לשנאה שלום

עוד יום שואה בא וגם הלך, ולשנאה שלום. בתקופה האחרונה - שבה עסקנו רבות בעיקר בשנאה מילולית - קיבלנו תזכורת כואבת לכך שמבעים מילוליים של שנאה, הכללות גסות ודעה קדומה הם פיקניק לעומת ג'נוסייד אמיתי ומדמם. אם מישהו תהה מה קורה כאשר עם אחד קם ומחליט להשמיד עם אחר, התשובה היא - כלום. שום דבר לא קורה. היֹה היה עם יזידי בעיראק, ואיננו עוד. שונאיו קמו עליו לכלותו לא מכיוון שהוא היווה סכנה או איום. גם נקמה לא היתה שם אלא רוע צרוף. היזידים האומללים לא איימו ולא יכלו לאיים על איש. הם שילמו את המחיר על כך שהם כופרים במה שרוצחיהם מאמינים בו. חטאם היה עצם העובדה שהם שונים. אחרים. ובעיקר חלשים. בפעם הזאת, העולם לא שתק. העולם גינה. אוהו, כמה שהעולם גינה. אבל אי אפשר לעצור רצח עם באמצעות גינויים. כואב לומר: סיפור הג'נוסייד היזידי (ושל עוד אוכלוסיות של "כופרים" במרחב האבסולוטי של הג'יהאד) הוא סיכום די ממצה, ודי עלוב, של מסקנות השואה.

◘   ◘   ◘

סליחה. יש גם מסקנות אחרות. מפלגת הלייבור הבריטית מנפיקה מתוכה רצף מביש של התבטאויות אנטישמיות, זו אחר זו, ברמות שמזכירות מקבצים של שערוריות מין אצלנו. אחד מאשים את ישראל בפיגועי דאעש בפאריס, השנייה מציעה לטרנספר אותנו לאמריקה, והיתר כרגיל עוסקים בהשוואה האובססיבית בין יהודים לנאצים. 

אי אפשר כבר לחמוק מהשאלה, איך זה שדווקא בתוך חממות ההומניזם האירופי זה קורה? איך זה שבחוגי השמאל הליברלי צומחת אנטישמיות בוטה כל כך? למעשה, "אנטישמיות" היא הגדרה מאוד לא מוצלחת. לשונאי יהודים אין שום דבר עקרוני נגד הגזע השמי. אין להם בעיה עם ערבים, אשורים או שומרונים. מעולם לא היתה. הם שונאים יהודים. באופן נפתל ומתחכם הם מסבירים לעצמם ששנאתם כלפינו קשורה לאופן שבו צריך ללמוד את לקחי השואה. באותו אופן מופלא הם מסבירים מדוע הם אוהדים את התנועות הלאומיות היחידות בעולם שתמיד העריצו את היטלר. גם זאת מסקנה מן השואה. אותה שואה שהבריטים הוציאו בזמנו ספר לבן ועוד ספר לבן כדי למנוע את הצלתם של פליטיה. נכון, הם עשו את זה תחת הלחץ של שדולות ערביות. מה שמכונה היום "לוחמי חופש". אבל אסור להזכיר את זה. זה פוגע ברגשות.

לזכותה של הלייבור ייאמר שמפיצי השנאה הללו מושעים מפעילותם המפלגתית, אבל מול ריבוי המקרים נראות ההשעיות כמו ניסיון פתטי לטהר את נחל הקישון בעזרת קשית.

לפני 30 שנה בערך עמד מפקד מחלקה בגולני מול חייליו הטירונים ונתן את הפרשנות האישית שלו ליום הזיכרון לחללי צה"ל. רוח מיוחדת נחה עליו באותו יום, סיפרו לי חייליו, והוא אמר דברים נשגבים כמו "זה יום מאוד חשוב, יום הזיכרון. ממש חשוב. לא תגידו יום השואה או משהו". גל של אי נוחות עבר בין שלשות החיילים, כך סיפר לי אחי הצעיר. מישהו ציחקק במבוכה, אבל הם זרמו עם זה. 

אז נכון, אותו סג"מ לא היה מאור גדול, אבל הנאום האומלל שלו משקף במידה רבה את הבלבול שרוב ילידי הארץ חשים כלפי יום השואה. יום הזיכרון הוא יום ישראלי. הוא עוסק בזיכרון ישראלי, בשמות ישראליים ובכברת הארץ הזאת שאנחנו לא מפסיקים לשלם עליה בדם. הוא שלנו. יתרה מזו ולא פחות נורא, יום הזיכרון מתעדכן כל הזמן. הוא תמיד אקטואלי. ויום השואה? יום השואה מתרחק והולך. הזיכרון מתפוגג. השמות לא מכאן, והרוע בלתי נתפס. 

רוב הישראלים הצעירים לא מכירים ניצול שואה באופן אישי, את הקורבנות ודאי שלא, ומבחינתם "ברלין" היא עיר מגניבה עם שם מגניב, שאין לו שום טעם לוואי או רעש רקע. המילה האיומה הזאת, "שואה", היא כבר משהו אחר. יש לה עוצמה אדירה. אבל היא מחוללת כמעט על בסיס יומי. כי כל רוע - קטן או גדול - מושווה לרוע הנאצי, וכל כאב - קטלני או קטנוני - מושווה לכאב הקורבנות. יש כאן דילמה אמיתית. אם לא נשווה שום דבר לשואה, תתבטל האפשרות ללמוד ממנה. אם נשווה כל דבר לשואה, נרוקן אותה מכל משמעות.

◘   ◘   ◘

בשנים הקרובות הדגשים של היום הזה יצטרכו להשתנות. הוא חייב להרחיב את משמעותו. יום השואה יהפוך להיות יום ההתנגדות לשנאה ולרוע, או שהוא יקמל ויגווע מאליו. אני אישית מעולם לא הצטרפתי לסיורי מחנות בפולין. יש בי התנגדות אישית לרעיון הזה. לא צריך להתפלש בזירת הפשע כדי להבין את משמעותו. אבל לו הייתי נוסע, אני חושב שהייתי מצטרף לאחת הקבוצות בהנחיית הרב שי פירון. ולא רק מכיוון שאני אוהב את האיש החכם הזה, אלא גם מכיוון שהוא מתעקש על מסקנה אחת פשוטה ולא מתחכמת. פירון מאמין שהמסקנה האנושית היחידה של השואה היא שחייב אדם לעשות כל מאמץ כדי להפוך את העולם הזה לטוב יותר. במובן הכי רחב. 

זה לא פשוט. אבל גם לא הולך סחור סחור. השנים האחרונות, והפיות הגדולים של הלייבור, לימדו אותנו שהמסקנות המתוחכמות מדי מן השואה, המסקנות המסולסלות, האינטר־דיסציפלימשהו והפוסט־סכולסטיות שנלמדות כביכול מחורבן יהדות אירופה בידי הנאצים ובעידודם של כמה אחרים, בסופו של דבר סוגרות לולאה רטורית שלמה, ומתיישרות בדיוק לצידו של הרוע המוחלט. 

אין ספק שאנחנו מדברים כאן על הפרק הנורא ביותר בתולדות השנאה של המין האנושי. אנחנו לא ממש גאים להיות אלו שספגו את מרבית הרוע הזה. בשמחה היינו מוותרים על התפקיד. אבל אם כבר נאלצנו לעבור את השיעור המר הזה, חובתנו לפחות ללמוד אותו היטב.

(איור: גואל עציון)