אמיצים

הודעת הטקסט ששלחה שרה רוזנפלד לפני שבועיים היתה נרגשת. "וייקרא שמו בישראל מיטב מלאכי, המיטב שבמלאכי". 

מיטב מלאכי, הילד הרביעי של אירית, בתם של שרה ואליעזר, הצטרף לשני הנכדים שנולדו להם בשנה האחרונה. שלושת התינוקות נקראו על שם דודם, מלאכי, שנרצח בפיגוע הירי בבנימין בסוף יוני אשתקד. "שנה מורכבת", מגדירה שרה את הזמן שחלף מאז הירצחו. ואת 14 השנים שחלפו מאז שהשכול היכה בהם לראשונה ונטל מהם את בנם הבכור, יצחקי, היא מגדירה "היאחזות בחיים".

בכל לילה הם הולכים לישון רצוצים, מלאי מחשבות וזיכרונות. בכל בוקר הם אוספים את השברים מחדש וקמים לעוד יום של עשייה. מחזקים את שבעת ילדיהם הנותרים, ששניים מהם נולדו אחרי מותו של יצחקי, מתוך בחירה בחיים. נאחזים באמונה גדולה, בילדים, במוסיקה שאליעזר יוצר, בהרצאות משותפות, בהנצחה. מבינים שההנצחה הגדולה ביותר טמונה באלו שחיים.

כשלושה חודשים אחרי מותו של מלאכי, ילדה אחותו הדס את הילד החמישי שלה, נטע חי, "בתפילה שייטע במשפחה חיים". ובחודש שעבר נולד הילד השלישי של טל, אחותו של מלאכי, וגם הוא נקרא על שמו. 

"טל התלבטה מאוד", אומרת שרה. "אני רציתי בתוך ליבי שיקראו לו מלאכי, אבל זו לא החלטה שלי. היא רצתה, ופחדה, ובסוף החליטה ללכת עם השם הזה. עכשיו היא חושבת לעצמה איך היא תוכל לקרוא לו בבית, להשתמש בצורה מעשית בשמו של אחיה שנרצח. אני רואה את זה כמחווה של כבוד ואהבה.

"אחיו של אליעזר, יצחק, היה טייס ונהרג בתאונת אימונים שנתיים לפני שנולד הבן הבכור שלנו. לי היה ברור שאקרא לבני על שמו. ויצחקי שלנו תמיד צחק שהוא לא יכול לסיים קורס טיס עם שם כזה, יצחק רוזנפלד, אבל הוא סיים אותו. השם לא היווה שום בעיה".

הכאב והעוצמות מתערבלים יחד. דמעות שמאיימות לפרוץ מתחלפות במילות אמונה וחיזוק. הבית ממשיך להתנהל, ממשיך לשמוח כשאפשר, ממשיך לחיות.

על ארונית העץ הצמודה לקיר שבסלון מונחות תמונות גדולות של שני הבנים שאינם, זה לצד זה. "לא שמתי לב שהם דומים עד ששמתי את שתי התמונות האלו יחד", שרה מביטה בהם. היא פותחת ספר הנצחה שהכינה לאחר מותו של יצחקי, ובו תמונות משפחתיות. "בתמונות שבהן הם יחד, מלאכי ילד קטן. אחרי שיצחקי נהרג, לא העליתי בדעתי לשים תמונה של ילד מת ליד ילד חי כדי להשוות ביניהם. אז רק עכשיו אני רואה את הדמיון. והם מאוד דומים".

•   •   •​

היא בת 56, אישה יפה ומרשימה. לבושה בשמלה צנועה בצבעים רכים, שאליה היא מקפידה להתאים כיסוי ראש צבעוני. אמה, הדסה זוכמן, היתה ניצולת שואה, "מכל המשפחה הגדולה שהיתה לה, נשארו רק היא ואחיה והוריהם, ועוד שלושה בני דודים שהיו במחנה עבודה. אז היא החליטה שיהיו לה הרבה ילדים, ועד אז למדה להיות גננת".

חלומה של האם התנפץ כשבלידה של שרה, הבת הבכורה, חל סיבוך, והרופאים אמרו לה שלא תוכל ללדת עוד. "זו מכה באופן כללי, אבל כשיש לך אג'נדה סביב ילדים, זאת מכה לחלום. 

"אני גדלתי כמו מרכז העולם. גרתי בתל אביב. בגן חובה עברתי למתחם הגנים של אמא שלי, וכל בוקר נסענו יחד על האופניים, כשאני בסל הברזל מקדימה. היא הבטיחה לי שכאשר אעבור לבית הספר, היא תוכל לראות אותי מהחלון. באמצע השנה סיפרו לי שאמא שלי בהריון ויהיה לי אח או אחות, כי היא החליטה שאני לא אהיה בת יחידה. ובלידה של אחותי, כשהייתי בת 6, היא נפטרה".

שרה גדלה שנתיים אצל סבתה מצד אמה. היא עברה לבית ספר חילוני, "כי הבינו שהילדה לא תוכל להיות בבית הספר שבו אמא שלה הבטיחה שתציץ עליה דרך הגדרות". כשאביה נישא מחדש לחסידת סאטמר, היא עברה איתו ועם אשתו לפתח תקווה, לבית ספר דתי.

"כשהיו לי ריבים או עניינים עם אמי השנייה, הייתי חושבת איך אמא שלי היתה מתנהגת אחרת. ידעתי שאם היא היתה בחיים בטח היו לי ריבים גם איתה, אבל יכולתי לפנטז על אמא אחרת, ונשבעתי שאני אהיה האמא הזו. מכאן באה לי המחויבות האימהית".

את אליעזר (58) הכירה במרכז הקהילתי בית פאני קפלן בירושלים, כשהיתה בת 18 ועשתה שם שירות לאומי. הוא היה בן 20, מדריך במסגרת תנועת הנוער תורה בציון.

"כל הזמן אמרו לבנות השירות, 'רוזי יבוא ויסביר, רוזי יבוא ויעשה', ואנחנו כל הזמן חשבנו, מי זה הרוזי הזה? ואז הגיע בחור עם תלתלים ושפם, והתחיל לדבר איתי. ואני למדתי בבית ספר של בנות, לא הבנתי איך זה שבחור מדבר איתי. אחרי שבועיים סיפרתי למשפחה שלי שמצאתי את בעלי".

הם התחתנו אחרי שמונה חודשי היכרות ועברו לגור יחד במעלות. תשעה חודשים אחרי החתונה נולד יצחקי מנחם.

"אני תמיד צוחקת שילדתי על פני ארבעה עשורים בחיי, כי את יצחקי ילדתי בגיל 19 וחצי, ואת האחרון, אלישי, בגיל 45". יצחקי נקרא על שם אחיו של אליעזר, יצחק משה רוזנפלד, שנהרג ב־1978, בגיל 22. אחרי מות אחיו, מספר אליעזר, אביו לימד אותם לבחור בחיים.

כשיצחקי היה בן חצי שנה, עברה המשפחה ליישוב כוכב השחר שבמזרח הרי בנימין. אחריו נולדו להם שמונה ילדים: הדס (34), כיום נשואה ואם לחמישה ועוסקת בעיצוב גרפי; אירית (32), נשואה ואם לארבעה, סטודנטית לתואר בריפוי בעיסוק; טל (28), נשואה ואם לשלושה, מורה וסטודנטית לתואר שני בחינוך, עובדת כמורה; והבנים מלאכי, מאיר (22), שהשתחרר לאחרונה מצה"ל, ומעוז (18 וחצי), שלומד במכינה הקדם־צבאית בני דוד בעלי. אחרי מותו של יצחקי נולדו אביה (13) ואלישי (11). את כולם חינכו על ערכי הציונות הדתית, עם פתיחות וליברליות.

שרה ואליעזר עם יצחקי (מימין) ומלאכי בצעירותם. "אני לא יודעת לחיות בעצב. אני צריכה לחיות, וזה חלק מההנצחה"

שרה היא מנהלת המרכז הטיפולי "גוונים" בשער בנימין, מטפלת זוגית ומשפחתית ומנחת הורים וקבוצות. את כוחותיה היא תולה במחויבות שלה כאמא. "העבודה היא מאוד משמעותית מבחינתי, ואני אוהבת את מה שאני עושה, אבל האימהות היא המהות המרכזית שלי. מתוך המקום הזה, אני אומרת שאם העליתי עוד אנשים על עגלת חיי, אני לא יכולה לפרוש. האימהות היא צורך קיומי עבורי - להיות אמא קשובה, משקיעה, שהילדים יהיו קרובים אלי, יקשיבו לי, יספרו לי. רציתי שיהיו לי הרבה ילדים, גם כדי להמשיך את החלום של אמי".

יצחקי היה הבן הבכור וזכה לאהבה רבה ומיוחדת בבית. "היה מלא קסם וחן", אומרים שרה ואליעזר. אהב לשחק כדורסל, טיולי ג'יפים, סיים קורס טיס בחיל האוויר. ב־29 במארס 2002, במהלך חופשת הפסח, יצא לטיול ג'יפים עם חברים בדרום. אחותו הדס הצטרפה לטיול. בדרך חזרה הם חצו את נחל צאלים, והג'יפ של יצחקי נסחף בשיטפון. יצחקי וחבר שהיו בג'יפ הצליחו לצאת ממנו, אבל נסחפו עם הזרם. החבר הצליח להגיע לחוף מבטחים, ויצחקי נעלם במים. 

האב אליעזר הצטרף לצוות החיפוש, שכלל חברים מהיישוב ומהאזור ואת יחידת החילוץ של ערד. הוא נשאר לישון בבאר שבע. בשבת מצאו את הגופה.

"בשבת בבוקר, כשעוד לא הודיעו לנו רשמית אבל הבנתי שאין את מי להציל, מצאתי את עצמי שמה עגילים מול המראה", מספרת שרה. "אמרתי לעצמי שאם אני זוכרת לענוד עגילים ברגע כזה, אז אני אהיה בסדר. אני אחיה.

"זאת לא גבורה, זאת בחירה בחיים, מתוך מקום של משפחה וילדים, וגם שלי. כשיצחקי נהרג, היו לנו שישה ילדים לדאוג להם.

"אני לא יודעת לחיות בעצב. מאז ומתמיד חיפשתי את חצי הכוס המלאה, אני לא יודעת לחיות אחרת. אני חושבת שכל זמן שאני פה, אני צריכה לחיות, וזה חלק מההנצחה. גם אליעזר תמיד אמר שנבחר בחיים".

"אחרי המוות של יצחקי אמרתי לה כמה משפטים הזויים", אומר אליעזר בקול רך. "אמרתי שאני מאמין שיהיו לנו עוד הרבה יצחקים, והתכוונתי לשני דברים. האחד זה שיהיו לנו עוד ילדים. והשני זה שכל ילד שנשאר בחיים יהיה כמו יצחקי. נטפל בו ונשקיע בו כמו שהשקענו ביצחקי - במסירות, באחריות.

"הרבה דברים הופכים להיות לא משמעותיים אחרי אסון. לא אכפת לך מה הילד האחר ילבש, מה ילמד, אם נעשה לו יום הולדת או לא. ואנחנו החלטנו שכל דבר ימשיך להיות חשוב, שנמשיך לפעול בהיגיון.

"המשפט השני שאמרתי היה שאני מאמין שנחזור לחיים. שבורא עולם ינחם אותנו. עד כמה שזה הזוי, לחשוב ולהבין שתנוחם על בן שלך, הרי זה מצב לא אנושי ולא הגיוני לאבד בן. אבל אפילו הדת לא בעד קידוש האבל. הדת אומרת, תתאבל בשבעה, אבל לקראת שבת תתקלח, תחליף בגדים, תצא לבית הכנסת. אל תעצור את החיים, תמשיך, יחד עם כל הכאב והאובדן והחוסר".

•   •   •​

כחצי שנה אחרי מותו של בנם הבכור, שרה נכנסה שוב להריון. בגיל 43 היא ילדה את אביה, וכשנה וחצי לאחר מכן נולד אלישי. מלאכי, הבן השני אחרי יצחקי, לקח על עצמו את תפקיד הבן הגדול בבית.

"למרות שהיה ביניהם הפרש של עשר שנים, מלאכי ויצחקי היו חברים טובים", שרה מחייכת. "מלאכי היה גבוה מאוד, ובמוצ"ש הם היו הולכים לשחק כדורסל יחד. יצחקי היה משחק עם החברים של מלאכי".

מלאכי לקח על עצמו את אירועי ההנצחה של יצחקי. "בגלל שיצחקי נהרג בחג אנחנו לא יכולים לעלות לקבר בתאריך עצמו, אז בכל פעם עשינו לנו תאריך אחר לציון, קיימנו ערב ניגונים ואמירת קדיש. אחרי כמה שנים אמרתי שאני לא עומדת בזה יותר, ומלאכי לא ויתר".

אחרי כמה שנים, מלאכי עבר לחדר של יצחקי. השאיר בחדר את החפצים של אחיו, תמונה של האח עם חבריו, ואת השלט "כאן גר חולה כדורסל" שעל הדלת. "היתה לו אמונה של ילד, שמשהו יקרה", אומרת שרה. "הוא לא היה מסוגל לקבל את החוסר הזה, את הרִיק, גם מתוך מקום דתי אמוני. הוא אמר שאין טעם לחיות חיים שבהם הוא יחשוב שלא יראה שוב את יצחקי לעולם".

רק בפסח בשנה שעברה, כשמלאכי עוד היה בחיים, סויד החדר, והחפצים של יצחקי לא חזרו למקומם. "היום, הילדים האחרים שלנו לא מסוגלים לגעת בבגדים של מלאכי. החדר שלו מלא בבגדים ובציוד, שאף אחד לא נוגע בהם. אפילו הבושם שלו, אקווה דה ג'יו, נשאר. זה בושם שיצחקי אהב, ומלאכי המשיך להשתמש בו, והיום אנחנו סוגרים את הדלת, כדי שהריח של מלאכי יישאר".

"כבר כילד מלאכי היה חכם במספרים, הרבה מעל הממוצע. היתה לו רגישות חברתית, משפחתית, הוא היה החבר הכי טוב שלי. בלילות שבהם אליעזר היה נוסע הביתה מאירועים, מלאכי היה מדבר איתו בטלפון, עזר לו להישאר ער. אני והוא היינו מדברים שעות, מעלים הגיגים על העולם הזה והעולם הבא, מדברים המון על יצחקי".

בצבא הוא שירת במודיעין. אחרי שהשתחרר למד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, בחוג פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה, מדעי המדינה). זמן קצר לפני שנרצח, קיבל תעודה של מצטיין דיקאן.

לאורך השנים חינכו את ילדיהם לבחור בחיים. לחיות. לצמוח. להתפתח. אישרו למאיר להתגייס לפלס"ר גולני, למרות החששות. "חתמנו, כי החלטתי שאני לא מפריעה לילדים שלי", שרה נושכת שפתיים.

"ואז הגיע צוק איתן, ומאיר השתתף בלחימה. התקשרו אלינו מהצבא, אמרו שהם יודעים שאליעזר חתם על האישור כי ידע שהוא יכול להוציא אותו מהיחידה בכל רגע נתון, ואם אנחנו רוצים - זה הרגע להוציא אותו. התלבטנו. מאיר מאוד לא רצה להשתחרר, הוא התחנן שאנסה לשכנע את אבא שלו שייתן לו להישאר. ונתנו לזה להתגלגל". 

"באמצע הלילה שבין שבת לראשון, 20 ביולי 2014, אליעזר קיבל הודעה מחבר ש־13 חיילי גולני נהרגו בעזה. התעוררתי לקול בכי. לא שמעתי אותו מייבב ככה אפילו כשיצחקי נהרג. הוא היה בהיסטריה, קרא בשמו של מאיר.

"ניסיתי להרגיע אותו, אבל שנינו ישבנו בבית ערים וחיכינו לקצין העיר. עד שמלאכי בא ואמר: 'תוציאי את אח שלי מעזה'.

"אמרתי לו שאני לא מתעסקת עם אלוהים, שאני יכולה להוציא אותו מעזה ואז הוא ימות בתאונת דרכים או משהו. מלאכי התחיל לצרוח עלי. אמר ש'לא יהיה פה מרים פרץ. לא מוכן לאבד עוד אח'. הוא היה מאוד נחרץ. התקשרתי לקצינת הנפגעים ואמרתי שאני מתנצלת, אבל שיוציאו אותו משם. והם מייד הוציאו אותו.

"הביאו את מאיר לנחל עוז, ואלעד, בעלה של הדס, שהיה בקבע, לקח אותו משם עד שער בנימין. באנו לאסוף אותו משם באמצע הלילה. מאיר יצא מהרכב ואמר: 'אני מבין, אני לא כועס, אבל אל תדברו איתי'. שבועיים הוא לא יצא מהחדר.

"מלאכי לקח אחריות על מאיר, ניסה לעודד אותו. ואז, שנה אחרי שהוא צרח עלי שאני לא מרים פרץ, הוא נהרג. אמר שהמשפחה לא יכולה לאבד עוד אח, ובסוף הוא בעצמו מת".

•   •   •​

מלאכי נפצע קשה בפיגוע ירי בצומת שבות רחל, ביום שני, 29 ביוני 2015. הוא היה בן 25, בדרכו הביתה אחרי משחק כדורסל. בצהרי יום המשחק הוא עוד התלבט אם לנסוע, שקד על עבודה ללימודים. כששרה ואליעזר הלכו למסיבת הסיום של אביה בבית הספר (שקרוי "אהבת יצחק", על שם אחיו יצחקי), הוא עוד היה בבית עם הספרים. 

"כשחזרנו הביתה, עם הבגדים היפים והאושר הזה, הייתי בטוחה שהוא עוד סגור בחדר, לומד", שרה משחזרת. "מעוז חזר מהישיבה, חימם לעצמו אוכל, ראינו איזו תוכנית במחשב, צחקנו המון. ולא הבנו למה הוא לא יורד, הוא היה יורד בדרך כלל כשכולם כבר ישבו. הייתי באופוריה באותו יום.

"ב־11 וחצי בלילה מעוז הניח את הצלחת על השולחן, ופתאום דופקים בדלת. זו היתה טלי, רכזת הקהילה, אמרה שהיה פיגוע. אני חברה בצוות חירום יישובי ולתומי אמרתי, 'אוי ואבוי, למי צריך ללכת'. עד כדי כך לא דמיינתי לעצמי שזה קשור אלי.

"ואז היא אמרה שמלאכי נפצע, ואני אמרתי, 'לא, הוא בבית'. עד שהבנתי שהוא לא בבית. אליעזר התחיל לצרוח, ממש, ואביה ברח מהחדר. חיבקתי את מעוז, נכנסתי לתפקיד המרגיע. אמרתי לכולם שיחכו רגע עם ההודעה לבנות, הדס היתה בהריון ובעלה לא היה בבית, בעלה של טל היה במילואים, ואירית בדרך כלל ישנה בשעות כאלו. אמרנו, שיחכו. בדיעבד, התברר שהן ידעו שהיה פיגוע".

שרה עם תמונות הבנים. "לא רק שלקחו לי שותפים למסע החיים, לקחו לי חברים. גם יצחקי היה חבר, גם מלאכי" // צילום: מירי צחי 

מאוחר יותר נודעו להם הפרטים. מלאכי החליט לנסוע למשחק עם עוד 12 חברים, בשלושה רכבים. הקבוצה שלו ניצחה. חוליה של שבעה מחבלים, שניסתה במשך כמה ימים לבצע פיגועי ירי, חיכתה להם סמוך ליישוב שבות רחל. סביב השעה 11 בלילה ירו המחבלים על הרכב שבו נהג חני (חננאל) כהן, חברו של מלאכי, ומלאכי נפצע קשה בעורק הראשי. הוא פונה לבית החולים שערי צדק במצב אנוש.

"הגענו לבית החולים באמצע הלילה, עם הבגדים של מסיבת הסיום. אמרו לנו שהוא נפצע קשה, שהוא מטופל, ואני חשבתי לעצמי כמה אגואיסטי זה יהיה מצידי לרצות שיישאר צמח, רק כדי שתהיה לי יד להחזיק".

מלאכי היה בחדר הניתוח כל הלילה. קיבל המון מנות דם. אחר הצהריים, אחרי כמעט יממה שבה הרופאים נאבקו על חייו, גופו נכנע.

"שלוש פעמים הקב"ה הוריד אותי לבירא עמיקתא. הראשונה היתה בגיל 6, כשאמרו לי שתהיה לי אחות, ורגע אחרי שאחותי נולדה, אמא שלי מתה.

"אחר כך, בשבוע האחרון של יצחקי, הוא סיים את קורס הטיס, הדס הכירה את אלעד, מי שהיום הוא בעלה, ואליעזר הוציא עוד דיסק. יום לפני ליל הסדר יצחקי חזר מהטייסת, הכנתי ארוחת צהריים גדולה, חגגנו כולנו, אכלנו, רקדנו.

"היה שלב שבו עמדתי ליד המשקוף של הדלת, הסתכלתי על עצמנו, זוג הורים ושבעה ילדים, ואמרתי לקב"ה שאם אי פעם היו לי תלונות אליו על מות אמא שלי או אבא שלי, אני מודה לו על הטוב הזה ושישמור לי על כל אלו. יומיים אחר כך לא היה לי את יצחקי.

"הפעם השלישית היתה לפני שמלאכי נרצח. היה לנו יום נישואים קצת לפני, ומלאכי עשה אירוע לכל המשפחה, נתן משימות משפחתיות, היה מאוד שמח. אמרתי למשפחה, שמאז שיצחקי נהרג ידעתי שבכל שמחה שלי יהיו כתמים של עצב, אבל היום אני ממש שמחה. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שוב שהלב שלי עולה על גדותיו, דבר שלא האמנתי שארגיש. והודיתי לכל המשפחה ואמרתי לקב"ה שישמור לי על כל אלו. ואז מלאכי נהרג".

היא מניחה את ידה על מצחה ועוצמת את עיניה. "אני כבר לא יודעת מה להגיד על זה. אני לא מצליחה להסביר את זה. לא רק שלקחו לי שותפים למסע החיים, לקחו לי חברים. גם יצחקי היה חבר, גם מלאכי. זה בלתי נתפס.

"כשיצחקי נהרג בשיטפון, אמרו שזה מוות מיותר, ועדיין יש בו הרואיות. אני אמרתי כל הזמן שאם אלוהים רוצה את הילד שלי, עדיף שייקח אותו באיתני הטבע. לא במלחמה. המחשבה שיילוד אישה יהרוג לי את הילד לא נתפסת בעיניי. רצח באופן כללי, ורצח משנאה בפרט. לכן קשה לי להגיד שמלאכי נרצח.

"הבנות שלי מתקנות אותי כל הזמן, שהוא לא נהרג, הוא לא נפטר, הוא נרצח כי הוא יהודי. אבל זה לא נתפס בעיניי, ולא מעניין אותי הקטע של פיגוע, פשע שנאה, מוות על קידוש השם. אני לא מתעסקת בזה". 

משפט חברי חוליית המחבלים מתנהל בימים אלה. אליעזר נכנס לפרטי כתבי האישום, אבל שרה מתרחקת. "אני לא רוצה לקרוא את זה, זה לא יועיל לי. אני לא מרחמת על המחבלים, על אף אחד מהם, הרי הרגו לי את הילד באמצע הלילה מתוך שנאה. אבל אני לא מתעסקת בזה. הילד שלי מת, ושום דבר לא יחזיר אותו".

•   •   •​

שרה מוצאת את הריפוי בעשייה ובדיבור. "אני אומרת שאלוהים הוא כמו אפליקציית ווייז, הוא רואה דברים שאנחנו לא רואים ומכוון אותנו להגיע למקומות בדרך קלה יותר. כשאת עומדת בפקק ולא מבינה למה, האפליקציה יודעת שהיא הצילה אותך מפקק יותר גדול במקום אחר. אז אנחנו במסע גיבורים, שהדרך שלו לא תמיד ברורה. ברגע שאתה בוחר בחיים, זה מתעצם ומתעצם מכוח האינרציה.

"לפעמים זה מעייף, כי אתה לא אדיש, אתה עובר משהו. אבל עושים בריתות, ושמחות, וממשיכים, עם הכל. הילדים שלי יודעים שאני לא יכולה לצאת לנופש משפחתי בלי שכולם יהיו. מאז שיצחקי נהרג אני כל הזמן סופרת את הילדים, צריכה לדעת שכולם כאן. ואז גם מלאכי הלך".

 "אני כמעט לא בוכה. כשאומרים לי 'תהיי חזקה', אני אומרת שצריך לאחל לי לדעת להיות חלשה, כי גם זה חשוב" // צילום: מירי צחי

אליעזר הוא מוסיקאי, מנהל להקת הניגון שבלב. מנגן באירועים בכלי נשיפה, יוצר דיסקים של נעימות ישראליות ומוסיקה דתית, כזו שחודרת ללב אף יותר כשמבינים מהיכן היא מגיעה. גם בנם מאיר הוציא לאחרונה שיר שכתב לזכרם של שני אחיו. 

"אבא שלי, מרדכי אהרון, עבר את הגיהינום של השואה וניצל כמה פעמים ממוות", אומר אליעזר. "הוא לימד אותנו לאהוב ולהיאחז בחיים. 

"אחי יצחק היה גדול ממני בשנה וחצי, והיינו מאוד קשורים. הייתי מעריץ שלו. עד שבוקר אחד התבשרנו על מותו. אחרי כמה חודשים של חוסר אכילה, וחוסר שינה, וחוסר ריכוז, החלטתי להגשים את החלום והתחלתי לנגן. המוסיקה הפכה בשבילי לתרופה, לסם חיים. מאירוע לאירוע, מחתונה לחתונה, זה נתן חוזק ועוצמה וריגושים. הוביל אותי להיות במקום השמח של העולם, גם ברגעים הכי קשים. שמחה בשבילי זו עשייה רוחנית משמעותית, יצירה ובנייה. של משפחה, של דיסק, של להקה.

"אני מרגיש שאנחנו לא יכולים לבגוד בהורים שלנו, בדורות הקודמים, שהחליטו לבנות משפחות ולהקים את הארץ למרות הגיהינום. אנחנו לא יכולים לשבור את השרשרת של עם ישראל לדורותיו. חייבים להמשיך לשרוד. את לא תאמיני, אבל לפני כמה שבועות חלמתי שאבא שלי עומד ואני יושב על הרצפה, והוא אומר לי, 'אליעזר, תחזיק חזק את היד, תקום'".

ביום שישי לפני פסח השתתפו שרה ואליעזר בערב הוקרה להורים שכולים שערכה עמותת אור למשפחות, הפועלת למען הורים שכולים. הקשר בינם לבין עירית אורן גונדרס, יו"ר העמותה, נוצר כבר לאחר מותו של יצחקי, ונמשך עד היום. אליעזר מנגן באירועי העמותה בהתנדבות, ויחד הם נותנים את הכוחות לאחרים.

אחרי מותו של יצחקי תרמו השניים כסף ליחידת החילוץ ערד, שחיפשה אותו. "הם מאוד העריכו את זה והתפלאו איך זה שאנחנו מודים להם, למרות שהם לא הצליחו להציל אותו", אומרת שרה. "אחרי שמלאכי נהרג, היה ערב הוקרה ליחידת הטראומה בשערי צדק, ובאנו לומר תודה למנהל היחידה, ד"ר עופר מרין. אנחנו יודעים שהם עשו את המקסימום".

בשנה האחרונה הם מעבירים הרצאות על חיבורים בעם ישראל, על אמונה, על כוחות, וגם על הבנים שהלכו. "אני מחפשת דרך לחבר בין האנשים השונים של עם ישראל", אומרת שרה. "מלאכי היה אומר תמיד שבאחד על אחד, אנחנו מעולים באהבה וחיבורים. אבל כקבוצות, אנחנו מתייגים אחד את השני. והוא אמר שחייבים לעשות משהו, לעבוד על החיבור הזה. אז עכשיו אני מנסה לעשות משהו בכל הכוח.

"אני ואליעזר עשינו שיחות חיזוק, בציבור שלנו, ועכשיו גם בציבור החילוני, איך חיים עם אמונה במצב כזה. בזכות זה הרבה אנשים יודעים מי היה מלאכי, ומי היה יצחקי, ומהו כוח האמונה בקב"ה. לי אישית משהו מאוד מרפא קורה בדיבור הזה.

"אחרי יצחקי ילדתי עוד שני ילדים, מתוך בחירה בחיים. אחרי מלאכי אני כבר לא יכולה עוד ללדת, אבל יכולה ללדת מיזם של חיבורים. וזה מאוד חשוב לי. מלאכי התקבל לעבודה בחברת הייעוץ טריגר פורסייט, שנרכשה על ידי חברת דה לויט העולמית. בשיתוף איתם נעשה אירוע ספורט לזכרו ב־30 ביוני, יום השנה למותו. זה אירוע לחילונים ולדתיים בספורטק בתל אביב, יהיו בו משחקי ספורט, ואני מקווה שהוא יוביל למיזם של חיבור בין אנשים".

למצבות של שני הבנים הם הוסיפו עיטור אישי. בזו של יצחקי בהר הרצל בירושלים, תחת כרית האבן הצבאית, הוסיפו לאחרונה פרחי קרמיקה צבועים, "כאלו שלא יכולים לנבול", מסבירה שרה. בקברו של מלאכי בכוכב השחר ניצב סולם פתלתל, שעובר דרך אבן הראש לכיוון השמיים.

•   •   •

את יום הזיכרון השנה, הראשון שבו ייאלצו לבקר בשני קברים של ילדיהם, הם בחרו לעשות בחו"ל. לפני פסח ארזו מזוודות להם ולארבעת הבנים שעדיין גרים בבית, מאיר, מעוז, אביה ואלישי, ונסעו לארה"ב לשלושה שבועות. בחרו לא להיות כאן בפסח, אז נהרג יצחקי, ולא להיות כאן ביום הזיכרון.

שרה אומרת שבני המשפחה היו תמיד קרובים מאוד, אבל לאחר הרצח של מלאכי התקרבו עוד יותר. "הדס חזרה עם משפחתה מביתה שבתקוע לגור בכוכב השחר, כדי להיות לידנו, לתמוך ולהיתמך. ארבעת הבנים חיים בבית. הבנות והנכדים באים לבקר בתדירות גבוהה, מה שמשאיר את הבית תוסס, פתוח, מכיל שיח של געגוע, בכי, וגם חיבוק ותמיכה". 

היא עוצרת דמעות שמאיימות לפרוץ. "כבר שנים שאני כמעט לא מרשה לעצמי לבכות. כשהייתי ילדה, בכל פעם שהייתי בוכה, סבתא שלי היתה משתמשת בזה כמניפולציה, מסבירה שזה בגלל שאשתו השנייה של אבי לא מתייחסת אלי טוב. אז אני כמעט לא בוכה. כשאומרים לי 'תהיי חזקה', אני אומרת שצריך לאחל לי לדעת להיות חלשה, כי גם זה חשוב". 

אליעזר אומר שהוא יודע לבכות יותר, לפרוק יותר, ולצד זה להגיע לשמחה גדולה. "אחרי שיצחקי נהרג, הייתי מתקשר לשרה לפני אירועים ושואל אותה איך אני עומד בתופת הזה ושר ומנגן. היא תמיד אמרה לי: 'עכשיו אתה עושה סוויץ', שוכח מאיפה באת ולאן אתה הולך, ומתרכז במשימה, עם כל הכוחות שיש'.

"ולמדנו לעשות את הסוויץ' הזה. אני מרגיש שכשאני שר, הם שרים איתי. שיצחק אחי, יצחקי בני ומלאכי רואים אותנו, והם גאים. כמו שבחיים היו גאים במה שאנחנו עושים. 

"הקב"ה עשה חסד שיש שלושים יום ללא חתונות בין פסח לל"ג בעומר, אז אחרי שיצחקי נהרג, יכולתי להחליט אם להישאר מתחת לשמיכה או להפוך את העשייה לתובנה של חיים. אני מאמין שאם אתה נשאר בחיים, יש לך תפקיד. אנחנו נשארנו בחיים, והשאלה היא איך אנחנו רוצים להיות. להיות נורמלי, שפוי, או להיות בעצב, בדיכאון, במצולות האופל והשכול.

"כמו שלמחשב יש בעיה, והוא מעלה את הקבצים מחדש, אז אני לאט לאט מעלה את הקבצים מחדש ומתחיל לחיות. כי אדם רוצה לחזור לחיים".

תאריכים רבים בחייהם ובמותם של יקיריהם נקשרים זה בזה. הברית של יצחקי נערכה ביום האזכרה השני למות יצחק, אחיו של אליעזר. לאחר מותו של יצחקי, גילו שהוא והדוד שלו חיו אותו מספר ימים. 

גם מלאכי עסק בדמיון במספרים. "לפני שהוא נהרג, חברה שלו ראיינה אותו לצורך עבודה אקדמית שהיא מכינה על אחים שכולים", מספרת שרה. "הוא אמר שיש לו שני שלבים לעבור כאח שכול: האחד - לעבור את מספר הימים שאחיו חי, והשני - לחיות יותר זמן בלי אחיו המת מאשר איתו, אם לא ימצא את הנוסחה להביא את המשיח ולהחזיר את אחיו לחיים. הוא עמד בשני הדברים. עבר את מספר הימים שאחיו המת חי, וחי כמעט חצי שנה יותר בלי יצחקי מאשר עם יצחקי".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו