"דורון חתר למגע, בלי לשאול שאלות"

בחופשת השבת האחרונה לפני שנהרג, ישב סמ"ר דורון הירשקוביץ (20) ז"ל בחדרו, בבית המשפחה בכרמיאל, וכתב על פיסת נייר מכתב פרידה מהוריו ומאחיו. לאחר מכן החליט להשמיד את המכתב וקרע אותו לגזרים, אבל אחיו גיל כבר הספיק לקרוא אותו. ביום ראשון שלאחר כתיבת המכתב, ביקש דורון מאביו לחרוג ממנהגו ולא לקחת אותו במכונית המשפחתית לתחנת האוטובוס. "הוא הקיא, לא הרגיש טוב ואמר שייקח מונית לתחנת האוטובוסים", סיפרו ההורים. בחלוף עשרה ימים, ביום שלישי 17 באוגוסט 1999, נהרג דורון בהיתקלות עם מחבלי חיזבאללה, במהלך מבצע "שבר ענן", באחד הקרבות העקובים מדם שהתנהלו למרגלות מבצר קלעת דובאי שבוואדי סלוקי, ברצועת הביטחון בדרום לבנון. באותו קרב נהרג גם סמ"ר אייל גואטה ז"ל מכפר יונה, שחגג באותו יום את יום הולדתו ה־21, ושבעה לוחמים נפצעו, ובהם מפקד גדוד 51, סא"ל אילן אטיאס.

אנחנו נפגשים בבית המשפחה לשיחה עם שני ההורים ועם סא"ל משה דנגור, שהיה מפקדו של דורון ומי שהוביל אותו בקרב ברגעיו האחרונים. דנגור כבר הפך לבן משפחה אצל מרים ונפתלי, ואף על פי שכבר שמעו ממנו בפרטי פרטים על אירועי אותו יום מר, הם בולעים בשקיקה כל משפט שלו, בשעה שהוא משחזר את הקרב.

רק גולני היה לו בראש

דורון נולד בבית החולים זיו בצפת ב־1979, שנתיים אחרי שהוריו מרים (69) ונפתלי (70) עברו להתגורר בכרמיאל. "החיים התנהלו על מי מנוחות", סיפרה אמו מרים, "זו היתה תקופה בלי טלפונים בבתים וכולם עוד הלכו ברגל כי לאף אחד לא היתה מכונית. החיים התנהלו ברחוב, בשכונה, כולם הכירו את כולם. כילד, דורון היה אהוב, עטוף בחברים ותלמיד טוב". הוא למד בבתי הספר היסודי והתיכון בכרמיאל ולקראת הגיוס לצה"ל היה נחוש להתגייס לחטיבת גולני. "אחרי ששב עם חבריו לכיתה משבוע גדנ"ע, היה לו רק גולני בראש", מוסיפה מרים, "ולא סתם גולני, אלא לפלוגה המסייעת בגדוד הבוקעים הראשון, הלוא הוא גדוד 51 המפורסם".

דורון ז"ל (מימין) עם האח גיל. "ילד אהוב, עטוף בחברים"  //  צילום: גיל אליהו/ג׳יני

האב נפתלי: "בכל שבוע הוא התקשר ללשכת הגיוס לוודא שלא ישנו לו את הבקשה לשרת בגולני. בטירונות הוא שבר רגל במהלך אימון ונדרש להיות עם גבס במשך 40 ימים, הוא חשש שיעיפו אותו מהטירונות והוא לא יוכל להגשים את חלומו להיות לוחם וקרבי. בכל יום הוא גירד קצת את הגבס עד שהוריד אותו ונשלח להבראה בביה"ח 10 בחיפה. לאחר כמה ימים הודיע לצוות הרפואי שהוא חוזר ליחידה".

במהלך השירות עשתה הפלוגה המסייעת "קווים" בשטחי יהודה ושומרון ובגבול לבנון. בתחילה שימש דורון נהג האמר ומאוחר יותר הוכשר כקלע. "כשהיה במוצב על גבול לבנון סיפרתי לו שאני שוקלת להצטרף לארגון 'ארבע אמהות' שנאבק להסגת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון", מספרת מרים, "הוא נזף בי והתנגד, הסביר כמה חשובה הפעילות המבצעית שלו ושל חבריו הלוחמים. הוא תמיד אמר שהם שומרים על הגיזרה ואלמלא העבודה שהם עושים, קריית שמונה היתה אבודה". האֵם נעתרה לבקשת בנה, ודורון הקפיד שלא לספר להוריו את כל הפרטים על מה שהוא עושה בגבול לבנון כדי לא להדאיג אותם".

הפתעה מרה עם בוקר

סא"ל דנגור (38), סגן מפקד חטיבה 769 - עוצבת חירם - היה סגן מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 51 ומפקדו של דורון ז"ל. את ההחלטות הקשות שנאלץ לקבל ואת תוצאות הקרב ההוא, הוא נושא איתו כל חייו, זוכר כל פרט ומקפיד לשמור על קשר הדוק עם ההורים מרים ונפתלי. 

"יצאנו למבצע 'שבר ענן' ב־15 באוגוסט 1999", משחזר דנגור, "בעקבות מידע מודיעיני שלפיו חוליית מחבלים אמורה לחדור מהכפרים הלבנוניים לרצועת הביטחון ולשטח ישראל במטרה לבצע פיגוע איכות. המטרה היתה לחסום את דרכם של המחבלים ולחסל אותם. במוצאי שבת עם ליל יצאנו לשטח והגענו למבצר קלעת דובאי שעל ואדי הסלוקי מול הכפר הלבנוני שאקרה. התחלנו שיגרה של שלושה ימים בקלעת דובאי. למחרת בלילה נכנסו שתי פלוגות נוספות לשטחים סמוכים. לא ידענו מהיכן בדיוק תגיע חוליית המחבלים ונערכנו בכל נתיבי החדירה".

דורון הירשקוביץ ז"ל

ביום שלישי בבוקר החל הקרב. "סיימנו כוננות עם שחר ובשעה 6:45 דיווחתי למ"פ ואמרתי לו שאני לא שקט כי החלק האחורי של קלעת דובאי חסום לתצפית ועלולים להפתיע אותי מאחור. הוא אמר ש'זה מה יש'. המח"ט ומפקד האוגדה לא אישרו לנו לעלות לחלק העליון של המבצר בקלעת דובאי מחשש לקריסת המבנה הרעוע. חצי שעה מאוחר יותר, בסביבות השעה 7:10, הגיעו שלושה מחבלי חיזבאללה לקלעת דובאי לאחר שיצאו בחמש בבוקר מכפר שאקרה. הם הגיעו בדיוק לאותה נקודה מתה. אנחנו לא הבחנו בהם והם לא ידעו שאנחנו כבר במבצר. כשהם הגיעו הם שמעו את הקולות של הלוחמים ששהו באחד החדרים במבצר, זיהו אותנו, נסוגו קצת לאחור, הורידו את מטעני הענק שנשאו על גבם ואז מעמדה שמעל החדר - השליכו שני רימונים לחדר הדרומי וירו צרור". 

שניים מהלוחמים הבחינו ברימון המתגלגל בחדר ובמקום לשכב עם הפנים כלפי מטה, ניסו לחמוק ולברוח, כך שרסיסי הרימון השני שהושלך לחדר והתפוצץ פגעו בהם. לאחד הלוחמים נקטעה הרגל ולשני היד. "שמעתי את הצרור וצעקות של שמונה לוחמים שהיו באותו חדר", ממשיך דנגור, "הבנתי שיש פצועים. ראיתי את שלושת המחבלים נמלטים, פתחתי עליהם באש והם עצרו במרחק של כ־20 מטרים מקלעת דובאי וירו לעברנו. חזרתי לעבר הפצועים ונתתי הוראות מה לעשות ואיך לפנות את הפצועים, ומייד יצאתי החוצה ופתחתי במרדף אחרי המחבלים לתוך המדרון של הסלוקי. לקחתי איתי שלושה לוחמים ודורון הצטרף אלינו".

את הרגע שמטלטל את חייו מאז הקרב הקשה הוא מתאר ככזה שלא מרפה: "זה היה רגע של החלטה קשה שמעסיקה אותי מאז ועד היום. מצד אחד לחתור למגע, לא לוותר ולנסות בכל דרך לחסל את המחבלים. ומצד שני לתת להם לברוח. אם הייתי מוותר, ייתכן שתוצאות הקרב הזה היו שונות ושני החיילים שנהרגו היו איתנו בין החיים". דנגור החליט כמובן לחתור למגע ולפתוח במרדף לחיסול המחבלים: "ראינו את אחד המחבלים נע בשטח הסלעי. הוריתי לדורון לפתוח עליו באש. אחד הכדורים פגע באותו מחבל והוא קם צולע ונצמד לדופן המזרחי של הסלוקי. קלטנו את המיקום של המחבלים בין הבולדרים והשיחים. היינו חמישה מול שלושה מחבלים, חילקתי תפקידים ועמדות לכל אחד מהלוחמים והתחלנו לדלג מסלע לסלע, משיח לשיח, עד למרחק של 70-60 מטרים מהמחבלים. דיווחתי לאחור על מה שקורה, כי ידעתי שברגע שאני יורד לוואדי לא תהיה לי קליטה בקשר ומצד שני ידעתי שאסור לבזבז זמן וצריך להמשיך במרדף, לרתק את המחבלים עד לחיסולם".

בשלב הזה דורון, שהבחין באחד המחבלים מרים ראש מעל סלע, הכניס את עצמו תוך תנועה לעמדת ירי, אבל המחבלים הקדימו אותו והוא ספג פגיעה ישירה ונפל. "הוא היה קצת מאחוריי, לא שמעתי צעקה, הסתכלתי לאחור וראיתי אותו שוכב במרחק 20 מטרים מאחוריי", מספר דנגור. "חזרתי בזחילה לאחור עד אליו. תפסתי לו את היד, שמתי לו חוסם עורקים אבל היה לו שטף דם בצוואר ובתוך שניות כבר לא היה לו דופק. ניסיתי ליצור קשר עם המ"פ אבל לא הצלחתי. המשכתי לנהל את האש אבל היינו מרותקים והוריתי על הקפאת מצב. מכיוון אחר הגיע המג"ד אילן אטיאס עם כוח של כ־20 לוחמים דרך הכפר חולה. ניסיתי לעלות מולם בקשר ללא הצלחה. הם לא ראו כלום. המג"ד חשב שאני והכוח שלי נפגענו ושאנחנו בכלל לא מתפקדים. הם לא ראו אותנו אבל אני ראיתי אותם, כי הם ירדו מלמעלה ונחשפו למחבלים. המג"ד נתן פקודה ליישר קו כי הוא מבין שהוא חשוף ואז, ברגע שאחד הלוחמים, אייל גואטה, הגיע לחפות על המג"ד, הוא נפגע מצרור רוחב שירה אחד המחבלים - ונהרג. אילן המג"ד נפצע ביד".

אם לא די בכך, אחד הגששים זרק רימון לעבר המחבלים אבל הרימון נפל בעמדה של כוחותינו וארבעה לוחמים נוספים נפצעו. דנגור: "גם החובש שבא לטפל בפצועים נפצע והכוח של המג"ד התחיל לטפל בפינוי שלו עצמו. הבנתי שכוח החילוץ של אילן לא ממלא את משימתו ואפילו חששתי מפגיעה של כוחותינו בלוחמים שלי. הירי של המחבלים פחת וזו היתה ההזדמנות שלנו. אני ועוד לוחם התקרבנו בדילוגים זהירים ונחושים לכיוון המסתור של המחבלים. וכך, שעתיים וחצי אחרי תחילת האירוע כולו, הצלחנו להסתער עליהם ולחסל אותם".

המחבלים חוסלו ובדיעבד התברר כי היה מדובר באחת החוליות האיכותיות ביותר של חיזבאללה - סוג של סיירת מטכ"ל של ארגון טרור רצחני. החוליה הזו כללה במקור שבעה מחבלים, שארבעה מהם נהרגו בתקריות קודמות והשלושה שנותרו חוסלו על ידי דנגור והלוחם שאיתו. המטענים העצומים, שנשאו עימם המחבלים ונותרו מיותמים ליד מבצר קלעת דובאי, העידו כאלף עדים על כוונת החוליה. אין ספק שאילו היו מצליחים במשימתם לחדור לאחד היישובים היה עלול להיגרם אסון כבד, שהיה גובה מחיר דמים גבוה בהרבה.

הירי נפסק אבל שיגור פצצות המרגמה נמשך משני הצדדים. השעה היתה עשר בבוקר והלוחמים של דנגור הסתתרו עם גופתו של דורון במעבה השיחים במדרון הסלוקי. "הירי הארטילרי שלנו לעבר הכפרים הלבנוניים נמשך וגם חיזבאללה ירה פצמ"רים לכיוון הוואדי", מספר דנגור. "בשלב הזה קיבלנו החלטה להסתתר בעמדות בתוך השיחים עם הגופה של דורון. היינו 20 לוחמים. המשימה היתה לשמור על הגופה עד לרדת החשיכה ורק אז לפנות את עצמנו עם דורון".

"נהרסתי בשנייה"

מרים ונפתלי בדירתם הצנועה בכרמיאל שמחים לארח את משה דנגור. הוא כבר חלק מהמשפחה ובפעם המי יודע כמה הם מקשיבים בשקיקה לסיפור הקרב ההרואי שבו נפל בנם. "כשדורון הבחין בדנגור יוצא עם כמה חיילים למרדף הוא הצטרף אליהם בלי לשאול שאלות, בלי חשש ומתוך דבקות במשימה ורצון לחתור למגע עם אויב", אומרת מרים בגאווה ומספקת את הצד של המשפחה בסיפור. "זו מורשת קרב. את מה שדורון עשה אנחנו מנסים להנחיל לדורות הבאים. כך צריך לנהוג לוחם אמיתי. רק כך. את דורון לא ניתן היה לחלץ מהשטח. וכך, במשך כמעט 13 שעות רצופות, בחום הלוהט של חודש אוגוסט ועד לחשיכה, נותרו הלוחמים בשטח, תוך סיכון חייהם, כדי לשמור על גופת חברם שנפל. על זה אנחנו מעריצים אותם".

באותו היום, ברבע לשש בערב, נשמעו דפיקות על דלת הבית בכרמיאל. "קבוצה של חיילים מקצין העיר נכנסו", מספרת מרים בדמעות. "היו לנו שני בנים. גיל כבר שירת כמכונאי מטוסים בחיל האוויר ודורון בגולני. ידעתי שאסון נורא קרה ונתקפתי חרדה. הקצין התחיל לספר שהיה אירוע בלבנון ושדורון נהרג. ככה. חד וחלק. נהרסתי בשנייה אחת. עולמי חרב עלי", מספרת האם בדמעות. 

מאז האסון חלפו 17 שנים. החיים נמשכים בשני קווים מקבילים. הכאב, השכול והזיכרון שלא מרפים ובמקביל עבודה, משפחה ואפילו שמחות. הבן גיל התחתן ובצירוף מקרים מצמרר נולדה בתו רוני לפני שש שנים וחצי, בדיוק ב־17 באוגוסט - יום השנה לנפילת דורון. "אני מרגישה כאילו רק יום אחד עבר. הפצע לא מגליד ואפילו נהיה יותר קשה. מה שנותן כוחות זה הבן גיל ואשתו, והנכדה רוני שנולדה עשר שנים מאוחר יותר. הפעילות שלנו לזכרו של דורון ומפעל ההנצחה לזכרו נותנים לנו כוחות. כשעשרות חיילים שומעים את הסיפור שלו על הנחישות, החתירה למגע, אומץ הלב והאהבה שלו לחברים שלו, זה באמת עושה לנו טוב ומחזק אותנו. חזרנו לעבודה, השיגרה נמשכה אבל הצער והכאב פגעו בנו.

"בכל שנה מגיעים פחות ופחות חיילים לאזכרה של דורון, עד כדי כך שכמעט אין מניין, וזה כואב כי משרד הביטחון וצה"ל לא סייעו מספיק בנושא הזה. חסר החיבוק של הגדוד והחטיבה. אנחנו מעבירים את מורשת הקרב בבתי ספר תיכונים ויסודיים עם חבריו של דורון. הוא היה החלל הראשון מקרב בוגרי בית הספר התיכון 'מגדים' בכרמיאל. חולצות, ספר זיכרון, מחזיקי מפתחות, כובעים, הרצאות לחיילים בחוות השומר, בבסיסי משטרה צבאית. לאן שמזמינים אותנו אנחנו באים לספר. זו ההנצחה שלו. את האזכרה אנחנו עושים בכל שנה בפארק אופירה בכרמיאל, שם הוקמה אנדרטה לזכרו. השנים חולפות ומדאיג אותנו שבעוד כמה שנים לא יישאר מי שיעביר את מורשת הקרב של דורון". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו