו בסיני ולאחר מכן יצא לתפקידי פיקוד ולקורס קצינים. הוא היה הדרוזי הראשון ששימש מדריך ראשי בבית הספר לקצינים בה"ד 1 ובהמשך שירת כסמח"ט גבעתי, כמפקד החטיבה הצפונית בעזה וכסגן מפקד האוגדה. כן היה הראשון מבני העדה שהגיע לדרגת אל"מ. 

"כשאני התגייסתי לנח"ל, כבר היה לנו קל יותר", מספר מופיד, "נכון להיום, הדרוזים נמצאים בכל היחידות בצבא. נביה עשה שינוי דרסטי, והיום המערכת הצבאית יודעת לתת שוויון הזדמנויות לכולם. לא היתה בעיה, למשל, למנות אותי למפקד חטיבת החרמון. זו בעצם המורשת שנביה השאיר לנו, ואותה צריך להנחיל לדורות הבאים. נביה היה אמיץ, תמיד ראשון. היו התלבטויות איך מנציחים את מורשתו, ותפיסת העולם שלנו אמרה שצריך להחיות את הגבורה שלו, לא את השכול".

מופיד, יניב, סעיד וטליע מדברים על "מורשת נביה" בעיניים נוצצות. אחד ממפעלי ההנצחה היא קרן על שמו, שהקימה המועצה האזורית שער הנגב, המעניקה לכל דרוזי המגיע ללמוד במכללת ספיר מלגת לימודים מלאה - ובלבד שיהיה בעל ממוצע ציונים 85 ומעלה. סעיד הוא אחד מתוך יותר מ־80 סטודנטים שזכו למלגה על שם דודו.

מפעלים נוספים לזכר נביה לא חסרים: מרכז שדאות על שמו במועצה האזורית שער הנגב; מרכז תרבות בשערי תקווה; מירוץ לפיד שמקיים קיבוץ לוחמי הגטאות, אשר מוזנק בכל שנה ממקום אחר בגליל; מירוץ עוטף עזה, שמתקיים ביום הזיכרון בשיתוף פעולה עם צה"ל; מרכז מטווחים וקליעה, שהוקם ממש סמוך לאנדרטה שבה התקיים הראיון; ובחורפיש, נוסף על חדר ההנצחה שמומן על ידי מפעלי ים המלח, הוקמה ספרייה חדשה הכוללת מחשבים ב"כפר הילד", אחד מ־16 מרכזים ארציים לילדים ללא קורת גג.

"אנחנו צריכים להעלות את ערך ההתנדבות, ולא רק בצבא", מסביר מופיד, "כך, למשל, יזמנו את אות הגבורה האזרחית, המוענק לאדם אחד בשנה ונקבע על ידי חבר שופטים. בשנה הראשונה קיבל אותו אדם יהודי־דתי, שתרם כליה לאישה בת 67. בשנה השנייה קיבלה אותו אישה חרדית מטבריה, אם לשישה, שמגדלת בביתה גם שישה ילדים אוטיסטים. הערכים החשובים לנו הם החלוציות, ההובלה, הערכים החברתיים, התרבותיים והחינוכיים. אלה הערכים שצריך להנחיל לדורות הבאים, ולכך משמש הסיפור של נביה".

 

משרת את המטרה 

כשמדברים על חלוציות, קשה לא לשאול את בני המשפחה הצעירים איפה עומדת העדה הדרוזית מבחינת השתלבות בחברה הישראלית. "הנוער הדרוזי של היום הוא לא כמו זה של לפני 30 שנה, אלא צעד אחד קדימה", אומר יניב, "הם משתלבים בבתי ספר ישראליים, ואפילו ההורים הצעירים, כמונו, כבר השתלבו טוב יותר. התהליך הזה מתקדם כל הזמן, ואנחנו רואים את זה חד וחלק אצל הילדים שלנו. כשאני למדתי בי"ב כל הבנות לבשו חצאיות ארוכות, והיום כולם עם מכנסיים. 

סעיד: "הצעירים נמצאים במקום אחר גם מבחינת ההשתלבות התעסוקתית. חלק עובדים בהיי־טק, אחרים עורכי דין ורופאים. הנוער והצעירים של היום לא מהססים לצאת מחוץ לכותלי הכפר ולעבוד בחוץ בכל המקצועות, כולל הנשים הצעירות. האישה הדרוזית המודרנית קמה בבוקר, לובשת מכנסיים, מניעה את הרכב ויוצאת לעבוד. 

"אגב, יש קשר הדוק בין השתלבות בצבא והשתלבות בחברה לאחר מכן. ההחלטה, למשל, לפרק את גדוד חרב ולשלב את הדרוזים בכלל יחידות הצבא, היא החלטה חשובה. אף שכולנו שירתנו בגדוד הזה, אני חושב שפירוקו מוכיח כמה בני העדה הדרוזית השתלבו היטב בצבא, ובמידה רבה בזכותו - גם בחברה הישראלית. הצבא הוא זכות וחובה, וככה מתחילה ההשתלבות בחברה. ככה חינכו אותי, ככה אני מחנך את הילדים שלי. גם בזה, כמובן, נביה היה פורץ דרך".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו