מורשת הלחי

היה איתנו בכיתה אחד בשם אטיאס. למדנו יחד - אם אפשר לקרוא לזה כך - בחטיבת ביניים די נחשבת במרכז הארץ. כל עניין חטיבות הביניים היה בחיתוליו, אבל החטיבה שלנו היתה ייחודית וניסיונית עוד יותר: מכינה. היום יש מכינות על כל גבעה רמה ותחת כל אגו רענן. כבר לא ברור למה בדיוק כל מכינה אמורה להכין. יש אצלנו מכינות לקראת כיתה א' ולקראת פעוטון. שמעתי אפילו על קורסי הכנה למכינות, ויש כמובן סדנאות הכנה גם לקראת הקורסים האלה. אבל אז?! אפילו המילה "מכינה" נשמעה אז כמו משהו עתידני ובוהק מחדשנות, ולכן כולנו קראנו לבית הספר שלנו "המכינה". והיה איתנו, כאמור, אחד אטיאס.

אטיאס היה הנער הראשון שפגשתי שממש נולד במרוקו. עד אז רוב החבר'ה שהזדהו כמרוקאים היו צברים שנולדו בבתים שבהם דיברו, שרו, בישלו, רבו ואהבו במרוקאית. למעשה רובם הגיעו ממקומות שבהם כולם היו מאותה עדה. אני הייתי להם המרוקאי הראשון שהיה מעורב. ודאי שהייתי הראשון שהכירו שהאבא שלו נולד בארץ ולא מבין מילה במרוקאית. "חצי חצי" הם קראו לי; ופשוט התקשו להבין איך התערובת הזאת עובדת, כמו בבדיחה על השפן שפגש לראשונה בחייו דוב נמלים. אבל אטיאס ממש נולד שם, והיה לו קצת מבטא, וגם את המבט המבולבל הזה שיש לא פעם לעולים חדשים.

המכינה שלנו היתה באמת יוקרתית. היא הכינה אותנו לקראת לימודים בישיבה, שעדיין היה לה מעמד מיתולוגי, וגם הילה. בהיותה יוקרתית לא הפסיקו מחנכינו לשבח את עצמם על כך שהם מאמינים באינטגרציה, דוגלים באינטגרציה, וגם - הקשיבו הקשיבו - מוכנים לשלם מחירים גבוהים עבורה. הנה - הם נאמו לא פעם בפאתוס - אצלנו לומדים אטיאס ואסולין ואפילו וואג'ימה מראש העין. שזה, תסלחו לי, שם משפחה ישר מהג'ונגל. ובקיצור, אצלנו אינטגרציה! לא כמו מוסדות יוקרתיים אחרים שמקבלים רק אשכנזים מגבעתיים, ומה הפלא שהנתונים שלהם נראים כך. עם השנים הלכנו ותיעבנו את המילה הזאת "אינטגרציה", שהסתירה טונות של התנשאות, נפיחות והשתבחות עצמית.

אחד משיאי שנת הלימודים היה הנסיעה לישיבה עצמה. הישיבה שאם נתמיד בלימודים וגם נעבוד על המידות האישיות שלנו כבני תורה, נזכה להתקבל לשורותיה. המון דריכות היתה באוויר. מחנכינו השכילו לבנות מתח וציפייה, והבהירו לנו שאנחנו עומדים לפגוש בדמויות גדולות מהחיים. גדולי תורה שמבטם הולך מסוף העולם ועד סופו ובמבט אחד יודעים מי בא ללמוד ולהתעלות ומי סתם פרחח ששום דבר לא ייצא ממנו.

• •

ירדנו מהאוטובוס, וישבנו מתוחים בבית המדרש המפורסם של הישיבה. כולנו הכרנו את המבנה ואת הכיפה המפורסמת. תמונותיו היו תלויות בכל פינה במכינה שלנו. לקראת כניסתו של הרב שרנו מה שנהוג היה לשיר, "מצא חן במדבר" ו"שאו שערים ראשיכם" ו"אדיר הוא יבנה ביתו". ואז נשמעה חריקת ספסלים קלה וכולנו קמנו לכבודו של רב הישיבה. יהודי קשיש ונמוך קומה, נמרץ וחמור סבר, וגם זה - הוא סבל ממין "טיק" שגרם לו לקרוץ ולמצמץ. למצמץ ולקרוץ. אטיאס המסכן, קצת מבולבל כבר אמרנו, ישב בשורה הראשונה, וכאשר ראה את הרב קורץ לעברו, הוא לא חשב פעמיים וקרץ לו בחזרה.

גם הרב, לעניות דעתי, לא חשב פעמיים. הוא החטיף לאטיאס שתי סטירות לחי מצלצלות. אחת מכל צד. אחת כנגד "שמור" ואחת כנגד "זכור". אחת כנגד "אינטג" ואחת כנגד "רציה". אטיאס לא בכה. הוא אפילו לא צייץ. הוא תקע בנו את המבט התם והמבולבל שלו, וחמק החוצה. גם אנחנו לא השמענו הגה. היינו שם באולם בית המדרש לא יותר מכמה רגעים. היתה זו תחילת ביקורנו בעולם הישיבות. אך לפני שלושה שירים ירדנו מההסעה. גם הרב עצמו עדיין לא אמר מילה. אבל מי צריך, או רוצה, או פנוי בכלל לשמוע מילה אחרי פתיחה כל כך מוחצת. רק אחר כך, שעה ארוכה אחרי שדרשה מרובת מילים טסה גבוה מעל לראשנו, תפסנו פינה בחוץ וצחקנו את הצחוק הכי חלוד, הכי אבסורדי שצחקנו אי פעם. היום אני חושב שאין שום סיכוי שהבנו אז את מלוא המשמעות של הצחוק הזה. אבל הצחוק היה חכם ועמוק יותר מכולנו וראה את כל התמונה.

עד היום, בכל אופן, די לי שאני שומע את השם "אטיאס" וכבר אני שומע את שתיהן מתוך האונומטופיאה של החבטות. לחי ועוד לחי. אלה המכות, אגב, שהולידו לנו את ש"ס. ואת תרבות הבאבות והקמעות. ואת כל יתר הגרוטסקות והזיופים שכולם ניסיונות פאתטיים להשתכנז. הגרועה מכולן היא כמובן שנאת הערבים ה"עממית". דבר מכל אלו לא הגיע ממרוקו.

לוי הוא שם די ניטרלי, וחלפו שנים עד שהבנתי מה עוללו מחנכיי ליחס שיש לי עצמי כלפי שמות משפחה מהמוצא שלנו. עד שהגעתי לאוניברסיטה לא שמעתי ציטוט אחד או דבר חוכמה שנשא שם עם חותמת צפון־אפריקנית. שמות מרוקאיים היו יכולים להיות או עבריינים (אברג'ל) או שחקני כדורגל (אמסלם) או בדיחות (חלפון). חלפו שנים עד שהתוודעתי לחכמים דגולים שקראו להם בשמות כמו כלפון, ברדוגו ומשאש. חלפו עוד שנים עד שניקיתי את עצמי מהדעה הקדומה שיש משהו קומי בצירוף "דוקטור בוזגלו". ואז עוד כמה שנים חלפו והפסקתי גם לכעוס. התחלתי לפעול. ואל תספרו לעצמכם שהסיפור הזה הוא היסטוריה רחוקה. כולכם מוזמנים לעיין בפוסטים ובטוקבקים שנכתבים ממש בימים אלה. למשל, מה כתב השר לשעבר פריצקי על שמות המשפחה של מפגיני התמיכה בחייל ההוא.

כולנו פגועים, מי פחות ומי יותר, מההצלחה של ההסברה הפלשתינית למחוק את הסיפור שלנו. רק לאחרונה התפרסם שאחד ממוסדות האו"ם קיבל את הנרטיב הפלשתיני במלואו ומבחינתו אין "הר הבית". רק אל־אקצא. מעולם לא התקיימה מלכות דוד או שלמה, לא נשמרה שבת ולא נשמעה מילה עברית על ההר. יכול להיות שלא יהיו שום השלכות מדיניות להחלטה הזאת, אבל עוצמת השקר החצוף הזה מטלטלת את הנשמה. לא צריך להפליג רחוק כדי לראות את הקשר בין זה לבין החרבת פסלי בודהא במרכז אסיה, השמדת נכסי תרבות ארכיאולוגיים בסוריה, הכחשת שואה או תקיפת מבנים בעלי ערך סמלי באירופה ובמנהטן.

• •

למה אנחנו מוחקים זה לזה את הסיפור? מה נכון לעשות כאשר כוחות, שלעיתים הם חזקים ממך, מנסים למחוק לך את הסיפור? או את השם?

המרוקאיות האישית שלי היא לא חלק מאוד דומיננטי בחיי. אבל בכל שנה עם בוא המימונה אני נעשה קצת יותר מרוקאי. עובדה שנזכרתי פתאום בסיפור הקטן ההוא על אטיאס. מבחינתי הסיפור המרוקאי שחשוב לספר הוא לא סיפור הקיפוח והמעברות. אמנם היה קיפוח, ופה ושם היתה גם גזענות, ולא צריך למחוק כלום, אבל הסיפור החשוב באמת הוא כיצד התרבות הישראלית פיספסה את היהדות הנאמנה שהביאו איתם עולי מרוקו.

הגירסה היהודית שהכי מתאימה לתרבות שנבנית כאן הגיעה עם יהודי המגרב. יהדות ללא טראומות. ללא שנאת זרים. ללא פחד או תיעוב כלפי המודרנה. יהדות שחיה בשלום עם תרבות אירופה ועם התרבות הערבית והאפריקנית, ואפילו - שומו שמיים - עם עצמה. אבל הישראליות, מרוב תשוקתה לקלוט עולים, שכחה לקלוט מה הם משדרים. מרוב להיטותה לפרוש כנפי חסד ולהקים אולפנים, מרוב אינטגרציה מזויפת, שכחה להטות אוזן וללמוד. וגם להשתנות.

זה לא מאוחר מדי. קיראו את "המרוקאים" של דניאל בן סימון. עיקבו אחרי פרויקט החכם היומי של "ממזרח שמש". דברים קורים. פה ושם יש אפילו מקום לאופטימיות.