כשהגעתי למפעל של עלית בנצרת עילית, הדבר הראשון שהימם אותי היה הריח. לדאבוני, לא יצא לי לבקר במפעל המיתולוגי ברמת גן, ולכן השיר "ריח של שוקולד" מ"הכבש השישה־עשר" היה עבורי רק שיר (ילדות עשוקה וכאלה). ככל שהריח מילא את נחיריי, ככה רציתי עוד.
שוקוהוליקים ותיקים כמוני מבינים שזה קרב אבוד. את הקילו הראשון עליתי עוד לפני שנגעתי בכל אצבעות השוקולד והמקופלות. שאפתי את הריח המתוק ויכולתי כבר לדמיין את הטעם. שוקולד הוא לא עוד ממתק, ולייצר אותו זה לא כמו להכין עוד חטיף. זה שוקולד, טעם החיים, שהיה ויהיה שם הרבה לפני קוקה קולה, קפה, ריטלין או מה שזה לא יהיה שאתם צורכים לארוחת הבוקר.
כשישבתי על פס הייצור והכנסתי למארזים 12 חפיסות שוקולד, קיפלתי, סגרתי והעברתי הלאה, דמיינתי שאי שם מישהו יפתח את המארז הזה ויתענג עליו. זו היתה מחשבה נחמדה, לא בכל יום אני שותפה לעשייה חיובית שמעלה חיוך על שפתיו של מישהו (אני מבקרת טלוויזיה, למען השם), אבל אחריה קפצה מייד המחשבה הבאה: עם כל הכבוד ללקוחות העתידיים, מתי אני אזכה כבר לטעום ממעשה ידיי? מוקפת בהררי שוקולד ושקועה בענן של ניחוח ממסטל, היה קשה לי להתאפק.
את התחקיר לקראת יום העבודה במפעל התחלתי חודשים מראש. התיישבתי במטבח שלי עם משלוחי מנות מפורים ובחנתי לעומק את המוצרים שאני עומדת להכין. זו עבודה קשה, אבל מישהו מוכרח לעשות אותה. קילו מאוחר יותר, הרגשתי שאני מוכנה.
את פניי קיבל שמעון בזק, אחמ"ש קו. הוא סיפר לי שכשהתקבל לעבודה במפעל, ב־2010, שקל 90 קילו ("הייתי מחוטב", הוא צוחק). היום הוא שוקל 105.
חמושה במידע המאיים הזה, נשבעתי לא להתפתות לכל חטיף וממתק שאפגוש במהלך היום. "כל בן אדם צריך משמעת", אמר לי בזק. האמת היא שמשמעת ואני הולכות נהדר ביחד. עד שזה מגיע לשוקולד.
לפני שנכנסתי לעניינים, קיבלתי את המדים של העובדים: חלוק לבן (או בורדו, תלוי בקו), כובע, אטמי אוזניים וכפפות בצבע תכלת. ביקשו ממני לאסוף את השיער. חשבתי לעצמי שגם בר רפאלי לא יכולה לצאת מזה פוטוגנית. נעלי העקב שלי נמצאו לא מתאימות לעבודה במפעל (כי אפשר להחליק), אבל משום שאני אורחת לרגע, ויתרו לי.
במפעל לקחו ברצינות את השאיפה שלי להפוך לפועלת ליום אחד, ולכן הסבירו לי היכן מפסקי הבטיחות של קו הייצור. המפסקים חשובים בעיקר עבור מי שעובד ביציקה, אבל גם אני אצטרך לדעת מתי לעצור את הקו, במקרה של תקלה. בזק הדגיש שאסור להכניס ידיים למכונה, ויש לשים לב לכתמי שוקולד או שמן על הרצפה. שום מילה על אכילת מוצרים מהקו.
הריח הטריף אותי. ראיתי את "הקו" מול העיניים, ורק רציתי להתקרב לשוקולד.
ואז לאכול את כולו.
בזק, עפולאי, הגיע לעבודה בצירוף מקרים של מזל וגורל. "עברתי מבחנים והתמודדתי מול אחרים, היו ראיונות וסיור מקדים. לא כל אחד מתקבל כמוך, בפרוטקציה".
הוא החל לעבוד על הקו שייצר "ממולדה". הוא מספר לי את זה, ואני נועצת בו מבט מאוהב. הרומן שלי עם ממולדה (טבליות שוקולד ממולאות בקרם תות, בורים שכמותכם) החל בילדותי ונמשך עד עצם היום הזה. הוא מתהדק במיוחד בתקופות מבחנים. בזק מבין שאני לא עוקבת אחרי הסיפור שלו.
"ממולדה, או שאוהבים את זה מאוד או שלא אוהבים בכלל", הוא אומר. "את בקבוצה הראשונה". מבחינתו, 50 גרם "ממולדה" זה קינוח. עבורי, ארבעת הריבועים הראשונים הם מנת פתיחה, אבל אני מחליטה לא לדחוק אותו לפינה. רק הכרנו, והבוקר עוד צעיר.
• • •
הקו של בזק מייצר שלושה מתוך ארבעת אבות המזון שלי: כל משפחת הפרה ביסקוויט, כיף כף, פסק זמן מיוחדים ואת כל הסידרה המחוטבת של חטיפים בני 92 ו־99 קלוריות. אני מתוודה בפניו שאני וחטיפי שוקולד דיאטטיים כבר לא הולכים ביחד ומספרת לו על הדיאטנית שלי, שקבעה ששוקולד דיאטטי הוא אשליה כמו קולה בלי גזים או חופשה עם ילדים. כאילו, מה הטעם? אם אתם רוצים לסבול ולשקר לעצמכם - בבקשה. אני לא רוצה. בזק חושב שאני טועה, ושיש לחטיפים דיאטטיים שוק גדול. ימים וקילוגרמים יגידו.
הריח במפעל ליד הקו משכר. אני רוצה ללקק את פס הייצור, שכולם ילכו הביתה ואני אשאר פה לבד. אפילו שעה תספיק. אבל עכשיו נגמרו המשחקים, צריך לעבוד. אפשר לשמוע את מאות המכונות פועלות ומשקשקות, ואפשר לראות את העסק מתקתק.
מכל עבר מביטים אלי מכרים. הנה מיני פסק זמן, שם טעמי (היי!), ולא רחוק משם אני מזהה עוגת בראוניז. בשלב זה אפילו בזק נדהם מהידע המקיף שלי על עולם המתוקים. הוא עוד יגלה שאני לא חובבנית.
הקו עובד 24 שעות ביממה, למעט שישי ושבת. כל פועל הוא חלק מצוות של לפחות שמונה אנשים (יש צוותים של עשרה ו־12), ולכל אחד אחריות מוגדרת, בלעדית ותחומה. על כל מוצר בקו עובדים יום, חצי יום או כמה שעות, תלוי בדרישות וביעדים. לפני חגים גדולים - פורים ופסח, למשל - מגבירים את הקצב: בפורים בגלל משלוחי המנות, ובפסח בגלל החטיפים הכשרים.
בשלב הזה, אטמי האוזניים שקיבלתי מתגלים כחשובים. הרעש בלתי פוסק. אבל עכשיו אני צריכה להתרכז: המשמרת שלי מתחילה.
יפתח וולף ושמעון בזק // צילום: אפרת אשל
• • •
אני ניצבת מול פס ייצור עמוס באלפי אצבעות שוקולד. העטיפות הצבעוניות מרצדות מולי. מדובר בגן עדן לילדים (וגם לחלק מהמבוגרים). איך אפשר לעמוד בפיתוי כזה?
המשמרת של עובד בצוות היא בת תשע שעות, שבהן אמורות להיפלט מהקו 200 אלף אצבעות. הקו מבוסס על 1,000 תבניות, שבכל אחת 75 אצבעות. התפוקה היומית מהקו היא 2.5 טונות אצבעות. כל אצבע שוקולד שוקלת 12 גרם. חישבתי שייקח לי בדיוק שתי שניות לחסל אצבע אחת.
בראא שָאני (22) מלמדת אותי את העבודה שלנו עם האצבעות. בעיקרון, אנחנו עוקבות אחרי תבנית פלסטיק מלאת אצבעות. התבנית מתהפכת אוטומטית בזכות מכשיר פטישים, הדופק עליה ומשחרר ממנה את האצבעות, והן נושרות, טריות ומוכנות. אני יודעת כי טעמתי. ואז טעמתי שוב כדי לוודא. ואז טעמתי עוד קצת.
שָאני מסבירה לי מה התפקיד שלנו, איך אנחנו מוודאות שהאצבעות תקינות, ושהעטיפות יושבות טוב. יש לנו אחריות גם על מכונת העטיפות. אנחנו עומדות ומסתכלות על מגשי האצבעות, ובראש של שתינו חולפת אותה מחשבה. "אני אוהבת לאכול מהקו, וזו גם העבודה שלנו", היא מחייכת בלי ששאלתי. מצוין. הגעתי למקום הנכון.
אני מתנדבת מייד להחליף אותה. "לטעום כדי לדעת שהכל תקין" זה גם המוטו שלי. כאן הם קוראים לזה "בקרת איכות". את האצבעות הפגומות, שגודלן וצבען לא נראים טוב, צריך להוציא מהקו. ערימות של נפלים נזרקות הצידה. לי הן נראות בסדר גמור, אבל בכל מה שקשור בשוקולד, אין לי באמת סטנדרטים.
בצהריים אוכלים כאן שניצל, לא טוויסט. שיר זיו עם חברים פריכים // צילום: אפרת אשל
אחרי כמה סיבובים וטעימות (המספר המדויק יישמר במערכת), הגיע הזמן להחליף גלגל של נייר עטיפה. אני זוממת לעשות הכל לבד, אבל זה לא כזה פשוט. יש פה טכניקת ידיים, מוטוריקה עדינה וריכוז שיא. האצבעות בדרך אלי, והן מחכות לעטיפות טריות. כשזה מצליח, זה נראה ממש קלי קלות.
שָאני מספרת לי שהיא אוהבת לעבוד בקו של האצבעות ובקו של מיני פסק זמן. אני מדמיינת את עצמי מורידה חצי תבנית אצבעות בלי שאף אחד ישים לב. היא מעירה אותי מהפנטזיה לעבודה.
אני מבקשת רגע הפסקה ועוברת לרגל אחרי עמדת ה־CCP, גלאי המתכות. פעם בשעה בודקים שאין שום גוף מתכתי או זר בתוך האצבעות. אם יימצא כזה - המכשיר יצפצף, ממש כמו מגנומטר של בני אדם. נדמה לכם שקשה לעלות על מטוס עם חפץ חד בתיק? נסו להיות אצבע שוקולד.
• • •
בדרך לעמדה הבאה אני פוגשת איש בחלוק עם לוק של אדם שלמד בטכניון. קוראים לו יפתח וולף, והוא טכנולוג ייצור. אני תופסת אותו ביום של תורנות, שזה אומר שבין 9 ל־10 בבוקר הוא נאלץ לסייר ברחבי המפעל ולטעום ממתקים. צר לי עליו, בחיי.
בכל בוקר טכנולוג מזון עושה טעימות במפעל. הטכנולוגים בודקים את הטעם והמרקם של המוצרים, וגם את העטיפה וההדפסה שעליה. וולף עושה לי היכרות עם סוגי השוקולד - חלב, לבן ומריר (הפתעה, הפתעה), ומתעכב על האחרון. שוקולד מריר הוא עולם פנטסטי, ממלכה שאני והדיאטנית שלי מפצירות בכם לא להכיר באופן אישי.
וולף מספר לי על ההבדלים בין המרירים, לפי האחוזים של מוצקי הקקאו בכל אחד מהם, ואני נזכרת באחד ממשפטי הקאלט של "העולם הערב": "שוקולד מריר בשל היחס לו הוא זכה במפעל". אבל כאן השוקולד הוא המלך, וכולנו עבדים לרגליו.
"מה שחשוב לדעת לגבי שוקולד מריר הוא שכל מה שהוא לא מוצקי קקאו זה בעצם סוכר", אומר וולף, ואני מהנהנת כאילו הבנתי כל מילה. למעשה, אני כבר מדמיינת את התחנה הבאה שלי. לפני שאנחנו נפרדים, אני מוכרחה לברר איתו מה הפייבוריט שלו. "אני אוהב את כל הסוגים", הוא עונה כמו טכנולוג ייצור ממושמע. "העובדים יוצאי רוסיה מעדיפים באופן מובהק את השוקולד המריר, מבחינתם זה ה־שוקולד, וכל השאר לא נחשב". הו, אני נוטה להסכים איתם.
העמדה הבאה היא ארץ החלומות של האימהות, ממלכת פתי בר. אני לא יודעת ממה הילדים שלכם ניזונים, הבנות שלי חיות על 50 אחוז ערוצי דיסני ו־50 אחוז פתי בר. לפעמים, נגיד בחגים ובחופשות ארוכות, אני מרשה להן לשלב בין השניים. כצפוי, ואולי בגללי, גם פתי בר מיוצר במפעל 24 שעות. צוות של עשרה אנשים ממונה על המשימה הלאומית, להאכיל את ילדי ישראל בביסקוויטים. כ־20 טונות פתי בר מיוצרות כאן מדי יום (רגע, אני מנסה לחשב כמה מזה מגיע למשפחה שלי).
בכל שעה עוברים הביסקוויטים בקרת איכות. הטעם נבדק, וגם תקינות האריזות.
"זה אחד ממוצרי הדגל הנוסטלגיים", מספר לי ערן אברהם, מנהל אגף תעשייה, בזמן שאני מנסה להתחקות אחר המסלול שעובר הביסקוויט. אני מגיעה מייד למקור הריח. זה לא ריח של שוקולד, אלא של עוגייה טרייה שהרגע יצאה מהתנור, כפול אלפי יחידות. חוש הבילוש המפותח שלי מוביל אותי לגביע הקדוש: מכשיר שיורה פתי בר. בחיי. דמיינו תותח של כדורי טניס, רק תחליפו את הכדורים בפתי בר.
כמו עובדת מנוסה, אני נאלצת לטעום כמה מהעוגיות החמות. העובדים בקו מתבוננים בי בהפתעה. חבר'ה, בקרת איכות זו אני.
• • •
גם מחלקת מקופלת עובדת 24 שעות כדי לספק את המלאי. הצוות מונה שמונה עובדים מיוחסים, שנבדלים מיתר עובדי המפעל גם באזור העבודה וגם באופן הלבוש. זהו אחד האזורים השמורים ביותר במפעל, כי המתכון של מקופלת הוא סוד כמוס. ביקשתי בנימוס, אבל לא הסכימו לתת לי אותו.
מחלקת מקופלת היא אזור ללא גלוטן (מ־2010 המקופלת אינה מכילה גלוטן), ובגלל ההקפדה הזאת אני מקבלת עוד חלוק, כמו גם כובע אדום, ומתבקשת לחטא שוב ידיים לפני הכניסה.
ואז אני נכנסת לקודש הקודשים.
ריח השוקולד מקיף אותי מלפניי ומאחוריי ומכל צדדיי. זה הדבר האמיתי.
פאני ריז'ה, דמות שנראית כאילו הגיחה מרומן של אלונה קמחי, היא ראש מחלקת מקופלת. זאת הממלכה שלה. כבר 25 שנים שהיא במפעל, מהן שלוש שנים וחצי במקופלת. "זה לא שוקולד רגיל, זה שוקולד מקופלת", היא מסבירה בעיניים בורקות. "הוא יותר סמיך, והצמיגות שלו שונה.
"הקטע של מקופלת הוא הפירורים. זה מוצר בלי תבנית, וצריך לשמור על מימדים ועל איכות גבוהה ולא משתנה, אוורירי אבל לא מדי, אלא בדיוק ברמה שתספיק. זה צריך להיות נמס בפה".
ריז'ה מנהלת את המקופלת על שלל צורותיה - לבן, מריר וחלב, החטיף הרגיל (25 גרם), מיני מקופלת למיקסים (17 גרם) וגם מקופלת אקסטרה לארג' (33 גרם). יש גם מקופלת בכשרות גבוהה של בד"ץ, כי מתברר שהעדה החרדית משתגעת על מקופלת. היא מודה שהיא אוהבת מקופלת לבנה, אבל אני עדיין מחבבת אותה.
תוך כדי שהיא מדברת, אני מרגישה כאילו אני שוחה בכוס שוקו מהביל. וזה פשוט אגדי. אני מתבוננת בסכין שחותכת את יחידות השוקולד, ואז המקופלות המהבילות עוברות לסרט הקירור. משם הן נקטפות לעטיפה.
פעם בשעה יש תורנות טעימה. אני שוב מתנדבת, אבל ריז'ה רומזת לי שאני לא אשהה כאן שעה, בגלל הסודיות. מצד שני, היא מבטיחה לי שאצא משם עם טעם טוב בפה. מי כמוה יודעת.
חיים פלגי, טכנולוג פיתוח ראשי שוקולד (המשרה הבאה שלי, אבל אל תגלו לו), מסביר לי שמקופלת היא אחד הבאנקרים של המפעל כבר שנים, ולכן הם לא משנים בו דבר. "עשינו ניסיונות ובדקנו טכנולוגיות, והגענו למקופלת אוורירית. יותר מדי חם זה ייצא שרוף, ויותר מדי קר זה ייצא לא טעים".
השתכנעתי, ואני מרגישה בשלה לבקרת איכות. ריז'ה מגישה לי מקופלת. ואז עוד אחת. "אני שמנה כי אני אוכלת כל היום", היא צוחקת, ואני מחליטה לעצור. המקופלות הטריות כבר נמסו בפה, שום פירור לא נשר עלי. ככה בדיוק מקופלת אמורה להיות. מעכשיו, אם לא אקבל בדיוק את הטעם הזה בקיוסק הסמוך למקום מגוריי, אגיש תלונה.
• • •
אחרי הפסקת צהריים (שניצל, לא שוקולד, לצערי), אני מוצאת את עצמי במחלקת הטוויסט. חרף ההשמצות שהשמעתי על המוצר באוזני כל עובדי המפעל שפגשתי עד עכשיו, בזק מחליט לא לנטור לי טינה ומאפשר לי בכל זאת להתנסות בעבודה שם. אני מתיישבת בקו, כשהררי טוויסטים שועטים לעברי ועלי למצוא את התקולים שבהם. מדובר בנחיל בלתי נדלה של טוויסטים צהובים, קטנים ומעצבנים. והם לא מפסיקים להתקיף אותי.
רגע! מצאתי אחד תקול! עטיפה בלי טוויסט נוחתת בידי, ואני מוציאה את הטוויסט התקול מהקו. בזק מבחין שמיציתי את העמדה ומציע לי ללכת לארוז.
"זהו, זה נגמר בינינו?" אני שואלת כמעט בדמעות.
"מה פתאום. לכי תלמדי לארוז שוקולדים".
אני נשלחת אחר כבוד לקו שבו מייצרים, בין השאר, את סידרת ספלנדיד. גם כאן מדובר באזור ללא גלוטן, ואני שוב לובשת חלוק נוסף, חובשת כובע ושוטפת ידיים. לא מתעסקים עם אלרגיים, כן?
ברגע שאני חוצה את המחיצה, ריח מטורף של שוקולד ופירות יער תוקף אותי מכל הכיוונים. יכול להיות שאני שוחה בבריכה של שוקולד, אוכמניות ופטל?
אני מתגנבת לראות מהיכן מגיע הריח (העבודה לא תברח לשום מקום) ומגלה שהשוקולד נשפך ממיכל ענק לתוך תבניות. ראש יציקה יוצק אותן, בלי מגע יד אדם, לתבנית, ואז התבנית עוברת לקירור. התוצאה היא חפיסת שוקולד מריר עם פירות יער. אני מבטיחה לו לקחת אותו ולטפל בו באופן אישי.
לובה מלמדת אותי איך להכין מארזים. 12 חבילות בקופסה. הקצב שבו יורה המכונה את החבילות מסחרר וצריך להספיק לתפוס אותן, אחרת הן יעופו אל הלא נודע. אבל אין לי שום כוונה להיכנע.
איכשהו, אני מצליחה להדביק את הקצב. הבעיה היא שסגירת הקופסה דורשת מיומנות טכנית, וזה משהו שאין לי. שתי ידיים שמאליות מלוות אותי מהגן. לובה לא מוותרת. היא מראה לי שוב איך סוגרים את הקופסה בצורה נכונה, ואז שוב. זה לא באמת מסובך, רק דורש ריכוז. על היעדר הכישרון בידיים אני מפצה בעקשנות. עוד לא קם השוקולד שישבור אותי.
אני מזהה חבילה אחת פתוחה ומחליטה לא להכניס אותה לקופסה. אבל רגע, יש לי רק 11 חבילות, אחת חסרה! מה עושים? האם עלי לעצור את המכונה? לעצור את הקו? אני מחליטה לא לסגור את הקופסה ומניחה אותה בצד. לובה פותרת את הבעיה כשהיא שולפת מהמלאי שבצד עוד אריזה ומכניסה אותה לקופסה. כמה פשוט.
• • •
חצי יום חלף, ובדרכי לעמדה האחרונה אני נתקלת בחזון אחרית הימים: סירי ענק של שוקולד. דמיינו סיר צבאי, ואז תכפילו בארבע. אני לא יודעת מה אתם הייתם עושים אילו נתקלתם בסיר ענק של שוקולד. המחשבה הראשונה שלי היתה: הגעתי הביתה.
"זה טנק טורטית", מסביר לי מפעיל בכיר. אני מקבלת ממנו אישור לערוך בדיקה מקיפה בסיר שניצב לצידו, סיר של שוקולד חלב. בשלב הזה אני מודיעה לבזק שהמשמרת שלי הסתיימה, ואני נשארת לישון כאן.
אברהם מספר לי שמדי שבוע נפגשים צוותי חדשנות של המפעל. הם מורכבים מטכנולוגים ומאנשי שיווק, שמביאים בריף ואומרים איזה מוצר הם רוצים. אחר כך עובדים על החידוש במעבדת פיתוח מתקדמת ומביאים לישיבה טעימות לראות אם זה עובד, אם זה טעים ואם זה עונה על מה שדמיינו. "פיתוח לוקח כמה חודשים, שבמהלכם הוא עובר כל מיני תהליכים ושינויים. למשל, אנחנו מוסיפים למוצר קיים סוכריות קופצות, עדשים, או דברים אחרים". מסתורי משהו.
אני בודקת מתי הפגישה הבאה של צוות החדשנות. לא בטוחה שאני מוכנה לחשוף בפניהם את הפיתוח שלי, שמתנהל בעזרת מיקרו ביתי וכולל שוקולד, בננה ונגיעות של מקופלת (נסו בבית וזיכרו שכל הזכויות שמורות וכו').
רגע לפני הפרידה מהמפעל, אני פוגשת את יפתח עצמון, בעל התואר השווה "מנהל מפעל עלית ממתקים". בקומה שלו, אגב, יש מטבח, וכמו שאתם יכולים לחשוד, הוא מלא בכל טוב. חמור מזה: הטכנולוגים מפצירים בעוברות האורח לאכול את השוקולדים והממתקים, כדי לשמוע מה האנשים מחוץ למעבדה חושבים על היצירות שלהם. מדובר בסכנה אמיתית לשוקוהוליקים.
כן כן, ברור שעצמון רגיל לשמוע מאנשים את המשפטים "קיבלת את הג'וב החלומי", "כל היום אתה אוכל ממתקים". אבל למרבה ההפתעה, הוא חטוב למדי. אני רק מדמיינת את עצמי אחרי חודש בעבודה הזו.
"אני אוכל ממתקים במידה ולא מפריז בכמויות", הוא אומר. "אושר מרזה".
ברור. בלילה אני כותבת מייל מתנצל לדיאטנית שלי. אני מתחייבת בפניה שבפעם הבאה שאבקש לעבוד במפעל זה יהיה קשור לירקות, ושתינו מסכימות שמדובר בשקר מוחלט. לא נורא, תמיד יש את החודש הבא כדי להתחיל דיאטה חדשה. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו