"25 שנה אני חיה בנדמה לי שלא יקרה לו כלום. משלה את עצמי שלא יקרה, רוצה להאמין בזה, אבל כנראה זה היה רק חלום. בסופו של דבר התחושה הרעה היתה תמיד תלויה באוויר. ידעתי שהחיים שלו מסוכנים. היו לנו תוכניות לעשות הרבה מאוד דברים יחד אחרי שהוא ישתחרר, אבל מה שנשאר זה רק התמונות והילדים שלנו. שלושה בנים מקסימים, פרחים שפסקל הביא לי. אני מצטערת שלא הבאתי לו עוד. עשיתי טעות גדולה. טעות גדולה". זה היה השבוע הקשה ביותר בחייה של סימה אברהמי. אכזרי הרבה יותר מזה שעבר עליה אחרי שבנה הבכור נפצע בלבנון. מכאיב הרבה יותר מהחודשים שעברה בשיקום אחרי שנפגעה בפיגוע של מחבל מתאבד בבית קפה ירושלמי. ביום שישי שעבר קברה סימה את בעלה, פסקל אברהמי ז"ל, שעם מותו הוכתר כאחד מגדולי הלוחמים בתולדות המדינה. יריית צלף מדויקת אחת חיסלה את הלוחם האגדי בן ה-49, שזכה בחייו לשני עיטורי כבוד והיה שותף באינספור פעולות ומעשי גבורה. "כשהלכנו לזהות את הגופה בצריפין, לפני ההלוויה, הכניסו אותנו לחדר הפרידה", היא משחזרת בפנים קפואות. "נורא מפחיד לראות את זה. הוא היה שלם ונקי מאוד, היה לו אור על הפנים והוא היה עטוף בדגל. על הפנים שלו היה מרוח חיוך מאוזן לאוזן עם השיניים הלבנות מבצבצות. חיוך כזה גדול שבחיים שלי לא ראיתי. והעיניים היו קצת פתוחות. הן היו ירוקות-ירוקות כאילו צבעו אותן במיוחד בצבע ירוק. הוא היה מגולח ונקי, כאילו הוא יוצא עכשיו לאיזו חתונה. רציתי לתפוס אותו, לחבק אותו, לנשק אותו. אמרתי לו: 'פסקל, קום. זה לא יכול להיות שאתה מת'. "זה עדיין נראה לי כמו חלום. אני בטוחה שבסוף השבעה פסקל יגיע כמו תמיד - יזרוק את התיק הגדול שלו ליד הכניסה, את התיק הקטן פה בסלון, יניח את מכשיר האיתורית למעלה ויגיד: 'סימה, בואי'. ואז הוא יתחיל לסדר ולנקות את הבית ויגיד: 'סימה, תכיני לי כוס קפה'. זאת היתה השיגרה הקבועה שלנו ברגע שהוא היה חוזר הביתה, ואני לא מאמינה שלא נעשה את זה יותר. הוא היה חצי שנה לפני סיום השירות בימ"מ. זה מה שהכי כואב לי. אני מקווה שנוכל לחזק את המשפחה, נעשה את זה בשבילו. החלום שלו היה לטפל בילדים טוב טוב, לפעמים הייתי אומרת לו: 'אולי אני אמות לפניך', והוא ענה לי: 'זה בחיים לא יקרה. הילדים צריכים אותך, את תמיד איתם, את זאת שגידלת אותם לבד הרבה שנים'. זהו, מעכשיו אני צריכה לחיות עם זה". באימונית שחורה מקבלת אברהמי (49) את המוני המנחמים ומשתדלת להישאר חזקה. ביום הראשון של השבעה היא בקושי עמדה בזה. הדמעות לא חדלו, מכרים שלא נראו כבר עשרות שנים קפצו לבקר, חברים קרובים ורחוקים הגיעו להשתתף בצערה, ואיתם רבים אחרים שכלל לא הכירה. והיא משתדלת - ומצליחה - להיות נחמדה לכולם. החצר בדירת הקרקע בפסגת זאב בירושלים - זו שעל דלתה עדיין מתנוסס השלט "כאן גרה בכיף משפחת אברהמי" - בקושי הכילה את המבקרים, והגינה שבעלה המנוח טיפח ואהב כל כך כבר מתחילה לאבד מצבעה. "מי לא היה פה-", היא מספרת, "אבל זה לא מנחם אותי. זה לא מה שיחזיר לי את פסקל". את היום הראשון סיימה עם אינפוזיה, מתקשה ללכת בכוחות עצמה - ובעיקר מתפוצצת מגעגועים. את פסקל פגשה לראשונה לפני 26 שנים. "זה היה משהו מאוד מוזר", היא משחזרת, "עבדתי בחברת ביטוח, והוא עבד באותם ימים במסעדה בעין כרם. מדי יום, כשהייתי מסיימת לעבוד, הייתי עולה בשעה ארבע על האוטובוס לעין כרם, כי אני תושבת השכונה. פסקל היה עולה על אותו קו, באותה השעה בדיוק, ונוסע לעבודה. במשך ארבעה חודשים הכרנו בתחנה בהמשכים. היינו עולים יחד על האוטובוס. נדלקתי עליו והוא נדלק עלי. במשך הרבה זמן הוא התבייש לדבר איתי". מה את זוכרת מהפעם הראשונה שראית אותו- "שהוא היה הבחור הכי יפה בעולם, בחור חתיך". הדייט הראשון- "קפה רונדו. יש שם גן בחוץ. שם עשינו את הדייט הראשון. יצאנו 11 חודשים, ובינתיים הוא התגייס לימ"מ. התארסנו והוא אמר לי: 'סימה, חצי שנה ואז אני עוזב את הימ"מ". החצי שנה הזאת נמשכה 26 שנים. גם בחתונה שלנו הוא הסתובב עם איתורית. ב-20 בספטמבר היינו אמורים לחגוג 25 שנות נישואים, זו היתה אמורה להיות חתונת הכסף שלנו. ותראה איזו חתונה קיבלתי במקום; חתונה ממש יפה. אינספור פעמים ביקשתי ממנו לעזוב את זה, וכל הזמן הוא היה עונה: 'סימה, אל תדאגי. אני שומר על עצמי'". איך אפשר לישון ככה בלילות- "בשנים הראשונות, כשהילדים היו תינוקות, לא ישנתי בכלל בלילה. לא פשוט לגדל אותם כמעט לבד. אחר כך פשוט הייתי משלה את עצמי שהוא יהיה בסדר. שהוא גיבור וצדיק ולכן לא יכול לקרות לו משהו. הוא היה הכי גדול בעולם, אין דבר כזה. חבל שכל התפארת והשם הזה שנוצר לו יצאו רק אחרי שהוא נהרג. הוא 25 שנים ככה. ידעתי מה הוא עושה, את הסיפורים האלה הכרתי. ידעתי שהוא גיבור גדול, ידעתי הכל, אבל לא יכולתי לעצור אותו ולהגיד לו 'לא', כי גם ידעתי שהוא אוהב את זה, מת על זה. נכון, מצד אחד רציתי שהוא יהיה איתי כל יום בבית, עם הילדים, אבל ידעתי שהוא עושה דבר שהוא נורא אוהב - אז לא רציתי להפריע". למחרת בצהריים, ביום השני של השבעה, היא כבר נראתה חזקה יותר. הבכי התפרץ בתדירות פחות גבוהה, הדאגה האמהית לארוחת הצהריים של הילדים החליפה את המחשבות על האובדן, וזרם המבקרים לא נעצר אפילו לרגע. "בהזדמנות אני רוצה לקנות אלבום, כזה גדול עם מקום לאלף תמונות", היא מספרת, "כשאהיה מספיק חזקה אני רוצה לסדר את כל התמונות שלו שם. כרגע אני לא מסוגלת נפשית אפילו להוציא אותן ולהסתכל עליהן". בשנים האחרונות עובדת אברהמי כדיילת קוסמטיקה בסופר-פארם בשכונת בית הכרם. גם החיים לצד בן זוג שמסתכל למוות בפנים לא הכינו אותה לפיצוץ שחוותה בעצמה יום אחד, בבית הקפה. "לפני תשע שנים עברתי פיגוע מאוד קשה ברחוב קינג ג'ורג' ליד קפה ארומה. מחבל התפוצץ. באותו רגע הייתי משוכנעת שאני הולכת מכאן, אבל אלוהים הציל אותי. חשבתי שזהו, שזה נגמר. בתקופה שאחרי זה היה לפסקל מאוד קשה. היו שנתיים-שלוש שלא עבדתי. נפצעתי באורח בינוני בגוף, בגב, באוזן. יש לי 10 אחוזי נכות והמצב החמיר בשנים האחרונות, אבל עכשיו זה כבר לא מעניין אותי. "במשך תקופה ארוכה לא תיפקדתי. פסקל היה יושב איתי הרבה בבית חולים, וכשהיה חוזר הביתה הוא היה עושה הכל ודואג לכל. הוא היה גם אבא וגם אמא. במלחמת שלום הגליל, כששירת בצנחנים, הוא עצמו נפצע קשה, כך שזאת בעצם היתה מעין חוויה משותפת שעברנו. זה עצוב להגיד, אבל בשלב מסוים בחיים שנינו היינו נכים". כל הדברים האלה עדיין לא הרתיעו אותו- "הוא התעקש להתגייס לימ"מ. היינו מדברים הרבה בטלפון והוא תמיד היה מרגיע אותי: 'הכל בסדר, אל תדאגי'. הייתי נרגעת, כי ידעתי שהוא כל כך גיבור וכל כך מיומן בעבודה שלו, אז כבר לא האמנתי שיקרה לו משהו. מה שכן, פחדתי שהוא יהיה מעורב בתאונת דרכים, פחדתי שהוא יקבל סרטן. כשקראנו את הסיפור של עדי טלמור (שדרן גל"צ שסיים את חייו באופן יזום כשנודע לו שהוא חולה סופני; נ"ו) פסקל לקח את זה מאוד קשה. הוא אמר לי: 'אני לא רוצה למות כמו עדי טלמור, אם אני אמות אני מעדיף שזה יקרה בן רגע. לא במחלה או משהו קשה כזה". כלומר הוא לא פחד מהמוות- "אף פעם לא הפחיד אותו המוות. הוא היה מצטרף לכל פעולה. הייתי אומרת לו: 'הם לא רוצים אותך, אתה זקן, שב בבית' - אבל הוא היה הולך לכל פעולה. גם כשהיה מקבל הודעת איתורית בשבת הוא היה בודק, אף על פי שהיה דתי. 'זה פיקוח נפש', הוא היה אומר. הוא גם תמיד דאג להזכיר לחבר'ה שלו: 'אם יש פעולה, תודיעו לי. אני רוצה לבוא'. "פעם ביקרנו באתר ההנצחה של הימ"מ. יש שם בגינה אנדרטה ענקית ועליה שמות כל הלוחמים שנהרגו. ראיתי שיש שני מקומות ריקים שם, כאילו מחכים. אמרתי לו: 'פסקל, איזה פחד זה'. הוא אמר לי: 'סימה, על מה את חושבת-'. עניתי ש'מפחיד אותי שחס וחלילה השם שלך גם יהיה פה'. אז הוא השיב, 'ואם יהיה, אין מה לעשות. זאת דרך החיים'. "הוא היה צריך לפרוש בגיל 50, שזה עוד פחות מחצי שנה. תיכננו לעשות מסיבה ל-25 שנות נישואים - עם מסיבת הפרידה מהצבא. לי יש בדצמבר יום הולדת 50. רצינו משהו גדול מאוד באולם, להזמין את כל החברים. הוא אמר לי: 'סימה, חכי, עוד מעט נעבור דירה ונשפץ את הבית'. הוא טיפח כל הזמן את הגינה הזאת, שעכשיו פתאום נראית מוזנחת. הוא הבטיח שנמכור את הבית, נקנה בית פרטי והכל יהיה בסדר. ופתאום כל החלומות התנפצו". את יום חמישי הארור, לפני שמונה ימים, סימה מתקשה לשכוח. "הרגשתי לא רגיל, כאילו תחושה שהולך לקרות משהו. מצד שני, אני כבר 25 שנה מרגישה את התחושה הזאת. בחמישי ההוא זה היה מאוד חזק. דיברנו בטלפון, אמרתי לו: 'בוא, אנחנו צריכים לעשות קניות בשוק', והוא ענה: 'לא נראה לי שאוכל להגיע. תעשי את זה את. לכי לדגים, תקני את מה שאנחנו קונים בדרך כלל'. וזהו. זאת היתה שיחת הטלפון האחרונה שלנו. "כשהגעתי לאיש של הדגים, הוא שאל אותי: 'מה קרה, למה רמבו לא פה-'. אמרתי לו שרמבו בעבודה, והוא ענה: 'תתחילי להתרגל לעשות את הקניות במקומו'. אני לא יודעת למה הוא התכוון, אבל זה נאמר בערך באותו זמן שבעלי נהרג. קניתי את הדברים שהייתי צריכה לקנות. הלכתי לכיוון האוטובוס, בערך ברבע לשש - השעה שהוא נהרג. אני בדרך כלל אישה חזקה, אבל פתאום בתחנה חשתי קוצר נשימה, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים, ולא היו לי דברים כבדים בשקיות. פתאום, טראח, נפלתי על הכיסא של תחנת האוטובוס. מישהי שם מייד שאלה אם אני בסדר וטענה שאני נראית חיוורת לגמרי. "ואז בננו טל, בן ה-24, התקשר ואמר: 'רק שתדעי שאחד מלוחמי הימ"מ נפצע קשה מאוד'. ישר אמרתי לו: 'טל, זה אבא. זה 100 אחוז אבא'. הוא ענה שאפסיק לדבר שטויות, אבל למעשה הוא רק רצה להרגיע אותי כי הוא גם הרגיש ככה. נסעתי חצי דרך במונית. נכנסתי הביתה ואני רואה את טל יושב מול הטלוויזיה רועד כולו, מעשן סיגריה אחרי סיגריה. טל הרגיש את זה כבר מהבוקר. אומרים שבנים בכורים מרגישים לפני שהם מאבדים את האבא שלהם, הם יודעים את זה. הוא אמר לי: 'יש לי הרגשה לא טובה. נראה לי זה הוא'. אמרתי בואו נסדר את הבית, אולי הוא יגיע. הוא נורא אהב סדר וניקיון, הוא היה יקה, פרפקציוניסט, פדנט. "אני מקפלת כביסה וטל אומר לי: 'אמא, לא טוב לי'. הרגשתי בחילה, רציתי להקיא. תחושה כזאת כאילו העולם עומד להתפוצץ כל רגע. ואז פתאום מצלצלים בדלת של האינטרקום, ובדלת עומדים איזה 30 חיילים, מד"א, ואני רואה את החברים של פסקל. שאלתי: 'איפה פסקל-', וכשלא ראיתי אותו אמרתי: 'תעשו טובה, תלכו מפה. זה לא הבית הזה. אתם טועים'. ואז חבר של פסקל ניגש אלי ואמר: 'סימה, שבי, אני רוצה לדבר איתך. פסקל נהרג'. הילדים התחילו להשתולל, אני התעלפתי. צבטו אותי וניסו להעיר אותי בכוח, כל הגוף שלי סימנים כחולים מזה". ומה סיפרו לך- "שהם גמרו את הפעולה. אהוד ברק הגיע וצחק איתם, דיברו על הכלב של פסקל וזה היה כבר הסוף. הם היו בדרך לרכב. חבר של פסקל סיפר לי שפתאום הוא שמע 'אייי', צעקה כזאת. הוא הסתובב אחורה, וראה את פסקל עם כל הציוד הזה שהיה עליו, נופל אחורה ולא זז. הם באו אליו, חיפשו איפה הוא נפצע. לא היה שום סימן בחוץ. הורידו ממנו את האפוד וגילו ירייה קטנה, חור כזה קטן מעל הלב. בלי דם, בלי כלום. הוא נהרג במקום". "פסקל תמך רק בשירות קרבי, הוא רצה שהילדים ילכו רק לקרבי", סימה מספרת. על לוח השעם בכניסה לבית תלוי צו המילואים של טל שנועד לשבוע הבא. הוא לא ייצא לשם. "הבן השני, מתן, רוצה ללכת לגולני, אבל הוא לא ילך לגולני בשום אופן. ברור לי שזה מה שפסקל היה רוצה, וזה מה שהילד רוצה, אבל אני כבר לא יודעת אם אני אתן לו ללכת. ממש לא". מתן בן ה-20 חושב אחרת. "אמא שלי תתגבר על זה. היא תרצה שנמשיך עם זה", הוא מסביר. ועכשיו גם המורשת של אבא היא בטח חלק מההחלטה. "ברור שעכשיו אני מסתכל על הצבא כשליחות. זה ממש לא מרחיק אותי, להפך. אני לא רואה עכשיו את החיים שלי בלי שירות בצבא". אילו מחשבות מתרוצצות לך עכשיו בראש- "בעיקר פחד. וגם עצב, אבל העצב לא יכול לפגוע בי. לעומתו הפחד הוא עמוק. זה מין פחד שאני לא אסתדר; אין לי ממש חשק עכשיו לעשות כלום, אבל אסור לשקוע. קשה להיות חזק כשכל רגע אמא וסבתא שלך נשברות ובוכות, אבל מאוד מחזק אותי לדעת שכל המדינה יודעת מי זה אבא שלי, לדעת שהיתה מהות למוות שלו. הוא קיבל את הכבוד הראוי לו. יש לי עכשיו ביטחון עצמי ענקי כי אני יודע שאני בן של גיבור. זה גם מעניק ביטחון לדעת שהחינוך שלי הגיע מאחד כזה. אולי יש לי את הגנים הנכונים". איזה קשר היה לכם- "בארבעת החודשים האחרונים היינו מאוד קרובים, כי עברה עלי תקופה קשה. הוא היה צמוד אלי כל יום, כמו בהשגחה רפואית. לא עזב אותי. גם כשהיה בעבודה. בערך שתי דקות לפני שהוא נהרג הוא אמר לחברים שלו שהוא צריך להתקשר אלי אחרי הפעולה. בגלל שהוא היה בן אמצעי ואני גם האמצעי היה בינינו קשר קצת שונה מזה שהיה לו עם האחים האחרים. הוא היה מספר לי דברים שלא היה מספר בדרך כלל למשפחה. היה מדבר איתי על פעילויות, היו לנו שיחות נפש". וזה שידעת יותר בטח הגדיל את הדאגה שלך אליו. "הייתי כל הזמן בחששות, עקבתי אחרי החדשות. היו לי תקופות שהייתי מסתובב במשך ימים ופוחד שיקרה לו משהו. אני לא אגיד לך שזה היה דבר שלא ציפיתי לו, זה בהחלט משהו שידעתי שיכול לקרות בכל רגע. הקטע הוא ששבוע לפני, פתאום היו לו הרהורים. הוא נתן 100 אחוז מעצמו למשפחה, הוא החזיק אותה, אבל הוא לא היה הרבה בבית. ודאי שבתקופת האינתיפאדה. בזמן האחרון אבא קצת התחרט על זה שבכל השנים האלה ביחידה הוא קצת הזניח את המשפחה, או לפחות ככה הוא חשב - כי אנחנו לא הרגשנו ככה. יום איתו היה כמו שנה. הוא היה מנהל את הבית. כל משבר נפשי שהיה במשפחה, ידענו שהוא יפתור אותו. ועכשיו זה מפחיד קצת להמשיך את החיים בלעדיו, כי הוא היה עמוד התווך של המשפחה". לפני חודשיים יצאה משפחת אברהמי בהרכב מלא לחופשה של שבוע באילת. "זה היה הנופש הכי טוב שהיה לי בחיים", משוכנעת סימה, "נהנינו עד סוף העולם. כל המשפחה יחד. אני זוכרת שהנסיעה בדרך חזרה היתה נורא מפחידה וקשה. הוא היה עייף כל הדרך ופחדתי שיירדם, אז דיברנו כל הנסיעה. הוא מאוד העריץ את שלמה ארצי, יש לו איזה אלף דיסקים שלו, היינו בכמה הופעות. חבל שזה בלתי אפשרי לדבר עם שלמה ארצי ולבקש ממנו שיעזור לי לכתוב שיר על בעלי". מה עשיתם בט"ו באב האחרון- "זה היה יום לפני שהוא עזב בפעם האחרונה. הוא שם לי בתיק מתנה, כרטיס קנייה כזה של קסטרו, וכתב: 'אשתי האהובה, חג שמח'. שלחתי לו הודעה: 'לבעלי היקר, שיהיה לך חג אהבה שמח. מאשתך שאוהבת אותך'. ואלה דברים שלא אמרתי לו כמעט אף פעם. הוא יודע שאהבתי ושאני אוהבת אותו, אבל לא היינו אומרים את זה הרבה. היינו מתביישים לדבר על רגשות. תמיד היו גילויי חיבה ואהבה, אבל לא במילים אלא במעשים". כשיואב גלנט נכנס לנחם, פנתה סימה בנימוס לאלוף לשעבר ושאלה: "אפשר לחבק אותך? בעלי העריץ אותך". אחרי החיבוק החם סיפר גלנט לאלמנה הטרייה: "הכרתי את בעלך לאורך שנים, בכל מיני פעילויות משותפות. לא דיברנו הרבה, אבל תמיד ידעתי מיהו. הצטערתי מאוד כששמעתי על זה". כשהרב הראשי הגיע לבקר הוא סיפר שיש מלאכים שנשלחים אלינו, עושים את עבודתם - ואז חוזרים לשמיים. פסקל היה בדיוק אחד כזה. "בשבת בבוקר, יממה אחרי ההלוויה, ישנתי בסלון", מספרת סימה, "בשבתות פסקל היה קם באופן קבוע ברבע לשש להתפלל. בערך בשש בבוקר אני שומעת מתוך שינה: 'סימה, קומי!'. מי קורא לי? פסקל. לא יודעת איך, אבל פתאום קמתי, ואני עוד עונה לו: 'מה-'. רק אז נזכרתי שבעלי כבר מת. קמתי, התחלתי לחפש אותו בכל הבית. יצאתי למרפסת וכל הציפורים שבעולם היו שם, ליד הכיסא נוח שהוא קנה לי. ישבתי שם והציפורים לא עזבו אותי. בדרך כלל בשש בבוקר הציפורים כבר נעלמות, אבל עד שש וחצי הן לא עזבו אותי. כאילו הן הנשמה של בעלי או משהו כזה. זה היה מצמרר. זה פשוט לא אמיתי. זה לא אמיתי".
נגעתי בו בראש והוא היה קר כמו שלג. לא יכולתי יותר. כיסו אותו והכניסו לארון.
"25 שנים היתה לי הרגשה רעה"
פיק הברכיים הלא מוסבר ברחוב, בשעה שפסקל נהרג • הביקור מנבא הרעות באנדרטה לחללי הימ"מ • גינת הבית שטיפח ושנבלה פתאום • הציפורים שלא עזבו את המרפסת אחרי ההלוויה • והמשפט המפחיד ששמעה ממוכר הדגים • סימה אברהמי, אלמנתו של לוחם הימ"מ האגדי שנהרג מאש מחבלים ליד אילת, התכוננה כל חייהם המשותפים לבשורה הקשה - גם כשנפצעה בעצמה בפיגוע תופת • עכשיו הם כבר לא יחגגו חתונת כסף במסיבה גדולה
Load more...