מעושרים

חצי שעה אחרי תחילת הראיון עם ד', בכיר לשעבר בתעשיית ההייטק שצבר עשרות, ויש אומרים מאות מיליוני דולרים מאקזיטים, עד שבחר לפרוש, הוא ביקש להפסיק את הפגישה. התנצל, ונטש אותי בבית הקפה, מול קפה לאטה ולפטופ. 

זה לא היה צפוי. עד לפני דקה היה ד' חייכן וידידותי, סיפר על חייו הקדחתניים והעמוסים עד שפרש, ולפתע נסגר כמו צדפה, פניו התכרכמו וקולו הפך צונן כקרח. זה קרה כשביקשתי שיספר לי כיצד השתנו חייו בעקבות האקזיטים, איך היתה עבורו היציאה מעבדות לחירות כלכלית. למרות שסיכמנו טלפונית שנדבר גם על הנושאים האלה, הוא נבהל, הצר על "אי ההבנה" ופוצץ את הראיון.

הסיפור הקטן הזה ממחיש עד כמה קנאים מתעשרי ההייטק לשמירה על פרטיותם בכל הקשור לממון שצברו ולדרך שבה הם מנהלים אותו. גם באירועים חברתיים וגם באירועים עסקיים נדיר לשמוע אותם מתרברבים באורח חיים נהנתני; תנו להם לדבר על טכנולוגיה, יזמויות חדשות וגיוסי הון - ותתקשו לעמוד מול שטף הדיבור שלהם והלהט בעיניהם. 

בניגוד למיתוס שבנתה הסידרה "מסודרים" לפני כעשור, מרבית בני המזל ששילשלו לחשבון הבנק שלהם מיליוני שקלים ביום אחד לא בונים וילות מפוארות, לא רוכשים מטוסים ולא מתפרעים על מיטות מרופדות בשטרות. הם מנהלים את ההון העצום שלהם בצורה סולידית, לעיתים משקיעים בנדל"ן מניב, ולכל היותר עוסקים בתחביב יוקרתי ונוסעים לחופשות ביעדים אקזוטיים, לעיתים במחלקת תיירים. בתעשייה יש גם לא מעט סיפורים על משפחות שהתפרקו בעקבות אקזיטים, כמו זה על מתעשר הייטק שמייד אחרי האקזיט רשם לאשתו צ'ק על מחצית מהסכום ונפרד ממנה.

ארבעה מתעשרים חדשים הסכימו לשתף אותנו בחיים שאחרי האקזיט ובמעבר מעבדות יומיומית לחיים של חירות כלכלית וחופש בחירה אולטימטיבי. השורה התחתונה שלהם: הכסף הגדול לא שינה את תפיסות היסוד של חייהם, ואצל רובם גם לא שינה מהותית את אורח החיים. הוא לא ערך שמונחל בחינוך הילדים.

 

עופר קורנפלד. "פתאום גיליתי את הילדים שלי" // צילום: אפרת אשל

"אני עדיין נוהג באותו רכב, טויוטה 2000, ואני אוהב אותו"

עופר קורנפלד מכר עם שני שותפיו בשנת 2000 את חברת "גאיה" תמורת 120 מיליון שקלים

עד לפני 15 שנים חי עופר קורנפלד (52) עם אשתו אורית ושני בניהם, אייל ויובל, בדירת 60 מ"ר בגבעתיים. הבנים ישנו במיטת קומתיים בחצי חדר, ועופר, מהנדס תוכנה שהקים חברות בתחום התוכנה והתקשורת, כמעט לא היה בבית. 

"יובל נולד כשייסדתי את "גאיה", ב־1995. בגן, כשהוא התבקש לצייר ציור של משפחה, הוא צייר אמא ושני ילדים. בלי אבא. הגננת שאלה אותי מה הבעיה עם הילד, ועניתי לה שהוא פשוט צייר את סיפור חייו. עבדתי כל יום 12 שעות, כולל סופי שבוע. זה היה אורח חיי במשך 12 שנים, עד שגאיה נמכרה לקומברס בשנת 2000".

ביתם של עופר ואורית בשכונת הלל ברמת גן מעוצב בחמימות וחף מסממני עושר. שישה חדרים, מטבח פשוט, שולחן עץ ענק במבואה, שמיועד לאירוח. כבר 35 שנים הם ביחד, מתיכון רוגוזין בקריית אתא, שם למדו באותה שכבה (הוא במגמת אלקטרוניקה, היא במגמה הביולוגית).

בגיל 24 נישאו. עופר שירת כמהנדס תוכנה בחיל האוויר, ועם שחרורו הקים את החברה הראשונה שלו בתחום התוכנה והתקשורת. כעבור שבע שנים ייסד עם יורם רגב ויותם רז את גאיה, שעסקה בחיבור בין אינטרנט לסלולר.

אורית פתחה עם שותפה מכון לייעוץ ארגוני, שסיפק שירותי ייעוץ לחברות גדולות במשק. בינתיים נולדו אייל, היום בן 25, ויובל, בן 20. "חזרתי לעבודה שבוע אחרי הלידה של יובל, יחד עם התינוק שהנקתי. עבדתי בכל יום עד 6 בערב, ואז הייתי מטפלת בבית ובילדים, לבד. אבל מעולם לא הרגשתי זנוחה ולא התלוננתי שעופר לא מתפנה לבית ולמשפחה.

"הערך החשוב ביותר מבחינתי הוא מימוש עצמי, ושנינו מימשנו את עצמנו. יכול להיות שעופר בחר בי בתת־מודע כי אני כזאת, אישה עצמאית שיכולה להחזיק בית וילדים לבד, וגם לעבוד".

גאיה נמכרה לקומברס ב־2000, זמן קצר לפני שהתנפצה בועת ההייטק. ההחלטה למכור הבשילה עקב לחץ העבודה המצטבר. "בהרבה מובנים, החיים שלנו היו כבר בלתי נסבלים", אומר עופר. "היינו יזמים שכל כספם מרוכז בחברה אחת שהשווי שלה עולה ויורד בשוק סוער. פיזית, הייתי קרוב לקריסה.

"מדי שנה הכפלנו את עצמנו בכמות העובדים, הלקוחות ומחזור המכירות, וההוצאות שלנו עלו בהתאם. לא היו לנו משקיעים חיצוניים, כך שלא היו לנו כיסים עמוקים. הגלים היו מאוד סוערים, והסיכונים גבוהים". 

בדיוק אז הגיעה ההצעה מקובי אלכסנדר, מי שהיה מנכ"ל קומברס, מלקוחותיה של גאיה. "הציעו לנו 25 מיליון דולר, אנחנו ביקשנו 26, והעיסקה נחתמה. משא ומתן עלוב, אבל רצינו למכור. אם אתה שכיר ויש סכום שיכול לסדר אותך עד סוף החיים - אתה חייב לקחת את זה". 

מה עושים ביום שבו חותמים על עיסקת מיליונים?

"הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאורית. היא לא הוציאה מילה מהפה, רק בכתה מהתרגשות. שאלתי אותה למה היא בוכה, והיא ענתה: 'כי זה אומר שתישאר בחיים'. היא לא שאלה אפילו תמורת כמה מכרנו".

אורית: "בכיתי מרוב אושר. כמו שעופר עבד אז, הוא היה פצצת זמן מתקתקת מבחינה בריאותית. חששתי מאוד שאני אאבד אותו" .

קורנפלד המשיך לעבוד בגאיה עוד כשנה לאחר מכירתה, ואז פרש. "במשך כמה חודשים התבטלתי, מה שלא עשיתי מעולם עד אז. נפגשתי עם חברים בבתי קפה, התחלתי להכיר מחדש את הילדים שלי. אייל היה בן 9, ויובל בן 4. פתאום התחלתי להיפגש עם אורית כמו זוג נורמלי.

"הייתי הרבה יותר בבית, והתחלתי לשים לב לאיך שהוא נראה, לאיזה אוכל נכנס אליו ולחינוך שאורית נותנת לילדים, שבעיניי היה מגונן מדי. היה לי מה לומר בנושא. דברים לא מצאו חן בעיניי, והתחלתי להתלונן".

כלומר, דווקא כשנפלו עליכם עשרות מיליוני דולרים, נסדק הרומן הרומנטי. 

אורית: "גרנו עדיין באותה דירה של 60 מטר בגבעתיים, ופתאום הסתובב בה עוד אדם. פתאום נעשה צפוף ומתוח מאוד.

"היינו צריכים להתחיל ללמוד איך חיים ביחד. עד אז אני קיבלתי את ההחלטות שקשורות לניהול הבית ולחינוך הילדים, ועופר לא התערב, כי הוא בקושי היה נוכח. פתאום גיליתי שיש לו השגות". 

עופר: "זה בא לידי ביטוי אפילו בקטנות. רציתי לראות בערב טלוויזיה, מה שבעבר לא קרה מעולם, אז התחילו ויכוחים על מה רואים. התחלתי לענות לטלפון בבית, אבל שכחתי להעביר הודעות הלאה. פשוט לא הייתי רגיל לכל הדברים הקטנים האלה של החיים".

למרות הוויכוחים והמתיחות הרבה, הם החליטו להישאר ביחד ולא לפרק את נישואיהם, אבל הלכו לייעוץ זוגי. "האהבה בינינו עדיין היתה גדולה, היה חשוב לשנינו לשמור על המשפחה", הם אומרים. יחד גם התחילו לתכנן את המשך חייהם עם הכסף הגדול. הם החליטו לשמור על רמת חיים צנועה ולנצל את העושר כדי לעשות את מה שהם באמת אוהבים.

עופר: "כשהבנתי שאני לא חייב לעבוד לפרנסתי, שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות הלאה. להפתעתי הגמורה קלטתי שאני לא רוצה יותר להיות מהנדס תוכנה. ידעתי שאני רוצה ללכת לפוליטיקה. תמיד הייתי פעיל פוליטית: השתתפתי בהפגנות, הייתי פעיל בקבוצות דיאלוג בין מגזרים בחברה הישראלית".

ב־2002 הקים קורנפלד את "עבודה חדשה", חוג מפלגתי שביקש להחליף את סדר היום במפלגת העבודה לכלכלי־חברתי. ב־2011 שימש ראש המטה של שלי יחימוביץ' בפריימריז של העבודה, ולאחר ניצחונה שימש ראש המטה של המפלגה. בבחירות לכנסת ה־19 הוצב במקום ה־22 ברשימת המפלגה, ולא נכנס לכנסת. 

בין לבין, הוא השלים תואר שני ודוקטורט בכלכלה, שעסק באי השוויון בשכר, והיה בין מקימי ארגון "הוויה", שמקיים טקסי חיים ברוח היהדות החילונית הפלורליסטית. כיום, כיו"ר הארגון, הוא עורך בהתנדבות כ־20 טקסי חתונה חילוניים מדי שנה. 

הוא למד ערבית עם מורה פרטית, "כדי לפשר בין פלשתינים ומתנחלים", ולמד גם "יהודית", כדבריו - גמרא, מדרשים, ספר הזוהר וטקסטים חסידיים. אחת לשבועיים הוא מקיים בביתו שיעורי יהדות ל־15 נשים וגברים, בהנחיית הרב ברוך ברנר, מבית המדרש של ארגון "קולות".

אורית המשיכה לעבוד כיועצת ארגונית במכון הפרטי שהקימה, עד שנה לאחר האקזיט, ואז פרשה אף היא. "הלהט שלי לעבודה פחת ברגע שהבנתי שאני לא חייבת.

"אמי טיפטפה לי מילדות שאישה חייבת להיות עצמאית כלכלית. כשנכנס לחשבון המון כסף, משהו בלחץ ירד. רק כשעזבתי את העבודה הבנתי כמה הגוף שלי מותש. שלושה שבועות רק ישנתי כל הזמן".

זמן קצר לאחר שעזבה היא למדה להיות דולה, ועסקה בזה שבע שנים. בהמשך העבירה בהתנדבות הרצאות, ואף התנדבה בבית חולים. בשנים האחרונות היא יועצת ומרצה לנערות ולנשים בגיל המעבר, בדגש על סיפוק מיני.

שנתיים אחרי האקזיט עברו עופר ואורית לרמת גן, לבית פרטי בן 25 שנים, שאותו שיפצו. "לא היה לנו עניין לנקר עיניים", אומר עופר, "ולא רצינו לבזבז כסף רק כי אנחנו יכולים.

"אנחנו אוהבים דברים פשוטים. לא אוהבים בגדים שהם, איך אומרים את זה, 'מותגים'. לא אוהבים קניות בחו"ל ולא מסעדות יוקרה, אלא אוכל פשוט וטעים. לא אוהבים בתי מלון, מעדיפים צימרים צנועים, וגם לא אוהבים אמנות. התמונות שעל הקיר בבית הן כולן ציורים שלי. אני עדיין נוהג באותו רכב, טויוטה שנת 2000, ואני אוהב אותו מאוד. לא צריך יותר".

אורית: "תמיד אהבתי תכשיטים, ודווקא אחרי שהתעשרנו יש לי פחות צורך בהם. היחס לדברים הפיזיים השתנה. קודם התכשיטים גרמו לי להרגיש 'שווה' בכל פעם שיכולתי להרשות לעצמי לקנות אותם. עכשיו אני יכולה בוודאות, אז אין לי כבר צורך בהם. בגדים אנחנו קונים כמו כולם, בקניון או באאוטלטים". 

חופשות ביעדים מיוחדים? תחביבים יוקרתיים? 

אורית: "אנחנו אוהבים טיולים, מתים על טבע וישנים בצימרים. כשהפסקתי לעבוד כיועצת ארגונית, התחלתי לעשות ספורט, בחוגים ליד הבית".

עופר: "אני עשיתי קורס צניחה חופשית, שעלה 12 אלף שקלים. אה, ואנחנו טסים עוד מעט לספארי של שבועיים בטנזניה".

איך מתנהלים מול הילדים, כשפתאום אפשר להיענות לכל גחמה שלהם? 

עופר: "צריך לחשוב מה אומרים במקום 'אין לנו כסף לקנות את זה'. זה לא היה פשוט. לא היתה לנו כוונה לקנות להם כל מה שהם רוצים, כי גם אני לא קונה לעצמי כל מה שמתחשק לי, רק מה שאני מאוד מאוד רוצה.

"אני לא חושב שזה נכון לחיות בעולם שבו כל מה שמתחשק לי אני משיג. אני בא ממשפחה של פועלים, ומאמין שחומר הוא לא דבר חשוב, ואת הדברים החשובים - כמו אהבה, חברות ושמחה - לא קונים בכסף".

לפחות קניתם להם דירות?

עופר: "לא, ואין לנו כוונה לעשות את זה. הבן הבכור שלי דוקטורנט לפיזיקה, והצעיר משרת בסדיר ב־8200, כך שהם יעשו הרבה כסף בזכות עצמם".

 

רויטל הנדלר. "הבנתי שהגיע הזמן להוריד הילוך" // צילום: אפרת אשל

"רוב הבגדים והצעצועים של הילדים שלי הם יד שנייה"

רויטל הנדלר ייסדה את חברת "AllJobs", ש־75 אחוזים ממנה נמכרו תמורת 56 מיליון שקלים

האקזיט של רויטל הנדלר (41) הגיע דווקא מהמקום המייאש והסיזיפי של חיפוש עבודה. עד גיל 28, עם תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה ותואר שני במינהל עסקים, היא עבדה כעורכת משנה של תוכניות ילדים ב"קשת" וכמנהלת תוכן בשתי חברות אינטרנט: האחת, נונסטופ, נסגרה בדיוק כשהנדלר סיימה לבנות עבורה פרויקט ענק שעליו עמלה שנתיים. את השנייה, Go Next, עזבה כעבור שנתיים, סתם כי רצתה לעשות שינוי. 

"זה קרה ב־2002, הייתי בת 27, עם משכורת של 20 אלף שקלים ב־Go Next ואוטו צמוד. אמא שלי היתה בהלם שאני מעזה להתפטר בזמן של מיתון קשה. נסעתי לבדי לטיול של חצי שנה בדרום אמריקה. שם, ברגע של הארה, הבנתי שהאושר לא נמצא בחוץ אלא בפנים. החלטתי שכשאשוב, אעשה דברים למען העולם, ולא רק למען עצמי".

כשחזרה לארץ, נישאה לבן זוגה, גדי שבדרון, שהיה הבוס שלה ב־Go Next. "רציתי להקים עסק קטן שיפעל מהבית, כדי לצאת מהמעגל הזה של מרדף אחרי הכסף והלחץ. לעבוד בשקט עם משהו שיהיה שלי, שלא נועד לרצות אף בוס, עם האוכל שאני מכינה לעצמי בצהריים והאפשרות לגדל את ילדיי בנוחות". 

כעבור כמה חודשים, כשלא מצאה רעיון למיזם משלה, נאלצה לשוב ולחפש עבודה. "שמתי לב שבכל בוקר נוספו עוד ועוד אתרים שמציעים משרות דרושים, בסך הכל היו מעל אלף. שאלתי את עצמי איך ייתכן שאף אחד לא אסף את כל האתרים האלה לאתר־על אחד. שיתפתי ברעיון את גדי, והוא אמר לי: 'בואי נעשה'". 

מהסלון הקטן בדירת הפרטר בתל אביב התחילה רויטל לבנות את המודל העסקי. "התייעצתי עם מנהלי חברת השמה ומשאבי אנוש, וכולם אמרו לי שזה רעיון גרוע. בסוף הלכתי ללשכות תעסוקה, שם גיליתי ש־60 אחוז מהלשכות יהיו מוכנות לשלם על שירות כזה". 

ב־2005, בתום כל הבדיקות, הקימה את אתר הדרושים AllJobs. "גדי עזר לי להכניס את הרצל עוזר וניב אריאל כשותפים, וכל אחד מאיתנו שם 120 אלף שקלים. היינו שווים בכל, ובגלל שעבדתי כמנכ"לית, הייתי היחידה שקיבלה גם משכורת".

כעבור שלוש שנים, כשהיא בת 33, נמכרו 75 אחוזים מהחברה לחברה הבינלאומית "הד האנטר", שפנתה לרויטל ולשותפיה דרך לשונית "צור קשר" באתר. "קיבלנו 56 מיליון שקלים, שהתחלקו בין כל השותפים, כל אחד לפי ההסדר שבחר. אני, למשל, עדיין מחזיקה בחמישה אחוזים ממניות החברה, ששוויה מוערך היום ב־50 מיליון דולר".

מה עושים עם סכום כזה, שנופל עלייך בגיל 33?

רויטל: "אז זהו, שבדיוק באותה תקופה התגרשתי. לא היה לזה קשר לאקזיט, אבל הרגשנו שהקשר מוצה. הייתי עם מיליונים בבנק, אבל גרושה. הסתובבתי שבורה והרגשתי שאני הכי רוצה לגור בבית רחוק, ירוק וקטן. אז שכרתי דירה פצפונת, יחידת דיור בווילה בגבעת עדה.

"הכסף סיפק לי רוגע משמעותי, אבל לא הייתי צריכה להשתמש בו. בסופו של דבר, הנשמה צריכה להיות קלה. ככל שמעמיסים עליה עוד ריהוט ועוד ציוד, זה רק מכביד.

"תמיד, גם לפני AllJobs, הבנתי שלא צריך הרבה כדי להיות מאושר. כשאנחנו עובדים קשה אנחנו חיים במערכת של 'אני קורע את עצמי' ואז 'אני מפצה את עצמי'. בפיצוי הזה, על העבודה הקשה, יש הוצאות גדולות מאוד.

"בתקופה שגרתי עם גדי בדירה הקטנטונת בתל אביב הייתי קמה בבוקר ומכינה לי ארוחת בוקר מהחומרים הכי פשוטים. לא הייתי צריכה להתלבש, ולא היה לי צורך לנסוע לחופשות, כי חייתי בצורה רגועה. לא הייתי זקוקה להרבה בגדים, מסעדות וכל הפיצויים האלה. הצרכים שלי ירדו פלאים, הייתי הרבה יותר בריאה בגלל שהכנתי אוכל משלי, ועשיתי ריצות בפארק במקום לשלם למכון כושר. החיים היו פשוטים וקלים".

הנדלר המשיכה לנהל את AllJobs ארבע שנים אחרי שנמכרה. דווקא אז חשה שעבודתה הופכת לתובענית יותר, ושהלחץ הפיזי והנפשי הכרוך בה גובר. "בדיעבד, הגוף שלי אותת לי שאני צריכה להאט, ואני התעלמתי.

"בלוטת התריס שלי קרסה, ובכל זאת המשכתי כרגיל. לחץ הדם שלי היה נמוך מאוד, כמעט אושפזתי בבית חולים עם דלקת ריאות. הרופא אמר לי שמבחינה פיזיולוגית יש לי גוף של אישה בת 80, ושלא ברור לו איך אני מתפקדת.

"ארבעה חודשים לא יכולתי לזוז מהמיטה. כאילו הכל קרס ברגע שנפל השאלטר של האדרנלין שהחזיק אותי. הרופא אמר שהולכים לבדוק את המכונה, כי בחיים לא ראו תוצאות כאלה.

"הבנתי שאני חייבת לעצור. המערכת החיסונית שלי היתה חלשה מאוד. אז הבנתי שהגיע הזמן להוריד הילוך, ואחרי ארבעה חודשים של ניסיונות להתאושש החלטתי להתפטר".

מהשנים האחרונות שלה כמנכ"לית יצא הרבה טוב: היא הכירה את רון בלסון (42), שהצטרף לחברה. שניהם עברו גירושים במקביל, והדבר קירב ביניהם, ולאחר תקופה הם הפכו לפרטנרים גם בחיים. 

אחרי הפרישה היא פירגנה לעצמה שנת חופש, בגלל ההחלטה להתחיל בטיפולי פוריות. ב־2012 היא נכנסה להריון, ולפני שלוש שנים ילדה את התאומים יונתן ותהל. "חזרתי למעשה למצב הקיום המינימלי מלפני הקמת החברה, אבל הפעם, עם שקט נפשי שיש לי מספיק כסף בבנק".

את ביתם בחרו רויטל ורון לבנות הרחק מהמולת העיר וממחוזות העושר - במושב בארותיים שבעמק חפר, סמוך לשתי בנותיו של בלסון מנישואיו הקודמים. בית חד־קומתי נעים ולא גדול, בעיצוב מינימליסטי, שמשקיף לנוף פתוח ולשדות פורחים. 

"אני בעד צרכנות מינורית כתפיסת חיים, ובעד לחנך את הילדים שלי באותו אופן. רוב הציוד של הילדים - בגדים, צעצועים ואפילו רהיטים - הם יד שנייה. את המיטה שתהל ישנה בה מצאתי ברחוב, כי לתפיסתי, לכל עץ נוסף שמשמש לבניית מיטה יש השפעה על היקום. 

"יש לי כבוד לכסף. נשארתי בדיוק מי שהייתי, ואין לי צורך להוכיח כלום. הבגדים שלי מאוד פשוטים, ויש לי מעט מאוד בגדים, יחסית. אין לי אופר (אומנת לילדים), כי לא מתאים לי שאישה נוספת תגור לי בבית. עוזרת אני מביאה רק פעם בשבוע, כי אני נהנית להרגיש את הבית שלי ולנקות אותו בעצמי בשאר הזמן". 

לפחות פינקת את עצמך ברכב מפואר?

"רון נוהג באותו ג'יפ פאג'רו ישן, שעלה 40 אלף שקלים. לאחרונה הוא רכש גם פיאט 500 ספורטיבית. אני נוסעת ברנו סניק משפחתית". 

אז מה בכל זאת את מרשה לעצמך יותר בזכות הכסף?

"עיקר הדברים שהוצאתי עליהם כסף באים מתחום הרוח. אני לומדת פיתוח קול ושיעורי גיטרה, והולכת באופן קבוע למטפל אלטרנטיבי. עזרתי להביא לארץ מטפלת בתוף מאלסקה, שבאה לתת כאן טיפולים. מימנתי חלק מההגעה שלה, כמה עשרות אלפי שקלים, כי נראה לי חשוב שהיא תהיה פה. הדבר שאני הכי נהנית ממנו הוא שאני יכולה לבחור מה לעשות ומתי.

"היחסים שלנו עם כסף מאוד מורכבים. מתי מותר לפרוש? זה בסדר להגיד שאני בפנסיה בגיל 42? כמה כסף זה 'מספיק'? לקח לי זמן להבין מה הדרייב שלי".

כשמצאה את הדרייב, החלה הנדלר ללוות סטארטאפים חברתיים כמנטורית, בפגישות ייעוץ פרטניות. "אני בוחרת עסקים שיש להם חזון גדול, שעשוי להביא לשינוי חיובי בעולם או לבשורה חברתית, עוזרת להם למצוא כיוון, לחשוב בגדול ולהגשים. לחלקם אני נכנסת כשותפה".

כיום היא מלווה כ־30 סטארט־אפים חברתיים כאלה בתחומים מגוונים, כגון תמיכה לחולי סרטן, השמנת ילדים,  בעיות שינה של ילדים, וקידום אמנים ויוצרים. בנוסף, היא מרצה לארגונים וחברות בארץ, ומוזמנת להרצות בכנסים ברחבי העולם. ברוב המקרים היא טסה לשם במחלקת תיירים. 

אילית גלר. "לא אוהבת למשוך תשומת לב עם רכב מפואר" // צילום: אפרת אשל

"אמרתי לילדים, 'אמא מצאה את המטמון', ויצאנו לחגוג ביחד במסעדה"

אילית גלר היתה שותפה בחברת "טריאנה", שנמכרה ב־247 מיליון דולר

אילית גלר (42), אישה עדינה וחייכנית, היא המנכ"לית העסוקה־עד־מעל־לראש של חברת "טריידאייר" (TradAir). כל כך עסוקה, שנדרשו אינסוף תיאומים כדי למצוא שעה אחת פנויה בלו"ז שלה. היא אמא ללני (13) ולאיתן (10), וכבר יש לה ניסיון באקזיטים מוצלחים: חברת "טריאנה" (Traiana), שבה היתה שותפה, נמכרה לפני שמונה שנים תמורת 247 מיליון דולר.

עם תום שירותה בצה"ל כמדריכת תותחנים נסעה גלר לארה"ב. היא השלימה תואר ראשון ושני במינהל עסקים באוניברסיטת בוסטון, ואחר כך עבדה בחברת ייעוץ מובילה, שעסקה בניהול סיכונים פיננסיים. 

"בשנת 2000 שמעתי מחברים על טריאנה, סטארט־אפ שהקים גיל מנדלזיס, שעסק באוטומציה לתהליכים עסקיים אחרי ביצוע עיסקה, מה שמכונה 'מידל אופיס' ו'בק אופיס'. הצטרפתי אליה שנה לאחר הקמתה כשותפה וכאחראית לפיתוח עסקי, וניהלתי פרויקטים עם לקוחות. הבאתי שותפויות אסטרטגיות, שבסופו של דבר תרמו לרכישת החברה ב־2008 על ידי ICAP, חברת הברוקרים הגדולה בעולם". 

באותה תקופה היא חיה בניו יורק והביאה לעולם את שני ילדיה, שהיו בני שנתיים ו־5 כשהחברה נמכרה. למרות שלחשבון הבנק שלה נכנס סכום ש"די היה בו כדי לסדר אותי ואת הילדים לכל החיים", היא לא חשבה לרגע להפסיק לעבוד.

"זה לא גרם לי להוריד הילוך או לצמצם את שאיפותיי ותוכניותיי לחיים. להפך, העבודה ממלאת אותי, והיא מלאה יצירה ויוזמה. מה שממריץ אותי הוא הרצון ללמוד, לעמוד באתגרים, להכיר אנשים חדשים ולהיחשף להזדמנויות. המוטיבציה שלי לא באה מרצונות חומריים".

ובכל זאת, פתאום את עשירה. 

"כשנכנס הכסף נהניתי רק מהסיפור של 'איך זה קרה': הלמידה, ההתנסות, החוויה, האירועים בימים האחרונים שלפני חתימת העיסקה. כמו סרט שמתרגשים מהעלילה שלו. בשום מקום לא היתה בי התלהבות מעצם הכסף.

"לילדים אמרתי, 'אמא מצאה את המטמון', ויצאנו כולנו לחגוג במסעדה. גם הילדים לא הגיבו ממקום חומרי, אלא ממקום חווייתי - כמו שהם מנצחים במשחק או מקבלים פרס על הצטיינות". 

לאחר המכירה שבה גלר עם משפחתה לישראל. "הרשינו לעצמנו לקנות בית בהרצליה פיתוח ולעצב אותו בדיוק כמו שרצינו". היא המשיכה לעבוד בארץ בשירות טריאנה עוד שנה וחצי, אבל החלה כבר לחלום על שינוי בחייה.

כשעזבה את טריאנה, בתום החוזה, צירפה אליה חבר טוב, אייל ידיקן, שהיה סמנכ"ל מוצר בטריאנה, ובסוף 2010 הם הקימו את טריידאייר, שעוסקת בפיתוח מנועי תמחור בעולם המסחר הפיננסי, הפעם בתחום המכונה "פרונט אופיס". החברה מחזיקה משרדים בלונדון, בניו יורק, בתל אביב ובסינגפור, ומעסיקה 60 עובדים. היא עברה שני שלבים של גיוס משקיעים, וגייסה עד כה 19 מיליון דולר.

"בממוצע אני חוזרת מהעבודה ב־7 בערב, אבל יש ימים שזה קורה בחצות. יש חודשים שאני טסה כמעט מדי שבוע לכמה ימים ללונדון, פולין, רוסיה, סינגפור, ארה"ב, דרום אפריקה ועוד יעדים. הילדים נמצאים חלק מהזמן עם אביהם, ויש לי גם עזרה מהוריי. אני מחזיקה גם מטפלת ושורה של שמרטפיות. אחרת זה היה בלתי אפשרי".

את לא מחמיצה משהו מחוויית האימהוּת?

"אני מסתכלת על ילדיי ורואה כמה הם נהדרים, ומזכירה לעצמי שזה גם בגלל מי שאני. וזה כולל הכל, גם את העבודה שלי. אני מקפידה להכין אותם בבוקר ולקחת אותם לבית הספר, רואה אותם שוב בערב ומתמלאת בכוחות מחודשים ואנרגיות. אני בודקת להם שיעורים, עוזרת להם ללמוד למבחנים, מבשלת להם. לפעמים אני נרדמת איתם ב־10 וחצי בלילה, ולפעמים אני ממשיכה לעבוד אחרי שהם נרדמים".

הילדים מבינים את מה שאת עושה?

"בוודאי, מאז שהיו קטנים. אני ממליצה לכל יזם להסביר לילדיו מה הוא עושה בדיוק. זאת אסטרטגיה מצוינת, כי גם למשקיעים צריך להסביר בצורה הכי פשוטה והכי מובנת מה החברה עושה. אם הילדים מבינים - גם המשקיעים יבינו. 

"הילדים שלי באים המון למשרד ומכירים את העובדים. כשסגרנו את גיוסי ההון לחברה, הם אלה שחתמו על ההסכמים: ישבו איתי במשרד וחתמו בשמי על כל דף ודף בכל הסכם. 4 מיליון דולר בסבב הראשון ו־15 מיליון דולר בסבב השני. הם מבינים שזה כסף שאמא מגייסת כדי לבנות חברה שתצליח".

ומה עם קצת זמן לעצמך?

"אני יודעת לקחת ברייק. לפעמים אני שמה את הטלפון בצד, כשאני יוצאת לצהריים או נוסעת לבד באוטו עם מוסיקה בפול ווליום. אני מוצאת גם זמן לקפה עם חברות.

"האקזיט לא שינה שום דבר במרקם החברתי שלי, להפך. חברות, ואפילו אימהות בבתי הספר של ילדיי, שרואות את סגנון החיים שלי ואת העומס שאני נמצאת בו, הרבה יותר עוזרות".

יש משהו שאת בכל זאת מפסידה בגלל קצב החיים הזה?

"הקושי הגדול הוא לדאוג לעצמך. אני לא מוצאת זמן לעשות ספורט, וזה ממש מבאס אותי. אני צריכה ללכת לרופא ולא קובעת תור, ואין לי זמן לסדר ציפורניים. לכן אני מסתובבת עכשיו עם ציפורן אחת שהלק התקלף ממנה". 

אילו מותרות את מרשה לעצמך, שקודם לא הרשית?

"לא הרבה, כי כשאתה נהנה ממה שאתה עושה, אתה לא מרגיש צורך להתמלא מדברים חיצוניים. אין דבר שאני יותר שונאת מללכת לשופינג. אמא שלי דואגת למלתחת הקריירה שלי. אני בכלל לא קונה בגדים בארץ, רק בנסיעות עבודה בחו"ל, כי שם יש לי יותר זמן.

"בגלל רגשות האשמה אני מפנקת את הילדים במתנות מהנסיעות, בבגדים ובגאדג'טים. פעם אחת טסתי עם הילדים לחודש לניו יורק, במחלקת עסקים. אני לא חושבת שזה חינוך טוב, אבל הרשיתי לעצמי.

"אני נוסעת באלפא רומיאו ג'ולייטה, ואני רוצה להחליף לג'יפ, אבל רק כי זה יותר כיף. אני לא אוהבת למשוך תשומת לב עם רכב מפואר".

יהיו שיאמרו שיצאת מעבדות אחת לעבדות אחרת. 

"זאת עבודה קשה, לא עבדות. יש מתחים ויש לחצים. אבל ככל שאת עובדת יותר קשה, גם ההישגים גדולים יותר. לא ישנים בלילה ויש קריזות ולחץ, אבל בסוף הלקוח מרוצה ואת מרוגשת מאוד. את יוצאת מפגישות שמחה, לומדת ומגשימה את עצמך. כשעבדתי כשכירה הרגשתי רע יותר". 

אמיר אורעד. "סטארט־אפ הוא כמו קריעת ים סוף" // צילום: אפרת אשל

"אין חיים לפני ואחרי אקזיט. זה כמו תחנת רכבת, והאקזיט הוא רק תחנה"

אמיר אורעד היה שותף בחברת "סאיוטה", שנמכרה ב־145 מיליון דולר, וחבר הנהלה בכיר ב"אקטימייז", שנמכרה ב־280 מיליון דולר

"יש בי מנוע בעירה פנימי, צורך אינסופי ליצור יש מאין דבר משמעותי, לתרגם חלום ופנטזיה למציאות", אומר אמיר אורעד (41), מנכ"ל חברת "Sisense", שעוסקת בניתוחי בינה עסקית. אורעד מתגורר ב־13 השנים האחרונות בניו יורק, וכשהוא מגיע לארץ לכמה ימים, יש לו לו"ז קדחתני שבקושי משאיר לו שעה לפגוש את הוריו.

הוא היה אחד מחמשת השותפים בסטארט־אפ של אבטחת המידע "סאיוטה" (Cyota), שנמכר בסוף 2005 לענקית האבטחה האמריקנית RSA תמורת 145 מיליון דולר. בין השותפים היה גם חברו, נפתלי בנט.

"עד לפני שנה לא היה לי יום של הפסקה בין עבודות", הוא אומר. "אפילו יום אחד שבו לא הייתי בכיר בחברת הייטק כלשהי שמנסה לכבוש את העולם".

מה הדחיפות הכל כך גדולה?

"כי זה כיף. זה בעצם לבנות, ליצור, לכבוש, להשפיע, לתרגם חזון למציאות. לחלום שמשהו שאתה מפתח יכבוש את העולם, למרות שכולם אומרים לך שזה לא שווה ושאין סיכוי שזה יתקבל. לשמוע שמשהו שחלמת ורשמת אותו על מפית באיזו חומוסייה הפך למוצר ש־400 מיליון איש משתמשים בו בכל בוקר כשהם נכנסים דרך המחשב לחשבון הבנק שלהם.  

"האקזיט כשלעצמו מעולם לא היווה בשבילי מטרה, הוא רק נותן אישור ותוקף. ולידציה. זה כמו לקבל מדליה באולימפיאדה. המשמעות של האקזיט מבחינתי היא ההכרה. תמורה לאמון של העובדים. הצבעת אמון".

אורעד מגדיר את עצמו כ"חנון מחשבים טיפוסי". בצבא שירת שש שנים ב־8200, וביום שחרורו, בסוף 1999, הצטרף לחבורה שהקימה את סאיוטה, שעסקה באבטחת בנקאות מקוונת ובאבטחת עסקאות בכרטיסי אשראי באינטרנט.

"זו היתה חברה של דם, יזע ודמעות. התגלגלנו והמצאנו את עצמנו מחדש כמה פעמים. היו לנו הרבה מאוד תובנות בדרך, כולל כמה קריסות. עברנו כל דבר אפשרי, כולל שנגמר לנו הכסף, ונאלצנו לפטר ביום אחד 80 אחוז מהעובדים, שחלקם היו החברים הכי טובים שלי.

"אבל המצאנו כמה דברים ששינו את העולם - ביניהם פתרון אבטחה בעת כניסה לאתרים, שכיום כמעט כל האתרים משתמשים בו".  

אחרי שהמשקיעים נטלו את חלקם, התחלקו כספי המכירה ל־RSA בין העובדים והיזמים של סאיוטה, כל אחד בהתאם לחלקו היחסי, לפי מועד הצטרפותו לחברה והתפקיד שמילא. "זה היה נפלא שכל מי ששרד איתנו את כל מכות מצרים שעברנו ייקח חלק ברווחים".

למרות שזה הקטין משמעותית את נתח הרווחים שלכם, כמייסדים.

"אני מאמין שגודל האחזקות הרבה פחות חשוב מסיכויי ההצלחה, ומכך שכל העובדים רתומים למשימה ועם אש בעיניים. זה הרבה יותר חשוב מזה שיהיו לי עוד כמה אחוזים.

"סטארט־אפ הוא כמו קריעת ים סוף, וכולם צריכים להפעיל ביחד את המשוטים נגד הזרם". 

את אשתו טלי, אף היא אשת מחשבים, הכיר בצבא. ב־2003 עברו להתגורר בניו יורק, בשליחות סאיוטה. הם חיים בפרבר מצפון לניו יורק, הורים לדניאל (13), מאיה (10) ואלינור (7).

טלי עבדה בחברת טכנומטיקס בניו יורק, ואחר כך עזבה והקימה עמותה שעסקה בלימוד קורסי עזרה ראשונה להורים. "היא עשתה זאת בעקבות אירוע טראומטי, שבו הצילה את חייו של ילד, בנם של חברים, שנחנק ואיבד את ההכרה - בזמן שהוריו נותרו משותקים מרוב פאניקה ולא הצליחו לתפקד".

לפני שנה הקימה טלי סטארט־אפ משלה: מוצר שמאפשר להורה לפקח מהסמארטפון על שעות המשחק של ילדיו באקס בוקס וכן על שעות הצפייה שלהם בטלוויזיה, השימוש בטאבלט וכו'. ההורה יכול לשלוט במכשירים, להגביל אותם או לכבותם מרחוק. היא כבר גייסה 2 מיליון דולר ממשקיעים חיצוניים, ושיכנעה את אמיר לשמש חבר הנהלה.

"אנחנו זוג משוגע כרגע", הוא אומר, "אבל עם הסטארט־אפ החדש של טלי יש לנו הרבה יותר סיבות לדבר עכשיו. יש לנו תחביב משותף. עכשיו גם טלי צריכה לפעמים ללכת למשקיע, ואז היא משאירה אותי לטפל בילדים".

אורעד המשיך לנהל את סאיוטה אחרי מכירתה, תחת בעלות RSA, עד שנרכשה כעבור שנה וחצי בידי חברת הענק EMC. "ואז קיבלתי טלפון ממנהל הכספים של סאיוטה, שעבר לחברה חדשה בשם אקטימייז, ועברתי איתו לשם, כחבר הנהלה בכיר". 

כשנה לאחר מכן הגיע האקזיט השני. חברת נייס רכשה את אקטימייז תמורת יותר מ־280 מיליון דולר, שהתחלקו בין המשקיעים החיצוניים לבין חברי ההנהלה ולעובדים. אורעד המשיך לשמש מנכ"ל תחת נייס שמונה שנים נוספות, ורק לפני שנה וחצי פרש. "לראשונה בחיי, החלטתי לקחת חצי שנת הפסקה", הוא מחייך.

הוא לא באמת הפסיק.

"השקעתי סכומים של עשרות אלפי דולרים בכמה חברות. יכולתי להרשות את זה לעצמי, למרות שמדובר בסיכון ואפשר להפסיד הכל. עבדתי בכמה קרנות הון סיכון ונפגשתי עם הרבה מאוד חברות, וזה היה מגניב לגמרי. הייתי במועצות המנהלים של כמה חברות".

עשית גם משהו שלא קשור לעסקים?

(צוחק) "לקחתי את הילדים לבית הספר, מה שלא עשיתי בחיי קודם לכן. זה היה מאוד כיף. נסעתי לפגוש אנשים ממש מעניינים, כמו אריק שמידט, מנכ"ל גוגל, שישבתי איתו לארוחת ערב בקליפורניה. נסעתי עם חברים להופעות של מטאליקה, ריהאנה ומדונה.

"השתתפתי בסוף שבוע של קרנות הון סיכון של אריק שמידט, שהתקיים בקמפינג אוהלים על הר בעמק הסיליקון במשך יומיים, בלי טלפונים. היינו שם מאה אנשים מיוחדים, מומחים בתחומם, כמו מנכ"ל נאס"א. שתינו בירות, הטסנו מזל"טים ודיברנו על רעיונות מטורפים. היה מדהים.

"בנוסף, טסתי עם טלי למזרח לעשרה ימים, בלי הילדים. זה היה הטיול הכי ארוך שעשינו בחיינו". 

בתום חצי שנת החופשה עבר אורעד לניהול "סייסנס", חברה ישראלית־אמריקנית שמספקת פתרון פשוט לניתוחי בינה עסקית של מאגרי מידע מורכבים.

"בחנתי הרבה מאוד חברות לפני שבחרתי בה, ובשנה וחצי שאני משמש מנכ"ל כבר גייסנו 50 מיליון דולר. גדלנו ב־130 אחוז במכירות וגייסנו 150 איש, כך שהחברה כבר מונה 300 עובדים. אני מאוד מאמין בה".

אז לא לשאול איך השתנו חייכם בעקבות האקזיטים?  

"אין חיים לפני ואחרי אקזיט. זה כמו תחנת רכבת, והאקזיט הוא לא תחנה אחרונה, אלא רק תחנה. הכרה פורמלית בהצלחה. לא החלפנו את האוטו ולא החלפנו את הבית. לי אין אוטו בכלל, אני נוסע לעבודה במנהטן ברכבת כל יום. זה עניין של אופי. 

"בראייה שלי, רכב ובית הם בזבוז טוטאלי של כסף. יש רק שני דברים לעשות עם כסף: לצאת לחופשות משפחתיות ולצבור חוויות; ואם יום אחד תהיה, חלילה, בעיה רפואית - אני קונה את הרופא הכי יקר בעולם".  

גם טלי צנועה כמוך? 

"היא יותר גרועה ממני. היא קונה איפה שיש קופון, ואני לא צוחק. היה לה עכשיו יום הולדת, והייתי צריך ממש לשכנע אותה לעשות שופינג ולקנות לעצמה משקפי שמש יקרים שהיא רצתה פעם. כן, זו שריטה כזאת. אבל בעיניי זה עדיף מהמצב ההפוך".

והילדים?

"אני לא אגיד לילדים לא על חוגים שהם רוצים, אבל אנחנו לא קונים להם שטויות. הם מקבלים מאיתנו דמי כיס, בין דולר אחד לשלושה דולרים בשבוע. הם גם מורשים לבצע כל מטלה במקום בעל מקצוע חיצוני - משטיפת רכב ועד פינוי שלג בכניסה לבית - תמורת התשלום שהיינו משלמים ממילא לבעל המקצוע. 

"לאחרונה לימדנו אותם מה זאת בקרת איכות, אז אנחנו משלמים להם על מציאת באגים בתוכנה של טלי. בקרוב אנחנו טסים לחופשה משפחתית של שבוע באיטליה. במחלקת תיירים, מה זאת אומרת? זה בזבוז כסף להושיב ילד בביזנס. רק כשהבאתי את הוריי מישראל לניו יורק שידרגתי אותם למחלקת עסקים". 

נשמע כאילו עוד לא הפנמתם שאתם עשירים מאוד.

"אני לא יודע אם אני עשיר מאוד. אני לא מרגיש עשיר, אני רק מרגיש לא מודאג. אני מניח שזה פסיכולוגי לגמרי. אנחנו נהנים מהידיעה שהכסף שם, אם צריך, ולא חושבים שאנחנו חייבים להשתמש בו כדי ליהנות ולהיות מאושרים".

smadarsbz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו