הציפיות שלי מ"ילד טוב ירושלים" היו כל כך נמוכות, שכנראה לא היתה לי ברירה אלא להיות מופתע ממנו לטובה. נכון, התבשיל הדרמטי־קומי־רומנטי הזה פועל על פי נוסחה שחוקה מרוב שימוש, וגם קשה עד בלתי אפשרי להאשים אותו בתחכום יתר או במעוף יצירתי. אבל אם תשאלו אותי, הוא מצליח להגשים את מטרותיו הצנועות ונטולות היומרה ולספק מעט אסקפיזם סקסי לקהל היעד שלו. בעיקר מפני שהוא מבוצע כהלכה, בכל החזיתות.
במרכז הסיפור עומד איש משפחה מרובע, משעמם ובורגני בשם עדי (עמוס תמם). יש לו אישה קרירה (מלי לוי־גרשון) וילד מפונק (ארי נשר, בנו של הבמאי אבי נשר) שלא שמים עליו קצוץ. יש לו בוס שמנצל את טוב ליבו ומתעלל בו. ובאופן כללי, הוא ניחן בנטייה לרצות את הסביבה שלו, תוך כדי כך שהוא מזניח את עצמו ואת רצונותיו.
כל זה משתנה מן הקצה אל הקצה כאשר רופא חדל אישים בקופת החולים מבשר לעדי בטעות כי הוא עומד למות תוך זמן קצר מאוד. גיבורנו ההמום מתקשה לעכל את החדשות. הוא נכנס לרכבו ומתחיל לנסוע, אבל מרוב שהוא נסער ושקוע במחשבותיו הוא דורס את נטליה (מיטל גל סויסה) - דוג־ווקרית ספונטנית ומלאת תשוקת חיים. מפה לשם, עדי מגלה לה שהוא צפוי להתפגר ממש בקרוב, והיא מצידה מחליטה לסחוף אותו להרפתקה קלילה ומלאת ריגושים זולים, שמעירה בו דברים ששכח שיש לו בכלל.
בדומה ל"אבוללה", סרט הילדים המקומי של יוני גבע שיצא למסכים בשנה שעברה (והפך ללהיט לא קטן), גם "ילד טוב ירושלים" מחפה על חוסר המקוריות המובנה שלו בעזרת הבנה עמוקה של הז'אנר שבתוכו הוא פועל. אמנם אפשר לנחש בדיוק מה הולך לקרות בו עוד לפני שהוא מתחיל, אך האופן החינני והאנרגטי שבו הוא משחק את עצמו על המסך הופך את העובדה הפעוטה הזאת ללא רלוונטית. לראיה, למרות התרחיש האבסורדי שמניע אותו, הסרט גרם לי להשעות את חוסר האמון שלי, ועד מהרה מצאתי את עצמי קונה את הפנטזיה הגברית השכיחה (אך הנחשקת) שהוא מוכר. התסריט של רן אפלברג מוביל את עדי מנקודה לנקודה באופן יעיל, תוך כדי שהוא נמנע מלהידרדר למחוזות נמוכים ו/או משפילים, הצילום של בעז יהונתן יעקב נראה מיליון דולר (למרות שהתקציב של הסרט בטח היה הרבה פחות), ואילו הבימוי הקצבי והמהודק של רועי פלורנטין - שמביים כאן את הפיצ'ר הראשון שלו לאחר שנים ארוכות בטלוויזיה - שומר על חדות לאורך כל הדרך, משרה על התוצאה ארומה מושקעת ומקצועית, ומונע מהצופים להציץ בשעון בכל כמה דקות ולשאול את עצמם "מתי נגמר?"
עם זאת, הסיבה העיקרית שהסרט הזה עובד (והסיבה העיקרית שהסכמתי לקנות את הפנטזיה שלו) נעוצה ככל הנראה בעבודתה המצוינת של מיטל גל סויסה - שנדרשת לגלם את התפקיד הלא פשוט בכלל (והדי מאוס) של "הבחורה המחופפת ורבת הקסם שמסובבת לגיבור שלנו את הראש". מהרגע שהיא נכנסת לסיפור, סויסה הכריזמטית (שמוכרת מסרטים כמו "אנשים כתומים", "פנתר לבן" ו"אפס ביחסי אנוש") משתלטת עליו ודוחפת אותו קדימה, והדינמיקה הפלרטטנית שמתפתחת בינה לבין תמם מניבה כמה וכמה מצבים מוצלחים (ודי אינטימיים) שגורמים לעכבות המוסריות של החנון להתנדף באופנים שניתן לכנותם משעשעים, מספקים מבחינה דרמטית, וכן, אפילו מחרמנים.
"ילד טוב ירושלים" לא זכה לתמיכה של קרנות הקולנוע, וגם מרבית המבקרים החמיצו מולו פנים. אני יכול להבין מדוע. אך לעניות דעתי, תעשיית סרטים בריאה זקוקה גם למוצרים מסחריים מהזן הזה (כל זמן שהם עשויים כהלכה כמובן). ניכר כי אפלברג ופלורנטין לא מכוונים כאן לקהל של הסינמטקים, אין להם שאיפות לזכות בפרס יוקרתי בפסטיבל כלשהו, והם גם לא מבקשים לומר משהו עמוק על החיים שלנו כאן ועכשיו. אבל במהלך חיי כבר נגזר עלי לצפות בלא מעט סרטים קומיים־רומנטיים מהז'אנר הזה - שבו גבר כבוי ומבואס מהחיים מתמודד עם משבר גיל הארבעים בעזרתה האדיבה של בחורה משוחררת ופראית - ו"ילד טוב ירושלים" ממש אינו אחד מהגרועים שבהם. להפך.
"ילד טוב ירושלים", במאי: רועי פלורנטין. ישראל 2016
להסרה סמס: הסר
הרושם החיובי שלי מ"ילד טוב ירושלים" רק המשיך והתחזק בזכות הסרט שראיתי מייד לאחריו. מדובר ב"התכתבות" - דרמה רומנטית איומה, מחרידה ומשעממת טילים שיצאה תחת ידיו של התסריטאי־במאי האיטלקי הוותיק ג'וזפה טורנאטורה ("סינמה פרדיסו", "מלנה").
הסרט מגולל מעשייה מטרידה ולא אפויה כלל על אודות פרופסור מבוגר לאסטרופיזיקה (ג'רמי איירונס בן ה־67) והמאהבת הצעירה וחובבת הסכנה שלו (אולגה קורילנקו בת ה־36), שממשיכים לאהוב זה את זה בעוצמה רבה באמצעות הודעות טקסט, מיילים וסרטוני וידאו קצרים, למרות שהמציאות האכזרית מונעת מהם להיות יחד. הקונספט של המלודרמה הכושלת הזאת, כך התברר לי אחר כך, נהגה בידי טורנאטורה לפני כמה עשורים, ונשלף כעת מתוך תחתית מגירת שולחן הכתיבה שלו. אך לרוע המזל, עושה רושם כי הוא לא ממש טרח לפתח ו/או לעבות ו/או לשכתב את הרעיון הבסיסי שהיה באמתחתו לפני שניגש לצילומים, וכתוצאה מכך, מה שמופיע על המסך נראה כמו טיוטה לסקיצה לפיאסקו, במקרה הטוב.
צמד האוהבים שלנו חולק את המסך רק בסצנה הראשונה של הסרט. בכל יתר דקותיו, איירונס (שנראה מבסוט מכך שלא נדרש ממנו להתאמץ יותר מדי) מופיע דרך כלי תקשורת כלשהו - יהא זה מכתב, סלולרי או מסך מחשב - כאשר על קורילנקו, שחקנית מוגבלת לכל הדעות (שגם זוכה לכך שידבבו את קולה בחלק מהסצנות), מוטל להביט בכלי המדובר ולהגיב בשמחה או בעצב. כדי להפוך את העניין לעוד יותר מגוחך (ומתיש), איירונס גם מקפיד לקריין את התוכן הבנאלי של מסריו האובססיביים, מילה במילה. כולל מילים כמו "LOL".
מדוע השניים לא יכולים להיות יחד? ובכן, אני לא רוצה להיכנס עמוק מדי למחוזות הספוילרים (למרות שבהחלט ניתן לומר שאני אעשה לכם טובה די אדירה אם פשוט אגלה לכם מה הטוויסט), אבל אני כן יכול לומר שבשלב די מוקדם של הסיפור המאהבת הצעירה מגלה להפתעתה שאהוב ליבה הלך לעולמו. ממש כך. אז איך ההודעות והמיילים והמכתבים ממנו ממשיכים להגיע? זו השאלה הגדולה שאמורה להעסיק את הצופים בשעה שהם מתבוננים בקורילנקו קוראת הודעות טקסט ממסך הסלולרי שלה במשך כשעתיים. אבל תאמינו לי שהתשובה היא הכל (קריפית, חולנית, אנוכית, אכזרית) מלבד רומנטית.
שיקול הדעת האמנותי, המוסרי והרעיוני שמנחה את "התכתבות" כל כך מוטעה שהוא נותן את הרושם שהוא נוצר בידי אדם זקן ומנותק שלא נמצא בשיא צלילותו. אתם יודעים, יוצר רב־פעלים בערוב ימיו, שכבר לא ממש מבחין בין טוב לרע ובין מוצלח למביך. אבל אפילו את התירוץ הזה אין לטורנאטורה. הוא בן 59 בסך הכל. צמרמורת עוברת בעמוד השדרה שלי כאשר אני חושב כיצד ייראו סרטיו בעוד חמש־עשרה, עשרים שנה.
"התכתבות" ("Correspondence"), כתב וביים: ג'וזפה טורנאטורה. איטליה 2016
yishai.kiczales@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו