הבלונדינית הסודית

"אני אשכנזייה בת אשכנזים, אבל אין אצלנו אף אחד שעבר מחנות", מספרת לי דנה מיינרט בטון כמעט מתנצל, כאילו מדובר בלקות בביוגרפיה המשפחתית שלה, חוששת לאכזב את התקשורת שבאה לשמוע על החיבור המיוחד שלה לאנה פרנק, שאותה תגלם החל ממוצאי שבת הקרובה בתיאטרון הקאמרי, בהצגה "אנה פרנק" - עיבוד מקומי לגרסה ההולנדית.

אז היכן נפגשות בכל זאת השחקנית היפהפה והפרובוקטיבית בת ה־30 והנערה בת ה־13, שאחרי מותה הפכה לאייקון הנשי הגדול ביותר של שואת יהודי אירופה? בין השורות, אולי. אחרי שמיינרט קטפה את התפקיד הנחשק "בתום אודישנים מפרכים, בערך מיליון נשים נבחנו לזה", כשהבמאי אלון אופיר נפגש איתה לחזרה ראשונה, הוא העניק לה במתנה את יומנה של פרנק במהדורה החדשה - וגם יומן ריק לכתוב בו.

"אני כותבת מגיל נורא צעיר", היא מספרת לי בין החזרות על בימת הקאמרי, מדלגת במיומנות בין שתי קומות התפאורה, בין אנה לדנה. "אז אני גם יודעת מה זה שבוער לך ואתה חייב לפרוק את זה. ואני נורא מבינה מה זה להיות הילדה ההורמונלית, הרי אנה בת 15-13, ההורמונים מטריפים אותה. קשה שלא להתחבר למקום הזה. היא כותבת בצורה כל כך נגישה, וככל שהיא מתבגרת נכנס הדכדוך, הבלוז".

"להיזכר מה זו בדידות אין קץ, ומה זה להיות כלואה בתוך עצמך, זה בהחלט משהו שאני יכולה להתחבר אליו. לגלות שההורים שלך בסך הכל בני אדם והם לא סופרמן, וגם הם יכולים לפעמים לטעות, וזה כואב ומטלטל את עולמך, זה גם משהו שאני זוכרת נורא טוב".

מה כתבת ביומן שקיבלת מהבמאי?

"בהתחלה זה הלחיץ אותי שאני צריכה לכתוב, היה לי מחסום. אבל אחרי חודש של חזרות פתאום תקף אותי פרץ כתיבה של כמה ימים. לא הפסקתי לכתוב, כל מיני מחשבות או שירים. אנה כותבת ש'הדף סובל הכל' ואני כל כך מזדהה עם זה, כי באמת יכולתי לכתוב כל מה שרציתי מבלי שאף אחד אחר יראה".

יומנה של פרנק התפרסם לראשונה ב־1947, כשנתיים אחרי תום המלחמה. "זו טרגדיה נוראית, הרי הם נסעו למחנות בטרנספורט האחרון. אנה ואחותה מרגוט מתו מטיפוס בברגן־בלזן בערך חודשיים לפני שהבריטים שיחררו את המחנה", משתפת מיינרט בידע שצברה במהלך ההכנות לתפקיד. 

"בגלל שהספר פורסם מהר, הרבה דברים צונזרו מתוך כבוד למתים, וגם כי לא היה נהוג לדבר בשנים ההן על מיניות ועל גוף האישה. במהדורה החדשה (שראתה אור בעברית בשנת 2007 בהוצאת דביר, נ"ו) אפשר לקרוא איך היא מתעדת אחד לאחד מה שקורה לה פיזית בגוף. היא מקבלת שם מחזור, מתנשקת בפעם הראשונה וכותבת דברים די קשים על אמא שלה".

מה למדת עליה בזמן העבודה על הדמות?

"היא היתה ילדה מאוד בוגרת לגילה ומאוד דעתנית, לפחות ככה היא מצטיירת מהיומן. היא מאוד ידעה מה היא רוצה. היא ידעה שהיא לא רוצה להיות עקרת בית כמו אמא שלה, שהיא רוצה לעשות משהו עם הקריירה שלה, וגם ידעה מה היא רוצה מגברים. 

"אני באמת חושבת שאם היא היתה נשארת בחיים, היא היתה עושה מזה ספר ומתפרסמת. לא יודעת אם בצורה כזאת אייקונית, כי אין מה לעשות - הטרגדיה כאן מאוד זוהרת - אבל אתה רואה אצלה נפש של אמן, של בן אדם שלא יכול להשאיר את זה בפנים וחייב שכל העולם ישמע.

"במחבוא הם שמעו ברדיו ששר החינוך ההולנדי מתכוון בסוף המלחמה לאסוף דברים שנכתבו על ידי אזרחים הולנדים ולפרסם אותם. ברגע שאנה שמעה את זה, היא התחילה להעתיק את היומן שלה מההתחלה, בידיעה שהוא הולך להתפרסם, ואז היא שינתה את השמות וכנראה גם קישטה דברים ועשתה אותם יותר מצחיקים, ובעצם קצת שיכתבה את ההיסטוריה שלהם. היא בהחלט רצתה את זה, וזאת היתה הצוואה שלה.

"יש באנה פרנק משהו קצת שוויצרי, היא אומרת 'יש לי את המחזר הזה ואת המחזר הזה'. אני לא הייתי ילדה כזאת, הייתי הרבה יותר ביישנית. היא מתארת את עצמה, לעומת אחותה, בתור הכבשה השחורה, הרעשנית שמעצבנת את כולם. היא חכמולוגית כזאת. היא גם קצת חיה בסרט. היא אוהבת כוכבי קולנוע, ומדביקה על הקירות תמונות שלהם. היא העריצה את גרטה גרבו וידעה את כל אילן היוחסין של בית המלוכה ההולנדי. היא היתה מעריצה כזאת".

ג'סטין ביבר אמר שאילו היא היתה חיה בתקופתנו היא היתה בליברית, מהמעריצות שלו. 

"בסדר, הוא דביל, אבל יש משהו באמירה שלו מן האמת כי היא היתה ילדה כמו כל הילדות, שעושה כל מיני תסרוקות וחיה את החלום שיום אחד היא תהיה מפורסמת. ואתה הולך שבי אחרי הדבר הזה, ומשוכנע שיהיה פה סוף הוליוודי, ואז אתה מקבל את המציאות לפנים. וזה רק סיפור אחד. גם אחותה כתבה יומן, אבל אף אחד לא יודע מה כתוב ביומן שלה, ותחשוב כמה עוד ילדים כאלה היו".

במחזה "אנה פרנק" בתיאטרון הקאמרי // צילום: כפיר בולוטין

מיינרט נולדה במושב ניר־בנים, מועצה אזורית באר טוביה. "ילדות של ארץ ישראל היפה והטובה, ללכת יחפים על הדשא, תפוזים, אפרסקים", היא מדקלמת כאילו היתה ילדת הפוסטר של ההתיישבות העובדת. "הורים בני מושבים, סבא וסבתא היו מקימי מושבים. גדלתי בשדות ובמחלבה. ילדות נורא שמחה ונאיבית".

אביה היה טייס בחיל האוויר ובהמשך קברניט באל־על, אמה אשת חינוך. כשהיתה בת 4 ראתה את המחזמר פיטר־פן עם חנוך רוזן וחני נחמיאס, ומייד ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית. "תמיד התחפשתי ועשיתי הצגות בבית, ובחגים במושב הייתי שרה ומנגנת בפסנתר". בתיכון למדה במגמת תיאטרון, ואחרי ששירתה כפקידת טייסת בחיל האוויר, התקבלה ללימודי משחק אצל יורם לוינשטיין.

"להגיד לך שאבא שלי קפץ משמחה כשאמרתי להם שאני רוצה להיות שחקנית? נראה לי שהוא די נבהל. מצד שני, אף פעם לא הרגשתי 'אוי ואבוי, מה את עושה?', גם כשחזרתי הביתה אחרי מפחי נפש או כשעשיתי תפקידי עירום". 

היום היא מתגוררת בתל אביב עם חתול, אבל "יש משהו באנשים האלה ששם אותי בפרופורציה. לכן אני משתדלת לחזור הביתה למושב לפחות פעם בשבועיים. אני מתעסקת בכן קיבלתי תפקיד או לא, ואלה אנשים שהקימו את המדינה, אז על מה את בוכה? החיים שלך וואו".

והחיים של מיינרט בהחלט וואו. ישר אחרי סיום לימודי המשחק נפל עליה תפקיד ראשי ב"פרימה דונה" של תיאטרון גשר לצד סשה דמידוב, ומייד אחר כך הגיעה הצעה מפתה מהקאמרי, שם היא נמצאת כבר שלוש שנים ומדלגת מהפקה להפקה. זה התחיל ב"איש קטן, מה עכשיו?" שעליה זכתה ב־2013 בפרס התיאטרון לשחקנית המבטיחה, המשיך ב"ואניה, סוניה, מאשה ושפיץ", "איבנוב" ו"חולה אהבה משיכון ג'", ובחצי השנה האחרונה "יהודים רעים", שסידר לה מועמדות בקטגוריית שחקנית המשנה בטקס פרסי התיאטרון שייערך בחודש הקרוב.

בברנז'ה היא נחשבת לבת טיפוחיו של איתי טיראן, והיא ממש בסדר עם זה. "הגעתי לתפקיד ראשי בהצגה 'איש קטן' שהוא ביים, ואחרי זה שיחקתי לצידו ב'איבנוב', אז אני מבינה איך זה נבנה. כן, הגעתי לקאמרי בזכות איתי, והמון ממי שאני כשחקנית שאבתי ממנו, אבל כל מה שקיבלתי זה בזכות עצמי. זה לא שבזכותו הגיעו פתאום מלא תפקידים, אחרי 'איש קטן' ישבתי בבית די הרבה זמן".

בשבוע שעבר פירסמנו במוסף הזה ראיון עם הקולגה שלכם מהקאמרי רמי ברוך, שאמר כי טיראן זוכה ליחס מועדף, בזמן ששחקנים אחרים "נאבקים לקבל חצי מההזדמנויות שהוא קיבל".

"אני מאוד מעריכה את שניהם, ולכן מעדיפה לא להתערב. אני חושבת שלכל אחד יש את המקום שלו בתיאטרון, וכולם יכולים למצוא את עצמם בתוכו".

מיינרט הבלונדינית (ש"מתה לצבוע בחזרה לחום") נראית כמו הגירסה המשודרגת של בת השכן הקלאסית. מתנסחת ברהיטות, יודעת בדיוק על מה היא רוצה לדבר ועל מה לא, ומודעת לכל תנועה שלה. מאחורי הגוף המושלם שלה, מסתבר, מסתתרת קריירה שנייה - כמורה לפילאטיס. 

"אני מרגישה צורך להשאיר מין פלרטוט עם זה, כי המשחק הוא לא עולם פשוט", היא מסבירה. "יום אחד את עושה את אנה פרנק ואחר כך יכולים לשכוח ממך לחמש שנים". 

בטלוויזיה כמעט לא עבדה. עד עתה היה לה תפקיד בסידרה "2.3 בשבוע", שהתחבאה בערוץ 10, ותפקיד משנה בעונה הראשונה של "תא גורדין". 

"אני מודה שלא התענגתי על זה בזמנו. הייתי כל כך מבוהלת ממה שקורה לי שלא יכולתי ליהנות. היום כבר למדתי לחיות את הרגע ולא להיות מבועתת. אי אפשר להשוות בין ההכרה שמקנה לך הופעה על המסך לעומת התיאטרון. לפני שלוש שנים שיחקתי תפקיד פיצי ב'חממה', ועד היום ילדים ניגשים אלי".

אז איך זה שאת לא בטלוויזיה?

"אני כל הזמן עושה אודישנים. זאת סיטואציה כמעט בלתי אפשרית, כי גם כשאני מרגישה טוב עם עצמי, ועושה אודישן מבריק והמלהקת והבמאי בעדי, יכולה להגיע אחריי מישהי שתעשה עבודה מגניבה ותהיה טיפה יותר מפורסמת או יותר רזה או יותר צעירה או יותר שחומה, או שבכלל הרשת מעל תחליט שאני תיאטרלית מדי. אין לי שליטה על זה, זה כמו לירות באפלה. אני מנסה להיזהר מהביקורת העצמית, שכאילו בגיל שלך זאתי עשתה ככה וככה, ואיך את כבר שלוש שנים לא על המסך. ההסתכלות לצדדים יכולה לחרפן". 

ומה עם ריאליטי?

"אני לא מסוגלת לפרסם דברים שאני כותבת, אז להשתתף בריאליטי?!" 

"למה בסצנת סקס, אותי כן רואים עירומה ואותו לא?" // צילום: אריק סולטן

באחת החזרות למחזה ישבה בחדר נציגת חיל חינוך, שבאה לבחון את האפשרות להציג אותו מול חיילי צה"ל. הדבר היחיד שהטריד אותה היה קטע שבו אנה מורידה את החולצה כחלק מבדיקה רפואית, שהופכת על הבמה למעין הטרדה מינית מצד הרופא.

"יצא לי שם של מתפשטת, כי אין כמעט תפקיד שאני לא מתפשטת בו", מודה מיינרט. "קרה שכאילו הפשיטו אותי הרבה לאורך הקריירה. אני לא מתחרטת על שום דבר. אני מודה שבתחילת דרכי בעיקר רציתי עבודה, אז לא שאלתי שאלות, ואמרתי: פשוט תעשי את זה ותתמודדי אחר כך עם כל ההשלכות".

ומה היו ההשלכות?

"וואלה, לכי תשבי עם אבא שלך בסלון ותראו בטלוויזיה סצנת סקס שלך. ויש כמובן גם כל דימוי הגוף שנובע מתוך זה. במבט לאחור, מה שמטריד אותי זה שעירום נשי זה בסדר, אבל עירום גברי לא. כאילו רגע, למה כשיש סצנת סקס, אותי כן רואים עירומה ואותו לא? אני לא מבינה את הקונספט.

"יש מקרים שיש לזה הצדקה. נגיד, בגשר גילמתי דמות שרצתה לעורר פרובוקציה על ידי זה שהיא מתפשטת, אז אוקיי, זה מוצדק ואני מבינה את הפרובוקציה. אבל זה לא כמו 'עכשיו תעברי בפריים עם חזה חשוף'. כאילו למה? כי אתם רוצים עוד רייטינג? צריך בשביל זה הצדקה בת זונה, כי בעיניי עירום הוא לרוב רגע מציאותי לגמרי שבו אתה רואה את השחקן ולא את הדמות. כי אם רואים פטמות, אז רואים פטמות, כבר לא רואים את הדמות. 

"אפילו ב'בנות', שזאת סידרה מדהימה בעיניי, אני אומרת לעצמי: נו די, למה לנה דנהאם היתה צריכה להתפשט בסצינה מסוימת? מה הקטע שעכשיו אשכרה הראית לנו את הפות שלך? במקרה שלה היא מתפשטת בעיקר כדי להגיד לכולם: אני נראית כמו שאני נראית ופאק יו. אני מעריצה את זה, למרות שזה הכי לשם הפרובוקציה". 

ויתרת על תפקידים בגלל עירום?

"כן. היו כמה כאלה שאמרתי: זה לא משהו שישנה את חיי, ואני לא חייבת לעשות את זה. תפקיד קטן של שני פרקים רק בשביל לראות ציצים? לא תודה. היום כבר החוקים מאוד ברורים לי, והגבולות שלי מאוד ברורים".

אנחנו עדיין מדברים על סצנות עירום?

"תראה, בעולם יש המון גבולות מטושטשים, וברגע שמגיע לתעשייה מישהו שעוד לא יודע מי הוא ומה הוא, אז הוא לא יבין באותו הרגע את העוול שנעשה לו. וכן, זה נורא מקביל להטרדות מיניות, ובגלל זה לפעמים נשים נזכרות שבע שנים אחר כך. באותו רגע את כל כך בהלם, שאת לא מבינה.

"כשהגבול נחצה, אין מצב שהצד השני לא יודע. כשאני מרגישה שהגבול שלי נחצה, אני רואה בעיניים של הבן האדם מולי שהוא קלט את זה ואו שהוא מתעלם או שהוא מבין את הרמז.

"גברים בכלל לא מבינים מה זה להיות אישה. אם אני צריכה לחזור מהתיאטרון ב־12 בלילה ואני הולכת ברגל או לוקחת מונית, אז הטלפון תמיד אצלי ביד כי לך תדע. יש לי גז פלפל בתיק. אף גבר לא יבין את התחושה של ללכת לבד בלילה, אפילו ברחוב ציבורי ומואר, כשגבר גדול הולך מאחורייך". 

"לכן, הגברים הם אלה שצריכים להיות עם יד על הדופק, בטח ובטח אם הם הבוגרים והבכירים יותר, והם כבר מבינים איך הם יכולים לנצל או איך זה יכול להשתמע או להיראות. וכן, זה בא על חשבון הספונטניות ועל חשבון החרמנות, אבל מצד שני זה מוציא החוצה המון אנושיות וחמלה ואהבת נשים".

עברת איזושהי חוויה מטלטלת כזאת? 

"תודה לאל, לא. אני לא אגיד שלא הטרידו אותי, אבל לא עברתי משהו שריסק את עולמי ושבר את ליבי. 

"יש לנו עוד דרך לעשות עם העצמה נשית וזכויות נשים", היא מסבירה, "קורים דברים מבורכים לטובתנו, אבל כל פעם מפתיע אותי מחדש עד כמה קשה לעולם לקבל בחורה שיש לה מה להגיד והיא יחסית מצליחה במקצוע שלה. לפעמים אני מרגישה צורך להקטין את עצמי כדי שיקבלו אותי.

"תראה את הסיפור עם קרין גורן, שזה מגוחך, וזה רק בגלל שהיא אישה. היא בן אדם חיובי, עמלה במו ידיה להגיע לאן שהגיעה, וזה הכי מגיע לה. ועל מה שופטים אותה? הטוקבקים האלו הם לא רק שנאת נשים, אלא שנאה עצמית. כאילו מה אתם רוצים, שנרעיב את עצמנו ונהיה שדופות? 

"אני אוהבת לאכול, זה חלק ממי שאני, תמיד היה ותמיד יהיה. היה לי בן זוג שנפל על חודו של קשיו. הוא העז להגיד לי משהו על זה שרציתי קשיו בשעה לא שגרתית, ושם הבנתי שזה לא יהיה גבר חיי. אני שחקנית ואני סופר־מודעת לאיך אני נראית, אני לא צריכה שאחרים יגידו לי".

היא מברכת על ההתעוררות הנשית בתעשייה, מתבאסת על המחסור בתפקידים ראשיים לנשים בתיאטרון ומזכירה את הופעתה הקצרה בסרט הקאלט הנשי "אפס ביחסי אנוש", שם גילמה את ענת, קצינת הת"ש ("למרות שאם ממצמצים, מפספסים אותי"). 

יש לך איזשהו מודל לחיקוי?   

"רונית אלקבץ היתה מישהי שרבות מאיתנו נשאו אליה עיניים. היא אייקון בכל רמ"ח איבריה. כותבת, מביימת ושחקנית מדהימה. היא השאירה חותם בכל דבר שנגעה בו, ולא פחדה להגיד את מה שהיא חושבת. לשם אני שואפת, להגיע למקום שאני לא מתנצלת על מה שאני. הלוואי שהייתי מרגישה נוח להגיד הכל בקול רם.

"אנחנו חיים בתקופה שבה אתה חושב פעמיים לפני שאתה מדבר, בטח אם אתה בתחילת הדרך. השיח הציבורי מלא ברעשים, וכמעט כל דבר נאמר מתוך אינטרס. אין כמעט שום דבר מזוקק. אני כמעט לא שומעת אידיאולוגיה, וכל מה שאגיד, מישהו יוציא מהקשרו.

"במשך שנים היה בי רצון לנסות להיות הילדה הטובה. היה לי עולם פנימי שלם שכאילו לא יצא החוצה כי רציתי כל הזמן לרַצות. אני יודעת שאני צריכה להגיד בקול רם את מה שאני חושבת ולא להתנצל על זה, ולסמוך על האינסטינקט שהדברים שלי מספיק חשובים וחכמים למרות שאני אישה ושאני באה מבית טוב.

"הרבה פעמים אני מרגישה שדווקא בגלל שאני מגיעה ממקום כזה, זה בא לרעתי. גם בעולם המשחק, זה שאני לא באה עם סיפור חיים קורע לב יוצר מצב שאני מרגישה כאילו הנה עכשיו עושים איתי ראיון ואין לי משהו קורע לב לספר. פעם הרגשתי צורך להתנצל על זה, אבל היום - זה מה יש. כנ"ל כשאני יוצאת לדייטים, או כשאני בזוגיות, יותר לא בא לי להרגיש שאני מנסה לרַצות את הצד השני".

אז מה קורה עם זוגיות?

"מגיל אפס תמיד היה לי חבר, אבל בשנתיים האחרונות אין לי בן זוג קבוע ועפתי על הקטע של להיות רווקה תל־אביבית. האמת, החיים שלי כרגע לא מאפשרים לי שום דבר חוץ מעצמי. אני שונאת דייטים, אני לא בן אדם של אפליקציות וזה. אני נורא אולד־פשן בדברים האלה. אפילו הפייסבוק כאתר היכרות מרתיע אותי. כשמישהו פונה אלי שם זה מפחיד אותי".

והסביבה שלך לא מתחילה להציק לך?

"אני מסתכלת סביבי וזאת מתחתנת, וזאת עושה ילדים, אבל החיים שלי הלכו לכיוון אחר מאמא שלי, אחותי או החברות מהבית. לפעמים זה מלחיץ, אבל אני מסתכלת על חברות שלי ואומרת: עשית את זה כי נבהלת, לא באמת היית חייבת עכשיו לרוץ ולהתחתן. אותי לא מעניין להיכנס זוגיות כזאת, כי זה לא יעבוד. אני באה מבית עם זוגיות טובה והורים שעדיין ביחד, ויש לי קונספט של וולט דיסני בראש, אבל לא בטוח שמה שמתאים להם זה מה שיתאים לי. הכל בסדר".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו