"אני זוכרת את השכן שלנו דופק בדלת ואומר, 'יש מדינה, יש מדינה', ואת כולנו קמים ויורדים לרחובות ורוקדים", חוזרת רבקה מיכאלי בדיוק 68 שנים לאחור, לרגעי האופוריה באמצעה של מלחמת העצמאות על האבידות הכבדות שהביאה עימה.
"למחרת כבר היתה התנפלות של שבע מדינות ערב שבאו לכלותנו", היא ממשיכה. "באותם ימים נהרג בן דוד של אבא שלי, משה לוי, הוא היה בפלוגה שיצאה לחפש את הל"ה. וכשהוא נהרג, זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבא שלי בוכה.
"זו היתה תקופה שהרגשנו צודקים, שרצינו לחיות, ושהיינו תמימים גדולים".
אביה של מיכאלי, אברהם, עלה ארצה מגאורגיה והיה עורך דין במקצועו. אמה בלהה היתה מתורגמנית, דור שמיני בארץ. רבקה ושני אחיה, נפתלי ודן, התגוררו בשכונת קריית משה בירושלים.
בגיל 11 היא כבר השתתפה בתוכניות רדיו לילדים בקול ישראל. בצבא שירתה בגלי צה"ל ושובצה במחלקת קריינים, שם הגישה בעיקר תוכניות מוסיקה לחיילים. ומאז היא לא עוצרת. ב־60 שנות קריירה היא לא הפסיקה לעבוד לרגע: כשחקנית, כמנחת טלוויזיה, כזמרת, כקומיקאית, כמדבבת וכשדרנית רדיו.
אחרי שפוטרה מקול ישראל, החלה לעבוד ברדיו ללא הפסקה, שם היא מגישה תוכנית תרבות שבועית בת שעתיים בימי שישי אחר הצהריים.
היא מתגוררת בבית גדול בשכונת נאות אפקה בתל אביב. מעל ארונות המטבח מפוזרים הפרסים שגרפה לאורך השנים, ובהם פרס "מסך הזהב", פרס אופיר (על משחקה בסרט "מוכרחים להיות שמח" משנת 2005), פרס האקדמיה לטלוויזיה, ואפילו אות יקירת העיר תל אביב. לפרס ישראל המתבקש היא לא מצפה.
"אני יכולה להבין למה לא נתנו לי את פרס ישראל", היא אומרת. "התרומה שלי לקהילה אינה גדולה כמו של אחרים. גילה אלמגור הקימה את קרן המשאלות, חיים טופול הקים את כפר תקווה. אני לא חושבת שהפרס הזה מגיע לי, ופרסים זה לא משהו שצריך להגיד שמגיע.
"מאוד שמחתי שהשנה מקבל פרס פרופסור מומחה בענייני הודו, שכותב הרבה על הצד הזה של המתרס שאני נמצאת בו. יש הרבה טענות נגדו, ושר החינוך אמר שהוא ראוי לקבל את הפרס על העשייה שלו. אני גם שמחה בשמחתה של נורית הירש. אני לא חיה בשביל פרסים".
בניגוד למקובל בנוף המקומי, מיכאלי אף פעם לא חוששת להגיד את אשר על ליבה, גם כשהמאזינים ברדיו מייחלים למותה.
"אתה לא תאמין כשתראה את כמות האיחולים למותי שאני מקבלת בעמוד הפייסבוק של התוכנית. באיזו נבזות כותבים לי, באיזה חוסר כבוד למילים שיוצאות להם מהמקלדת. ואני מדברת על הורים לילדים. איך יכול להיות שמתבטאים ככה? אני רואה את זה ואני שואלת איך הם לא מתביישים בעצמם?"
מה הדבר הכי נורא שכתבו לך?
"אני חושבת שאיחולים למותי היו הדבר הקיצוני ביותר. היו עוד כל מיני דברים איומים".
לא עוברת לך לפעמים המחשבה "למה אני צריכה את זה, ואולי עדיף שאשתוק"?
"אם הייתי רוצה חיים נוחים, לא הייתי פותחת את הפה. הייתי שומרת על ראש קטן ולא אומרת לעולם מה אני חושבת. בעלי מאוד רוצה שאשתוק. אחרי שאני אומרת משהו שאולי פחות נעים לכמה אנשים, הוא אומר לי, למה? למה היית צריכה להגיד את זה?".
ב"ניקוי ראש". "היום אומרים את הדברים אחרת" // צילום: עליזה אורבך, באדיבות ארכיון "הארץ"
"הופעתי אתמול בחנוכת אולם על שם יוסי בנאי בבית הספר רימון, והיה נהדר. ביקשו ממני לשיר את 'על כל אלה', שנעמי שמר כתבה לאחותה ושיוסי ביצע. אני לא זמרת גדולה, ובכל זאת עשיתי את זה, ועצרתי במשפט 'השיבני ואשובה אל הארץ הטובה'. אני חושבת שזה המפתח, כי לשם אנחנו רוצים לחזור. אל אותה מדינה שהיתה לנו, שבה השיח היה תרבותי, ההתרסה היתה אחרת, הוויכוחים היו על רמה אחרת, ולא היה שיסוי ולא היו איומים".
את מודאגת או אופטימית?
"אני אופטימית, כי אני גם מסתכלת על הפיזיות של המדינה הזאת, והיא לא תלך מהעולם. היא פה כדי להישאר. אבל איזו מדינה זו תהיה ואיזה צביון יהיה לה במשפחת העמים, זאת השאלה.
"אתה קורא על ניצולי השואה, ואתה קורא בגלל איזו ביורוקרטיה אנשים מתים מרעב, וכל מי שיש לו בעיה עובר מרשות לרשות, ממשרד למשרד, עד שהוא נמק. הבריונות הזאת כל כך קשה לי. אני מודאגת מהיחס לאזרח ומהפערים האיומים שנוצרו, וכמובן מהחינוך".
• • •
גם ההופעה שלה בתחקיר השנוי במחלוקת של "עובדה" על רחבעם זאבי (גנדי) המנוח עוררה סערה.
מיכאלי סיפרה כי גנדי תקף אותה מינית בבר המצווה של בנו. במקרה אחר, לטענתה, איים שיפוצץ לה את הבית.
"קיבלתי המון תגובות אחרי השידור, לטוב ולרע. היו שתהו למה לא דיברתי על זה עד עכשיו. אז למי שתוהה, אני כן דיברתי על זה לפני עשר שנים אצל אושרת קוטלר, בתוכנית בערוץ 10, ועוד כשגנדי היה בחיים דיברתי על זה עם אהוד אולמרט, בתקופה שהיה ח"כ טרי וחקר את נושא הפשע המאורגן".
בזמן אמת בחרת לא להתלונן במשטרה.
"לא הרגשתי שתהיה לכך אוזן קשבת, והתחושה בציבור היתה שמי שמתלוננת, הופכת למטרידה בעצם הגשת התלונה. לפני 30 שנים היה גבר אחד ששלח אלי ידיים. ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'אוי ואבוי לך אם אתה שוב שולח אלי ידיים. למקרה שאתה לא יודע, אני חצי גרוזינית ואני אביא לך 3,000 איש שירביצו לך. אתה לא יודע איך זה ייגמר'. והוא הפסיק. בזמנו, הרגשתי שזו האופציה היחידה לטפל בכך".
היום יש מתלוננות שסוגרות את החשבון בתקשורת וברשתות החברתיות.
"נכון. אולי המהירות שבה עושים שיימינג לאנשים שהמעשה שלהם לא התברר עד הסוף היא בעייתית".
כמו שעשו לקולגה שלך משה איבגי?
"מה שאני לא מבינה במקרה הזה הוא למה שמחים לאידו כל עוד לא ברור מה באמת קרה שם. למה לא מצטערים שאיש כזה נפלא נפל? אני לא רואה שום חמלה, וזה קשה לי מאוד".
יצא לך לדבר איתו או לפגוש אותו מאז התפוצצות הפרשה?
"לא. אני לא יודעת אם יש לו כוח אלי בכלל. אבל הוא יודע כמה אני אוהבת אותו ומעריכה אותו, ואני מאוד מקווה שבסופו של דבר זה ייגמר בלא כלום. אם הוא חטא בפלרטוט יתר או שלח ידיים, כמו שלא מעט עשו, הוא כבר נענש".
איפה סיטואציה כזאת שמה אותך? מצד אחד, קולגה וחבר, ומצד שני, את יכולה להבין לליבן של נשים שבאות וטוענות שהוא פגע בהן.
"עצב איום ונורא. השאלה היא מה בדיוק קרה שם".
היתה גם פרשת אייל גולן.
"אייל גולן יצא נקי, אבל שיתוף הפעולה שלו עם אביו מאוד מטריד. זה היה נורא בעיניי. כאמא, כסבתא, סיפור עם קטינות מזעזע אותי. זה מקפיץ אותי וזה מפחיד אותי".
את משמיעה את אייל בתוכנית שלך?
"השמעתי אותו אתמול. אני לא עושה טיהור אתני. אני משמיעה מה שמוצא חן בעיניי".
ממשפחת זאבי נמסר כי אין שום לגיטימיות עיתונאית בפרסום הטרדות כביכול מלפני כ-50 שנה, כאשר גנדי אינו יכול להתגונן כי הוא נרצח בידי מחבלים כבר לפני כ-15 שנים. זוהי התעללות בגוויה, שאין לה כמובן שום יכולת להפריך את הדברים המרושעים.
רחבעם זאבי // צילום: לע"מ
• • •
מיכאלי היתה נשואה ליורם ליבוביץ', אבי ילדיה. הם התגרשו ב־1979, לאחר 12 שנות נישואים. מאז 1992 היא חיה עם ראובן שרוני (78), שמכהן בהנהלת חברת הביטוח "שירביט". ב־2008 הם נפרדו לעשרה חודשים, ושבו להיות ביחד.
שני ילדיה מתגוררים בארה"ב: יהונתן (48) הוא איש הייטק ומתגורר בברוקלין, מיכל (46) היא מורה ליוגה ומנהלת ערוץ טלוויזיה באתר אינטרנט בקולורדו. "הם אמנם גרים שם, אבל קשורים מאוד לארץ", אומרת מיכאלי. "יש להם דירות פה, ואני מקווה שיום אחד הם יאיישו אותן".
היא סבתא לארבעה נכדים: מאיה (18), עומרי (14), טלי (13) ועמליה (10). "אני סבתא במנות קטנות, כי הילדים לא גרים כאן. זה קשה מאוד, אבל אני נוסעת הרבה, ומדברים הרבה בסקייפ. זו לא תמורה מלאה, אבל אין לי ברירה".
בשנים האחרונות נפטרו לא מעטים מחבריה, ובהם נעמי שמר, דודו דותן, אהוד מנור ומוטי קירשנבאום. במרכז סלון ביתה תלויה תמונתו של מי שהיא מתגעגעת אליו יותר מכולם: אחיה המנוח, פרופ' דן מיכאלי, לשעבר מנהל בית החולים איכילוב, שהלך לעולמו בינואר 2006.
"הוא היה האורים והתומים שלי. מרובע ופתוח, שמרן שבשמרנים, אבל יכולתי לדבר איתו על הכל. הוא היה כתף של שבט שלם, ואיש יוצא דופן. הוא גם היה חבר קרוב של יוסי בנאי, ושניהם עברו את התקפי הלב שלהם יחד. הם גם היו דומים פיזית. כמה חודשים אחרי שאחי נפטר, גם יוסי נפטר.
"אלה היו שני מקרים שהותירו בי הלם. השאירו אותי עם שפתיים לבנות קפואות, והעיניים שלך לא יכולות להיעצם יותר. כאילו מישהו העביר בך זרם איום ונורא. מלבדם, יש את נעמי שמר, אהוד מנור ודודו דותן. המוות שלהם הרעיד אותי".
את מדברת אליהם לפעמים?
"עם אחי אני מדברת. מיוסי אני עדיין מפחדת שהוא יראה את הדברים שאני עושה".
המוות מפחיד אותך?
"זה לא שאני מפחדת להתאייד. אני מפחדת מהשלב שלפני. מה יקרה שם? יש לי חברה עם אלצהיימר, בחורה משכילה, שהיום כבר לא יודעת לקרוא. יש סביבי סיפורים איומים אחרים, שאותם אני ממש לא רוצה. אבל את זה אין לדעת, אי אפשר להחליט מתי תבוא המעלית".
לאחרונה עלה תשדיר שלך למיחזור בקבוקים, שבו את מדברת בהומור ובחינניות על הדיווחים על המוות שלך. צריך הרבה אומץ כדי להסכים לזה.
"זה תשדיר שידעתי שאני לוקחת בו סיכון או עושה דבר מהפכני, ואני מאוד שמחה שעשיתי את זה. הרעיון המרכזי הגיע מהם, והוא דווקא מצא חן בעיניי. בניסוח הראשון, השני והשלישי עדיין התלבטתי. הוספתי כמה דברים, שיניתי כמה דברים ועידנתי, עד שהגענו לטקסט שבסופו של דבר צולם".
"אני כל הזמן מספידה את עצמי בדרך כזו או אחרת. בכל פעם שמישהו מת, חולפת ברקע השאלה 'עוד כמה זמן תמשכי?' פעם מישהו כתב, 'רוב החברים של רבקה מיכאלי מתו, והיא עדיין ממשיכה לעבוד'".
מה יגידו עלייך?
"היתה גבוהה (צוחקת). מה יכולים להגיד עלי? שטותניקית".
מאחורי המיקרופון. "נעלבתי כשפוטרתי מקול ישראל, אבל גם על זה התגברתי" // צילום: יצהר תרמו
• • •
אחד הרומנים הארוכים של מיכאלי בקריירה היה עם רשות השידור. כמעט 40 שנים עבדה בקול ישראל, וגם בערוץ הראשון עבדה עשרות שנים. התוכנית הראשונה שלה בטלוויזיה היתה "ניקוי ראש" ב־1974. בשנות השמונים הגישה את תוכנית האירוח המצליחה "סיבה למסיבה", שבה גם חשפה לעולם לראשונה את דנה אינטרנשיונל.
רק השבוע היא התבשרה על מועמדותה לתפקיד השחקנית הטובה ביותר בסידרה קומית־דרמטית, על תפקידה בסידרה "איפה אתה חי?", ועל המועמדות של "בנות הזהב" (שתחזור בקרוב לעונה חמישית בערוץ 10) בקטגוריית הסיטקום הטוב ביותר. בערבים היא משחקת בתיאטרון גשר בהצגה "זעיר אנפין".
הערב (21:30) היא שוב תופיע על מסך הערוץ הראשון, הפעם כמנחת המשדר החגיגי של יום העצמאות, ביחד עם אלי יצפאן. "יצפאן יוצא מן הכלל", היא אומרת. "בצילומי התוכנית, שנינו רצינו את אותם הדברים ופסלנו את אותם הדברים. נהנינו מכל רגע".
כשאת חוזרת להופיע בערוץ הראשון, מתעורר רגש כלשהו? אולי געגוע?
"כלום. הייתי הרבה פעמים באולפן שבו צילמנו את 'סיבה למסיבה', ולפעמים אני פוגשת עובדים שעבדו איתי אז, וזה נחמד. אבל אין לי רגש מיוחד. לפעמים אני רואה את עצמי בלילות, בשידורים החוזרים בערוץ הראשון, ואני אומרת לעצמי, למה התלבשת ככה, עם הכתפיים האלה, ומאיפה הבאת את השאלה המטומטמת הזאת? אבל לא משהו מעבר לזה".
זה קשור לדרך שבה הסתיים שיתוף הפעולה שלך עם קול ישראל? פוטרת אחרי 39 שנים, ביחד עם מגישים נוספים.
"לטלוויזיה מעולם לא היו לי טענות. מהרדיו היה לי עלבון, אבל גם הוא הספיק לעבור, גם עליו התגברתי".
מה את חושבת על מה שקורה היום ברשות השידור?
"נורא חבל לי. היו שם דברים שהיה צריך לנער, כמו התאבנות של חוסר רצון להשתמש בציוד חדש או ועדים עקשניים. מה שקרה בסופו של דבר זה שאיבדו את הילד. היו צריכים לעשות רפורמה ולחשב מסלול מחדש, אבל זה כל כך לא נכון לבטל את השידור הציבורי.
"אני מדברת עם אנשים בגילי וגם יותר צעירים, וכולם צופים בערוץ הראשון. פעם הפרסומות בערוצים המסחריים היו מלהיבות, כי היתה בהן השקעה שלא היתה קודם. היום, קצה נפשם של האנשים בפרסומות, והם גם מחפשים יותר תוכן ופחות ריאליטי.
"בריאליטי אתה פוגש אנשים לא מעניינים, שאתה עומד לבלות איתם המון שעות ואתה בכלל לא רוצה לדעת מה הם חושבים. התובנות שלהם שוות לכלום. בערוץ הראשון, בכל תוכנית של יעקב אחימאיר אתה יוצא עם ציוד. אתה רואה את אורן נהרי, ואתה מרגיש שהצטיידת במשהו".
את צופה בריאליטי?
"מעט מאוד, לשמחתי, כי אני עובדת בלילות. אני רואה בפרומואים ובעיתון מי היה ומי השתתף. יש מעט מאוד אנשים שצריך לשמוע אותם מעבר לתוכנית".
הציעו לך להשתתף בריאליטי?
"בטח, באח הגדול".
זו היתה אופציה מבחינתך?
"אתה השתגעת? מעניין אותי שמצלמה תעקוב אחריי? בשום אופן לא. כל התחבולות והמזימות שעושים שם הן מגונות באופן איום ונורא. כל השקרים והקנוניות שהתרבות הזאת יוצרת, גם ב'האח הגדול' וגם ב'הישרדות'. אתה יושב מול בן אדם ומשקר לו בפנים, וזה נחשב למעשה מתוחכם וראוי לחיקוי. אני אף פעם לא הייתי מודל חינוכי, ועכשיו אני זועקת בשם החינוך. אני חושבת שזה דבר נורא. אני יודעת שזו מגמה עולמית, וזה מסקרן ואנשים נמשכים לזה, אבל בתחבולות תעשה לך טלוויזיה?"
היית מוכנה להנחות ריאליטי?
"מהסוג הזה? בשום אופן לא. הייתי קרובה לזה אולי ב'בליינד דייט' (אחת מתוכניות השידוך הראשונות ששודרו בארץ; ע"ס), באמצע שנות התשעים, אבל שם זו לא היתה רמאות, אלא יושר אמיתי. כל מה שהיה שם היה ישר לגמרי".
את רואה את עצמך עובדת בטלוויזיה בתאגיד השידור החדש?
"אני לא חושבת שיציעו לי, ואני גם לא רוצה. אני לא חושבת שאני יכולה להגיש תוכנית באופן קבוע, כי אני בת 78".
ותוכנית שבועית?
"לא. הטלוויזיה בנויה היום על אנשים יותר צעירים, ואני בוודאי לא רוצה לחזור לעול הזה. תוכנית שבועית יש לי ברדיו, אכפת לי ממנה, והיא מעירה אותי ומשמחת אותי".
• • •
אם היו מציעים לך היום תוכנית אירוח בפריים טיים של ערוץ 2, היית מסרבת?
"בטח. גם לא השתבשה דעתם עד כדי כך, הם אנשים עם עיניים בראש והם יודעים מה הטלוויזיה אוהבת: אנשים צעירים, יפים וגזורים. ואני לא עונה לזה".
אז אנשים מבוגרים לא יכולים להוביל תוכנית בפריים טיים?
"יכולים להנחות את 'מועדון שעון הזהב'".
אז הבנת את "גולברי", שסיימו את הקשר עם איילת זורר לטובת אסתי גינזבורג הצעירה?
"להיות בת 46 זה לא להיות בת 78. איילת מאוד מטופחת ונראית מצוין. עובדה שאתה רואה אותה בפרסומות, והיא היתה ונשארה יפה. אני חושבת ש'גולברי' רשאים להחליף את הפרזנטורית, אבל הדרך והנימוק היו כל כך לא נכונים, שהם אכלו אותה וקיבלו בומרנג שפגע בהם".
סאטירה בטלוויזיה תהיי מוכנה לעשות?
"כשיהיו פוליטיקאים בגילי, אני אעשה (צוחקת). אני מצטרפת מדי פעם ל'גב האומה' ומאוד נהנית. אני חושבת שהם, וגם 'ארץ נהדרת' כמובן, הסאטירה הכי ישרה. ב'ארץ נהדרת', אם צריכים דמות של אמא או של סבתא, קוראים לי".
מה את חושבת על הסאטירה של היום?
"הקצב שלהם הרבה יותר טוב משהיה לנו. אצלנו המערכונים היו תמיד דקה אחת יותר מדי. ויחד עם זאת, היינו הרבה פעמים מאוד מאוד חריפים. היום אולי אומרים את הדברים אחרת, אבל המסורת הזאת של הסאטירה בהחלט ממשיכה ונמצאת אצל האנשים הנכונים".
את ידועה כמלכת תוכניות האירוח. מי שהיה מתארח אצלך בתוכנית, היה מגיע למחרת למעמד של אלבום זהב, כוח עצום.
"נכון. אני לא ניצלתי את הכוח הזה, אבל אני יודעת שזה היה ככה".
יש היום מישהו בבידור בארץ שיש לו כוח כזה?
"אולי גלגלצ, למרות שרוב הזמרים בפלייליסט. אתה כמעט לא יודע על קיומם, אלא אם הם עוברים איזו רמפה, ואז מתחילים להכיר אותם".
כשאת שומעת את הטענות נגד התחנה, מה את חושבת?
"אני חושבת שאסור להתערב להם. החלוקה שם היא לא 'מזרחית או לא מזרחית'. אתה יכול לשים אותי במשבצת של מזרחי או לא? אבא שלי ממוצא גאורגי ואמא ממוצא אשכנזי, ושניהם ילידי הארץ, והלכתי לבית כנסת בנוסח ספרד. אז מה אני? אני ישראלית, וזה מה שצריך להיות".
עדיין יש הרבה אמנים שטוענים שלא משמיעים אותם, למרות ההצלחה הגדולה שלהם.
"גם בתקופת 'סיבה למסיבה' בן אדם היה עושה אלבום וחושב שמגיע לו להיות בתוכנית, והשיקולים המערכתיים הם תמיד אחרים. הם לא בנויים לפי כרונולוגיה, ולאף אחד לא מגיע כלום. פה זה לא קופת חולים. לא כל מי שטרח והוציא המון כסף ועשה אלבום צריך להיות מושמע בגלגלצ, אלא אם הוא עונה לקריטריונים של פופולריות של שיר מוצלח במיוחד".
את בעד שיטת הפלייליסט?
"לא בכל התחנות. לגלגלצ זה מתאים, אבל לא לרשת א' ורשת ב' ולא בתחנות האזוריות. כל עוד זה נשאר רק שם, אז זה בסדר".
מה את חושבת על ההתערבות של שרת התרבות, מירי רגב, בעניין גלגלצ?
"אני חושבת שבאמצעות הטענה לקידום הפריפריה היא פוגעת בעשייה. באנגליה, למשל, זה לא שאין תיאטרון בליברפול או בערים אחרות, אבל כששחקן מאוד מצליח בעיר אחרת מגיע ללונדון, הוא עושה שם את הקריירה שלו. אותו דבר בוושינגטון, שהיא עיר בירה והתיאטרון בה טוב, אבל הוא לא נחשב ולא קובע. מה שנחשב זה התיאטרון בניו יורק, הוא הליבה. והניסיון להשמיד את הליבה הזאת הוא לא נכון.
"תעבור בארץ שחקן שחקן ותראה מי מזרחי ומי לא, מי תל־אביבי ומי לא, ותגלה שהרוב לא תל־אביבים אלא אנשים שעברו לגור פה בעקבות המקצוע, כל אחד מסיבותיו. מפה אנחנו מביאים את התרבות להרבה מקומות בארץ. אפשר עוד יותר לעודד את זה, אבל לא צריך לפגוע בשביל זה בתל אביב. בסופו של דבר, תל אביב זה הפריים טיים. רוצים להקים להקות תיאטרון בכל מקום בארץ? אדרבה. רק שיפרנסו אותן".
מה דעתך על הסגנון שלה?
"אני חושבת שהוא לא תרבותי. שרת תרבות שמצטטת משפט באנגלית משובשת ומשתמשת במשפט 'קאט דה בולשיט' - אין דבר כזה בשום מקום בעולם. תרבות קשורה גם בניסוח. זה עצוב לי".
• • •
מה את חושבת על מצב התרבות בארץ?
"התיאטרון פורח, והוא נפלא. בכל פעם אני הולכת להצגה אחרת ואומרת, וואו. הייתי ב'אישה בורחת מבשורה', קופרודוקציה של הבימה והקאמרי. אתה בא לדבר כזה, ואתה אומר שכל כך חשוב לראות את זה, וזה כל כך מזכך בעצב שלו.
"אני מגיעה מדי פעם להופעות מחול, וזה נפלא, ואני רואה תערוכות יוצאות מן הכלל. אבל יחד עם זאת, אני חושבת שלא נעשה מספיק. הייתי מטפחת כל אמנות שנוצרת פה בישראל, באשר היא. מבינה שזה אותנטי, זה שלנו, וככל שזה יותר אותנטי, כך זה יותר נכון לייצוא".
מה את שומעת ברדיו?
"אני שומעת הרבה קול המוסיקה וכמה תוכניות קבועות ברשת ב'. ברדיו ללא הפסקה אני אוהבת לשמוע את פרופ' קרסו ואת 'שבת עברית' בשבתות".
את שומעת מוסיקה ים־תיכונית?
"לפעמים, כשיוצאים דברים נהדרים. 'דרך השלום' זה אחד השירים הכי יפים ששמעתי. אפילו השיר 'החיים שלנו תותים' הוא אמנם לא כל כך חכם, אבל יש בו משהו חיוני ויפה.
"יש מדי פעם שירים מצוינים, אבל חבל על הנחיתות במילים. יותר מדי שירים שהמילים שלהם הן שום דבר על שום דבר, שכל הגברים יוצאים בכיינים ועזובים ובודדים, וכאלה שכתבו את המילים על אותו פלייבק, כאילו כל השירים אחים. מדי פעם יש גם כישרון אדיר, וזה קורה גם בשירים 'אשכנזיים', שפתאום יוצאים כמה שירים שמקפיצים אותך, ואתה אומר, וואו, איזה שיר יפה ומלא השראה".
רבים מהזמרים המזרחיים טוענים שהם סובלים מאפליה.
"אני הייתי המנחה הראשונה של פסטיבל הזמר המזרחי. אביהו מדינה הוא אחד האנשים שתמיד הערצתי, ואני כל כך אוהבת שהוא שר, כי הוא שר יוצא מגדר הרגיל. אני זוכרת שראיתי בפעם הראשונה את שלמה בר והברירה הטבעית, והם היו נפלאים בעיניי. גם ג'ו עמר. היום אין לך שמחה או אירוע שלא ייגמרו במוסיקה מזרחית.
"אני לא חושבת שמוכרחה להיות סתירה בין שני הז'אנרים. בכל מקום צריכים לבוא אנשים שיודעים את מלאכתם. אני גם הראשונה ששידרה את עמיר בניון, והבאתי אותו לתוכנית בוקר בטלוויזיה. הוא היה אז כפוף וביישן".
להמשך הקריירה שלו אני מניח שפחות התחברת.
"אם הייתי יושבת איתו, הייתי אומרת לו שהוא לא רואה את הדברים נכון. שהכעס שלו צריך להיות מנותב אחרת. אבל בטח שלא הייתי פוסלת אותו".
מצד אחר, את יכולה להעריך את האומץ שלו להגיד את הדברים.
"כן, אבל בשיר 'אחמד אוהב ישראל' הוא עשה הכללה של קבוצה, ואת זה אני מאוד לא אוהבת. אני יכולה להבין את הכעס שלו, אבל למה לעשות הכללה כזאת?"
על הפעילות הפוליטית של "הצל" שמעת?
"כן, הבנתי שעכשיו הוא הודיע שהוא מפסיק אותה, ובצדק. כדאי שיעשה חישוב מסלול מחדש. יכול להיות שהוא מוכשר, אבל אי אפשר לשמוע את זה. כל דבר ברוטלי ואלים, לא ראוי שנתייחס אליו כאל אמנות. אם הוא רוצה הכרה כאמן, הוא חייב להפסיק להיות אלים".
מחר ישודר חצי הגמר של האירוויזיון. בתור מי שהנחתה בעבר פעמיים את קדם האירוויזיון, תצפי? את יודעת מי מייצג אותנו, או שזה לא מעניין אותך?
"ודאי שאני יודעת. אם ייצא לי אצפה, אבל לא אקליט. מעניין אותי המקום שחובי ישיג. אני חושבת שבאמת יש לו סטאר קוואליטי, וכל זכייה ישראלית משמחת אותי. לכן חבל לי שאנשים לא שומרים על השמות הישראליים שלהם, וכשהם נולדים קוראים להם בכל מיני שמות - אליוט, שון, ג'וני. מה אתם מטשטשים? מה יותר יפה משמות עבריים? אפילו את ימי ההולדת במשפחה שלי חגגנו בתאריך העברי".
את עובדת המון שנים בלי להפסיק, לא מתחשק לך לפעמים לעצור קצת?
"אני עושה את זה לפעמים, כשאני נוסעת לילדים שלי בחו"ל. עושה פסק זמן ומודיעה שבחודש הזה אני לא פה. אבל באמת, לא עשיתי קאמבק אף פעם (צוחקת). כשמוטי קירשנבאום העניק לי את פרס 'כד החלב' על מפעל חיים, הוא אמר: 'רבקה מיכאלי היא גם בתיאטרון, גם בטלוויזיה וגם ברדיו, והכל בגלל שהיא מאוד אוהבת כסף'. ככה הוא הזמין אותי לבמה. האמת היא שתמיד התייחסתי למקצוע הזה כאל עבודה, תמיד רציתי לעבוד במשהו שאני אוהבת".
צילום: אריק סולטן
• • •
איך את בוחרת היום עבודות?
"לפי מידת העניין שיש לי בהן. כשיובל סמו התקשר אלי עם 'אלישע' (סיטקום בערוץ הילדים; ע"ס), בתוך שנייה אמרתי לו: 'אם זה איתך, אז כן'. כל כך שמחתי להיות עם הכותבים האלה, ועם יובל עצמו. זה פתח בפניי קהל אחר, שלא הכיר אותי קודם. פתאום ילדים בני 10 קוראים לי ברחוב 'המורה ציפי'. הייתי במרכז שוסטר ברמת אביב, תלמידים של כיתה יצאו מבית הספר וכולם התחילו לרוץ אחריי ולבקש סלפי".
את נענית לבקשות כאלה?
"כן, תלוי אם אני מאופרת ומסורקת".
כסף הוא שיקול בבחירת עבודות?
"מאוד, כי אנחנו לא יודעים את תאריך התפוגה שלנו, והשנים האחרונות יכולות להיות מאוד יקרות. היום, להחזיק מישהו בתנאים נאותים זה לפחות 25 אלף שקלים כדי לרפד את חייו הלא מוצלחים בקרון האחרון, אלא אם אתה מתאבד. אבל אם אתה חי, אתה נורא יקר, ואני לא יכולה להפיל את עצמי על אף אחד אחר מלבד עלי".
יש לך חיסכון כזה?
"כן, ומה שיישאר ילך לילדיי. אני באמת לא יודעת איך זה ייגמר. היום גם מדברים על יותר ממאה שנים לחיות".
יש לך פחד מהיום הזה, שהטלפון יפסיק לצלצל?
"זה קיים, ויש תוכנית חומש, שאני אלַמד משהו ולא אשאר בבית".
יש משהו שאת מצטערת שהשתתפת בו?
"לא פרויקט שלם, אבל פה ושם היו מערכונים לא ממש מוצלחים".
יש משהו שעדיין לא עשית והיית רוצה לעשות?
"תפקיד? לא ממש. אני קצת מציירת, אולי הייתי צריכה לעשות עם זה משהו".
מתי יש לך זמן לצייר?
"בחזרות על טקסטים ובצילומים".
בעוד שנתיים תחגגי 80. את מתכננת לציין את זה באופן מיוחד?
"ביום הולדת 70 נסענו כל המשפחה לכפר לימן, וחגגנו שם. אני מניחה שזה גם מה שנעשה ביום הולדת 80".
מה את מאחלת לעצמך?
"להמשיך לעשות את מה שאני עושה היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו