לקרוא וללמוד

שנת הלימודים שנפתחה בסוף השבוע תספק לתלמידי ישראל היכרות עם קורפוס קטן אך מגוון של טקסטים מהספרות העברית וספרות העולם, ומעניקה הזדמנות לבחון את הרכב היצירות הנכללות בתוכנית הלימודים של משרד החינוך.

כך, למשל, כחלק משתי יחידות החובה בבגרות בספרות, מחויבים תלמידי התיכון בלימוד שני מחזות בלבד - האחד הוא טרגדיה (בחירה מתוך כמה מחזות של סופוקלס ושייקספיר), והשני לבחירה מתוך רשימת מחזות מתורגמים ועבריים הכוללת בין השאר את "בית הבובות" של הנריק איבסן, את "ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס ואת "חפץ" של חנוך לוין.

התלמידים נבחנים גם על תשעה שירים, כולם מן השירה העברית לדורותיה, וכן על שני רומנים בלבד, עברי ומתורגם, מתוך רשימה הכוללת את יצירותיהם של דויד גרוסמן, יהודית הנדל, ג'ורג' אורוול, וירג'יניה וולף ואחרים. כמו כן, במסגרת שתי יחידות החובה לבגרות נלמדים עשרה סיפורים קצרים - שלושה מהם הם סיפורי עגנון, ארבעה מהספרות העברית (יצירות של ברנר, גנסין, עמוס עוז ואורלי קסטל-בלום), ושלושה סיפורים בלבד מספרות העולם.

ואולם, מבט החוצה מגלה כי לפחות מבחינת מגוון היצירות, תלמידי ישראל מיישרים במידה רבה קו עם הנעשה בשאר העולם, גם אם קיימים הבדלים. לדוגמה עם ארה"ב, שבה ניתן למערכות החינוך השונות חופש רב בבחירת רשימות הקריאה. בין המחזות הנפוצים הנלמדים בתיכונים אפשר למצוא יצירות של שייקספיר ("רומיאו ויוליה", "יוליוס קיסר"), הנריק איבסן ("בית הבובות") וארתור מילר ("צייד המכשפות").

הרומנים הנפוצים הנלמדים בארה"ב, כמו הרגלי הקריאה של האמריקנים בכלל, הם בעיקר של סופרים מקומיים, ובהם אפשר למצוא את "הרפתקאותיו של האקלברי פין" של מארק טוויין, "גטסבי הגדול" של סקוט פיצג'רלד, "אות השני" ("The Scarlet Letter") של נתניאל הות'ורן, אך גם את "יומנה של אנה פרנק".

ויכוח על "נער קריאה"

בבריטניה דורשות בחינות המעבר לכיתות הגבוהות היכרות עם מספר גדול של יצירות - אך הרשימה מגוונת מאוד ופחות "פטריוטית". בין היצירות הניתנות לבחירה אפשר למצוא אמנם את "כפרה" של הקאנון הבריטי איאן מקיואן, אך גם את "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן, "חמדת" של טוני מוריסון ו"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן. בין המחזות הפופולריים שנלמדים בתיכוני בריטניה אפשר למצוא את "מותו של סוכן" של ארתור מילר, "ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס ו"ארקדיה" של טום סטופרד. כמו כן נלמדות יצירותיהם של משוררים כמו תומס הרדי, אמילי דיקנסון (האמריקנית) וטי אס אליוט.

באוסטרליה משלבים בין יצירות של סופרים מקומיים כמו ג'יימס מולוני וג'ון מרסדן, לבין יצירות מהעולם כמו "אל תיגע בזמיר" של נל הרפר לי ו"חיי הילד הזה" של טוביאס וולף.

בגרמניה מתנהל בשנים האחרונות ויכוח ציבורי על הכללתו בתוכנית הלימודים של הרומן "נער קריאה" של הסופר הגרמני ברנהרד שלינק (שאף עובד לקולנוע וזכה להצלחה). יש שטוענים שהספר, שזכה בפרסים ותורגם ל-39 שפות, אינו מספיק טוב להיחשב קאנון, אחרים טוענים כי הספר מכיל סתירות עובדתיות ולוקה בתחקיר חסר של המחבר, והמבקרים החריפים אף טוענים כי הוא מציג נקודת מבט בעייתית העשויה לעורר אמפתיה לנאציזם. כך או כך, נלמדות בגרמניה יצירותיהם של מחברים יהודים גרמנים רבים, ובהם היינריך היינה, פאול צלאן, נלי זק"ש וליון פויכטוונגר. גם פרנץ קפקא, שנולד בפראג אך כתב בשפת האם שלו, גרמנית, נקרא בבתי הספר בגרמניה.