אז איך החדש של רדיוהד?

תגידו מה שתגידו על רדיוהד (ממני תשמעו רק דברים טובים), דבר אחד בטוח: הם יודעים איך לבנות מתח לקראת אלבום חדש. הם מצליחים להפוך הוצאת אלבום ל"אירוע". ובימינו, עם שטף האינפורמציה הבלתי נפסק, זהו בהחלט הישג משמעותי. השיווק הוא כמעט חלק מהיצירה, וללהקה - שאת אלבומה האחרון הוציאה לפני חמש שנים ובכל זאת מצליחה ליצור עניין במוצר החדש - מגיע כל הכבוד.

אז הפעם רדיוהד עשתה את זה ככה. היא מחקה את עצמה מהאינטרנט (כלומר הסירה את כל המקומות הרשמיים של דיאלוג עם הקהל: האתר, הפייסבוק, הטוויטר וכד'), ושלחה הודעה בגלויה (!) על הוצאה קרובה של אלבום תשיעי.

שום הדלפה, שום גירסה מוקדמת ולא מאושרת. דממת רשת. ואז בשבוע שעבר, בהפרש של שלושה ימים, הוציאה הלהקה שני שירים (מצוינים) וזהו זה. אתמול בתשע בערב הגיע האלבום המלא ל"מסיבת האזנה" בתוכניות רדיו נבחרות בעולם (בין השאר, בתוכנית שלי עם אורלי יניב בגלגלצ), והיום הוא כבר נגיש לכולם.

תגובות קיצוניות

זאת לא הפעם הראשונה שרדיוהד מייצרת הייפ כזה סביב אלבום חדש. בספטמבר 2007, אחרי תקופה ארוכה של שמועות וניחושים, הודיעה הלהקה שאת אלבומה החדש, "In Rainbows", לא תוציא כמו את ששת אלבומיה הקודמים, בחברת התקליטים EMI, אלא בהוצאה עצמאית. לפני ההוצאה של האלבום איפשרה הלהקה להוריד אותו באתר שלה, וכל גולש יכול היה לשלם ככל שיחפוץ. בתוך חודש דווח על יותר ממיליון הורדות של האלבום, 70% מהן הורדות בחינם.

רדיוהד לא היתה הלהקה הראשונה שהציעה שירות כזה למאזיניה, אבל היא היתה המצליחה והחשובה בלהקות שעשו זאת, ולכן המהלך שלה נחשב היסטורי, מעין סימון של סוף עידן חברות התקליטים כפי שהכרנו ב־60 השנים שלפי כן.

אבל רדיוהד לא ויתרה על הקהל הוותיק שעדיין אוהב את הפורמט הפיזי, ובאתר הלהקה אפשר היה להזמין מארז מפואר של האלבום: שני דיסקים (כולל שמונה בונוסים), שני תקליטי ויניל וגם ספרון בכריכה קשה. במחיר של 40 פאונד, שזה המון כסף.

לא התחרטתי על המחיר הגבוה ששילמתי. אהבתי מאוד את "In Rainbows" וגם את האלבום שבא אחריו, "The King Of Limbs". רדיוהד הם הלהקה שאני הכי אוהב במאה ה־21.

אני שם לב לכך שהלהקה הזו, כבר כמעט 20 שנה, מעוררת תגובות מאוד קיצוניות בקרב מאזיניה. הרוב לא אדישים. או שאוהבים אותה מאוד - ואת השינויים המתמידים במוסיקה שלה - או שקוטלים את כל יצירתה כפוזה חסרת ערך.

גם האלבום החדש, שרק שני שירים יצאו מתוכו עד אתמול בערב, עורר בשבוע האחרון דיונים ותגובות קיצוניות מבלי שמישהו בכלל שמע אותו. כי רדיוהד הפכו למין סמל של איכות ומקוריות שממש מעצבן את מי שלא אוהב אותם.

מוסיקה מאתגרת

אז איך האלבום החדש של רדיוהד? בשמיעה ראשונית נראה כי מדובר בעוד אלבום מצוין של הלהקה הבריטית, שקיימת כבר מ־1989. הלהקה ממשיכה ליצור מוסיקה מאתגרת, מעניינת, לא קלה לעיכול ולא מנסה למצוא חן. היללות של טום יורק, האווירה הדיכאונית, הצלילים החייזריים - זה משונה ועם זאת מאוד יפה. אחרי כמה האזנות - זה כובש לחלוטין.

לא קל להיות "הלהקה הכי חשובה בעולם", ורדיוהד הם כאלה, כבר המון שנים, ובטח מאז אלבומם השלישי, "Ok Computer". כשלהקה נמצאת בעמדה כזו, הדרישה ממנה לחדשנות ולמקוריות היא באמת מטורפת. גם ללא הציפייה הזו, נורא קשה בימינו להמציא משהו חדש לגמרי. ואכן, באלבום החדש יש הדהודים לאלבומים קודמים של הלהקה. הם ממשיכים לעשות מעין ג'אז, במובן של שבירת המוסכמות המוסיקליות שלהם, ביכולת של הלהקה לפרק את המנגינות ולבנות מהשברים קטעים חדשים ומקוריים שאינם דומים לשום דבר שהיה לפני כן. האלבום כמו ההתנהלות של רדיוהד - יחידים במינם.