כשרוצים להחמיא למישהו, משתמשים בחושים אחרים. הוא נראה מיליון דולר, יש לו טעם מצוין באופנה. אבל לא ישבחו אותו שהוא "מריח מיליון קונדיטוריות", או שהוא "אנין־ריח".
לעומת זאת, בהקשרים שליליים, הריח מייד נשלף מהמגירה. "אני מרגיש שיש פה תרגיל מסריח", "תקעת לי קטע מסריח", "הבן אדם הזה מריח לי לא טוב", "אני מריחה צרות".
אני עדיין מחכה לשמוע שיגידו: "הבן אדם הזה אמין ומריח לי כמו הגשם הראשון", או "דפקת לי קטע קרואסון שוקולד טרי, תודה". אפילו כשמישהו עשיר במיוחד, מתארים אותו כ"מסריח מכסף", למרות שלכסף אין ריח ולהיות עשיר זה לא אסון נורא כל כך.
אנשים מצרפים לתיאור שלילי של אדם תוספת ריחנית. שמן מסריח, ערבי מסריח, שמאלני מסריח, מתנחל מסריח, קמצן מסריח. התוספת מסריח מחזקת כל תיאור שלילי, בלי שום קשר אמיתי לריחות.
גם כשרוצים לתאר מישהו כבינוני וחסר אישיות, אומרים שהוא ״לא מריח, לא מסריח״. אפילו כשאומרים על מישהו שהוא "מבושם", לא מתכוונים להקפדה על אפטר שייב, אלא לכך ששתה יותר מדי ואין לו מושג מה הוא אומר ועושה.
הנושא קפץ לי לראש, או לאף, פעמיים בזמן האחרון. לפני שבוע, כשחברת הכנסת ציפי לבני ספגה עלבון מסטודנט מסריח בהרווארד, שהיפנה אליה את השאלה העקרונית: "למה את כל כך מסריחה?"; ובפעם השנייה כשפגשתי אנשים שמקצועם הוא להריח.
האם שמעתם פעם על מקצוע כזה? האם הרחתם פעם מקצוע כזה? אז מסתבר שיש כזה. הרחרחנים המומחים הגיעו לאזור מגוריי, כי בשכונה שלנו התפשט ריח בלתי נסבל של תרנגולי הודו, והם הוזמנו לבדוק כמה זה גרוע מאחת עד שירותים בתחנת דלק. לא מדובר בטיפוסים עם חדק ארוך במיוחד או בבעלי נחיריים גדולים באופן יוצא דופן, אלא באנשים נורמטיביים שעברו הכשרה בפקולטה למדעי הריח. יש להם אפילו מכשיר שנקרא אולפקטומטר, שבו משתמשים כדי לקבוע בצורה מדויקת יותר את עוצמת הריח ומאפייניו.
ריח זה עניין של טעם. לאחד ריח של פרות, תרנגולות ועיזים מתחבר עם טבע, שדות ויוגורט, ולשני זו זוועת אלוהים שמזכירה בוץ, גללים וחיות שלא מאמינות בשירותים. עבור אמא שלי, ריח הגפילטע פיש הוא סיבה לקום בבוקר, בזמן שבאנשים אחרים הוא מעורר חשק עז להתנצר.
הריח של מחלקת הבשמים בדיוטי פרי מסמל עבור חלקנו את הרגע הנפלא של יציאה לחופשה בחו"ל ומבחינתם היה אפשר לוותר על הטיסה עצמה, בעוד לאחרים הוא מזכיר מכון מסאז'ים בטג׳יקיסטן. ריח של קטורת יענג את הרוחניים והזרוקים ויזכיר להם את הנסיעה להודו, אבל יגרום לאחרים לחשוד שמאז הם ויתרו על מקלחת.
• • •
מסתבר שריח יכול גם להעלות זיכרונות מהעבר. תמיד כשאריח את הקלמנטינות הראשונות של ספטמבר, או לחם עם שוקולד, אקבל פלשבק חזק של כיתה א'. ריח של אמנון ותמר או כובע הנזיר מזכיר לי את גינת ילדותי בבאר שבע, וקפה מהביל ממקינטה איטלקית את סבא וסבתא שלי.
כשמגיע האביב ואיתו הפריחה, אני מייד נזכר בילדה אחת שאמרה לי בדיוק בתקופה הזו באביב שהיא מסכימה להיות חברה שלי, והריח הזה יישאר איתי לתמיד.
אבל יש גם את הצדדים הפחות נעימים של הריח, וסליחה שלטור הזה יש גם צד פחות כיפי ומבושם (מי שקשה לו, אולי כדאי שיפסיק לקרוא עכשיו).
אם נתקעת כילד בפרדס ולא ידעת איך לעזאזל יוצאים ממנו, ריח התפוזים יכול להיות זיכרון טראומטי. מי שנתקע בקיץ במעלית עם מישהו שהרגע סיים להעמיס דירה עם פסנתר כנף ובלי דאודורנט, עשוי להצטער שהפסנתר לא נפל עליו. יש גם את אלה שאוהבים לדבר מקרוב, אבל נרתעים ממשחת שיניים ומחוטים דנטליים.
ואם כבר נוסטלגיה, זוכרים את הריח של כיתת בית ספר תיכון אחרי שיעור התעמלות? אולי על זה נכתב השיר של נירוונה "מריח כמו רוח נעורים", שזה בכלל שם של דאודורנט פופולרי בארה"ב.
הרבה אנשים משתמשים בריח כאמצעי לבדיקה מוקדמת של דברים. זה לא תמיד הכי אסתטי, אבל בהחלט יעיל. יש את האנשים ממשפחת הכלביים שלפני שהם אוכלים משהו, תמיד יתחבו את האף לצלחת וירחרחו. יש את האימהות והאבות הצעירים שיושבים לידך במסעדה עם תינוק בעגלה, ותוך כדי שהם מנשנשים פירה בטטה ירימו לפתע את התינוק וירחרחו את הישבן שלו, כדי לדעת אם הכל שם על מי מנוחות או שהסכר נפרץ.
כולנו אוהבים להריח כביסה נקייה, אבל כשצריך לקבל החלטה לגבי בגד מסוים אם הגיע זמנו לפגוש מכונה, לא יעזרו המבטים הבוחנים ואין ברירה אלא להריח אותו. האם הכלים במדיח עברו הדחה? האם מישהו נהג בחוסר התחשבות בנסיעה המשפחתית במכונית? התשובות, ידידיי, נישאות ברחרוח.
בגלל הצדדים הלא נעימים של חוש הריח, עלתה אצלי התהייה אם נכות־אף היא דבר נורא כל כך, ואם יש מצב לשקול ניתוח להסרת חוש הריח. בואו נודה בזה, החברה לא רואה בתתרנים נכים. בניגוד לאחרים הלוקים בחושים כראייה ושמיעה, אין להם חניה מיוחדת, כלב הרחה, כפתור מיוחד ברמזור או שידורי טלוויזיה עם עיגול למתרגם לשפת תתרנים. יש גם יתרונות: אני מניח שקל להם יותר לתחזק דיאטה, כי הם לא מאבדים שליטה מהריחות ליד חנות הבורקסים או דוכן העוף הצלוי.
מה עוד שכרגע המין האנושי לא מנצל עד הסוף את הצדדים החיוביים של חוש הריח. הרבה שנים מדברים על פיתוח ריח בסרטי קולנוע וטלוויזיה ואולי גם במחשב, מה שיאפשר לנו לחוות את החוויה לא רק דרך ראייה ושמיעה, אלא שמשום מה זה עדיין לא קורה.
תארו לכם כמה מקסים היה יכול להיות להריח את זאב רווח אוכל בורקס עם ביצה או להריח את תוכניות הבישול בטלוויזיה. ואם הסרט הוא על בריחה מכלא דרך מערכת הביוב או על פוליטיקאים מושחתים, תמיד אפשר לעשות "מיוט" בכפתור של הריח.
yairn@israelhayom.co.il(איור: טל לזר)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו