הדר ברוך כשלה בכל ניסיונותיה להתקבל לבתי ספר למשחק. "ניסן נתיב לא העביר אותי אפילו את השלב הראשון. גם יורם לוינשטיין לא קיבל אותי. בסמינר הקיבוצים עברתי כמה שלבים, ובסוף לא התקבלתי. כמובן שעירערתי בכל המקרים. אני לא מהסוג שמוותר. הצלחתי לקבל הזדמנות נוספת בניסן נתיב ובסמינר הקיבוצים, והחלטתי לתת את כל הפייט במקום אחד, בסמינר הקיבוצים.
"באתי לפגישה עם המנהל, איציק ויינגרטן, ועמדתי מולו כמו בלון ענק על סף פיצוץ, מוצפת בנימוקים למה מגיע לי עוד צ'אנס. הייתי בת 22, אחרי טיול בדרום אמריקה, כולי סוערת, עם הדרמטיות שלי, ואמרתי לו: 'תקשיב, אתה נותן לי עוד הזדמנות ללמוד פה משחק. דבר אלי, תגיד לי מה לא היה טוב ומה אתה מחפש. מה אתה רוצה שאני אעשה'.
"והוא הסתכל עלי ואמר: 'בואי תעשי את השלב האחרון שוב, אבל אני מציע לך ללכת בכלל לכיוון של בימוי, לא משחק. תקשיבי לי בעניין הזה'.
"עשיתי שוב את המונולוגים שלי, ואחרי כמה ימים ויינגרטן סימס לי: 'מזל טוב, התקבלת למגמת משחק'.
"תארי לך, אחרי כל הסאגה הזאת לא להתקבל. דווקא בתור הבת של. זה לא נעים ברמות קשות.
"ואני מרגישה שטוב שלא הלך לי בקלות, ושזה לא היה מובן מאליו. בלי הקלוֹת, בלי הנחות. עבדתי קשה, ואת יודעת מה? בדיעבד, הייתי משמעותית שם בלימודים. כוס אמק, יאללה, לא מתביישת, זאת האמת. נלחמתי על מקומי והפכתי להיות בולטת".
מי עזר לך להכין את המונולוגים למבחני הקבלה?
"אבא שלי".
"היה מונולוג אחד מהמחזה 'העלמה והמוות', ועוד אחד מ'רווקים ורווקות' של חנוך לוין, סצנה של דייט בין דמות בשם בולבה לבין גבר בשם זניידוך", מתחיל רמי ברוך לספר וחוטף מרפק בצלעות מאשתו, אסתי קוסוביצקי.
הדר: "אמא, למה ככה?"
אסתי: "שלא יפריע לך. הוא רוצה גם לדבר, אבל אני שומרת על האינטרסים שלך".
הדר: "אבא, אתה זוכר שישבנו בלילה בבית וקראתי לך בפעם הראשונה את 'העלמה והמוות'? התרגשת על אמת".
רמי: "נכון. אפילו דמעתי".
כשהדר (27) באה לאביה, שחקן הקאמרי הוותיק, עם המונולוגים לבחינות הקבלה, הוא פחד. "שאלתי את עצמי, יש שם מספיק כישרון? היא בנויה מהחומר הנכון להיות שחקנית? אני אבא, אבל אני גם איש מקצוע, שיודע בדיוק מה מחפשים. אז מה לעזאזל אני עושה אם אני לא מזהה אצלה את הניצוץ? איך אני מתנהל? מה אני אומר לה? זאת חתיכת דילמה.
"היא ישבה מול המחשב, הקשבתי לה, קוראת את 'העלמה והמוות', ממש קריאה ראשונה, וראיתי כמה תובנות יש בה וכמה כישרון. התרגשתי.
"ועדיין, אני מפחד עליה. כל הזמן אני מחפש שאנשים יגידו לי, שמע, היא נפלאה. כל הזמן אני חושד באובייקטיביות שלי כאבא שמתלהב מהילדה שלו. דרישות המקצוע הן לא שאבא שלך יתרגש ממך.
"והתגובות הנהדרות עליה כל כך מרגשות אותי. אנשים לא מבינים עד כמה. כל התמוגגות של מישהו מהמשחק שלה מחזקת ומרגיעה אותי, שלא רק אני חושב שהיא כוכבת".
הדר: "בדיוק אתמול נדב אסולין, שחקן בקאמרי, אמר לי: 'את הבת של רמי ואסתי, את לא יכולה להרשות לעצמך להיות סתומה'. וזה נכון. כאילו, או שאני אהיה ממש סתומה, וזה יהפוך להיות הקטע שלי, או שלפחות אשתווה להוריי, אם לא למעלה מזה. אי אפשר לעשות פדיחות, יש פה מוניטין משפחתי.
"הבנתי כבר באודישן הראשון שלי בקאמרי, להצגה 'דג מוסר' של עדנה מזי"א, שאני חייבת להבקיע. למרות שהייתי מפוּצצת בפחד קהל, החלטתי שאני אהיה עכשיו הכי רוקנרול. קפצתי בנג'י לתוך הדבר הזה.
"התפקיד שנבחנתי אליו לא הסתדר, אבל קיבלתי במקומו תפקיד ראשון כמחליפה ב'רומן משפחתי'. תפקיד קטן ומקסים, שבעקבותיו הוזמנתי לאודישנים להצגה נוספת בקאמרי, 'ארוחת טעימות'. וזהו, די מהר הודיעו לי שהתקבלתי".
• • •
היא יושבת על ספה מקטיפה ירוקה בחדר שלה, בדירה הקטנה והישנה במרכז תל אביב, שהיא חולקת עם שני שותפים. בחדר יש פסנתר חום, שולחן קפה מאיקאה, מיטה זוגית גדולה, ארון בגדים וכוננית ספרים שנוטה על צידה. מולה יושבים על כיסאות שנלקחו מהמטבח הסמוך הוריה, רמי (60) ואסתי (65). הם שותים קפה שחור מאותו ספל, ובעיקר מתפקדים כקהל מעריץ לבתם הבכורה.
לשניים בן נוסף, איתמר (24), ששירת בשייטת הצוללות, ולאחר שחרורו עבר להתגורר במצפה רמון והחל ללמוד מחול בהאנגר אדמה.
ב"ארוחת טעימות", שעלתה לאחרונה בקאמרי, משחקת הדר את רותם, בתם של אדריכלית ועיתונאי תל־אביבים, אולטרה חילונים ושמאלנים, העומדת להינשא לנתנאל, בן למשפחת מתנחלים דתית וימנית. על הבמה נוצר מפגש בין קצוות החברה הישראלית, שכצפוי, מסתיים בהרמוניה.
אביה של הדר נושא על כתפיו חלק ניכר מהרפרטואר של הקאמרי כבר 30 שנה. אמה החלה לשחק בתיאטרון עוד לפניו, ושבה לסירוגין לאורך השנים. בתקופה האחרונה הם משחקים, כתף אל כתף, את בני הזוג הזקנים ב"אשכבה" של חנוך לוין, וכן זוג הורים שכולים ב"אח יקר" של גדי ענבר.
את לא חוששת שיאמרו, נו טוב, עם הייחוס של הוריה, ברור שלקחו אותה?
"בחיים שלי לא עבדתי כל כך קשה כדי להשיג משהו. ואני אדם שעובד קשה. אז זה ממש לא משפיע עלי. ותכלס, עשיתי כל כך הרבה אודישנים ושמעתי כל כך הרבה 'לא'. עלי חלה חובת ההוכחה לתפקד תחת ציפייה.
"כשאני נכנסת לכל סיטואציה שבה יש אנשי תיאטרון, אני מהר הופכת להיות 'הבת של'. באודישנים, כשמגלים את זה, אני מרגישה איך מפסיקים להסתכל עלי רגיל ומתחילים להסתכל עלי כאל קבוצה. מגלגלים בראש את אבא שלי ואת אמא שלי וכל מיני תפקידים שלהם והיכרויות איתם מהעבר. בהתחלה זה היה מאוד משתק, היום הרבה פחות. לוקח לי זמן להתקיים, אבל זה מצדיק את הקרב מצידי, להיות בזכות עצמי".
רמי: "בכלל לא ידענו שהיא ניגשה לאודישן בקאמרי. היא התקשרה רק אחרי שהיא התקבלה. מי שחושב שהאבא והאמא סידרו, שיבין שהם לא ידעו בכלל.
"כשתיאטרון מלהק שחקן, הוא לוקח בחשבון את יחסי הציבור. אבל בשמונה וחצי בערב, כשעולה המסך, נגמרות הפרוטקציות. גם אני שחקן מרכזי בקאמרי, זה לא אומר שלבת שלי יהיה יותר קל על הבמה".
הדר: "בכל מקרה, זאת חרב פיפיות. אם אכשל, יתפסו את הלחיים ויגידו, אוי, מסכנה, הכישרון לא עבר בגנים. ואם ילך לי טוב, יגידו, יאללה, בסדר, חוכמה גדולה".
הוריה כמובן שופעים דוגמאות איך היה ברור מילדות שהיא נמשכת למשחק. איך עשתה הצגות על השידה הקטנה בסלון ואיך ליוותה בקולה העדין והמדויק את כל קלטות הילדים שבהן צפתה. "מגיל צעיר הבנו שהיא מאוד מוכשרת והיום ברור לנו שהיא עולה עלינו ביכולות שלה", אומרת אמה.
הדר דווקא אומרת שזה לא היה ברור מאליו שתהפוך לשחקנית. "לא הייתי ילדת אמנויות כזאת. שרתי ורקדתי, אבל מה שהכי עניין אותי היה הצופים. הייתי רשג"דית, והייתי באטרף. עד כדי כך, שצבעתי את כל השיער שלי בכחול, הצבע של שבט דיזנגוף. השולט!
"המשפחה שלי הפכה להיות הקבוצה שלי. הם היו חניכים שלי. הייתי מכינה להם צ'ופרים לכל נסיעה. אחרי התיכון הייתי מדריכת תותחנים בשבטה. שירות הארדקור, מהמם.
"רק אחרי הטיול לדרום אמריקה, כשהגיע הזמן לבחור מסלול בחיים, פתאום היה ברור לי שזה הדבר, ושלא אוכל לברוח ממנו".
אסתי: "החלטנו לשלוח אותה לבתי ספר רגילים ולא לבתי ספר לאמנויות, כמו ששחקנים עושים. קיבלנו עצות טובות מסנדרה שדה ומוני מושונוב ומיובל מסקין, לא לשלוח לאמנויות. שאם היא מוכשרת, היא תמצא את דרכה בעצמה".
רמי: "אני מאמין שאם ילד רוצה לפנות לתחום הזה הוא חייב לבחור בו בעצמו, לא בגלל שההורים שלו דחפו אותו. וכשאתה נכנס מגיל צעיר לתהליך הגריסה של בתי הספר, שמביאים אותך לאובר מודעות, נרצחת המבוכה הטבעית והכובשת, שכל שחקן טוב זקוק לה. הכל הופך מהוקצע מדי.
"אנחנו ממש לא היינו ההורים המדרבנים. אני רציתי ילדי הייטק, שיספרו לי על אקזיטים שעשו. שיספרו לי שהם בניו יורק, סוגרים עיסקה לרכישת האמפייר סטייט בילדינג".
מה רע במשחק?
"כשאתה נוגע בפיסגה של המקצוע, הוא מדהים. אבל הביקוש הולך וגדל, והמקום צר מלהכיל את כולם. התחרות שהדר צריכה להתמודד איתה היא לא התחרות שהיתה כשאסתי ואני היינו צעירים. וברור שתנאי התעסוקה הם לא מדהימים.
"אבל הדר אמרה לי פעם, שלא חסַר לה כלום, מעולם. וזה הכי שימח אותי לשמוע. אומרים שאין כסף בתחום הזה, אבל הנה, גידלנו את ילדינו מבלי להחסיר מהם כלום. וכשאתה עובד במה שאתה אוהב, העבודה הקשה היא מהנה.
"כך שאנחנו תומכים בה בדרך שבחרה. מבוהלים, אבל תומכים. כאבא, אתה רוצה שהמשפחה שלך תהיה מאושרת, ואתה יודע שהמציאות היא שהיום יש תפקיד טוב ומעניין ומחר אין, ועוברת תקופה ללא עבודה, ואי אפשר להימלט מזה. אז לא, לא דחפנו אותה".
אסתי: "גם מה שכן עשינו לא ממש הצליח. כשהיא היתה בת 6 שלחנו אותה לשיעורי ריקוד, אבל היא החליטה שהיא יכולה ללמד את עצמה וליצור בעצמה את הכוריאוגרפיות.
"אחרי ששמענו אותה שרה, והיא שרה נפלא, הלכנו למורה נחשבת למוסיקה. היא שלחה אותנו למומחית שמלמדת נגינה בפסנתר, אבל הדר היתה מלאת התנגדות לשיטה והציעה שיטה משלה. העסק הלך והסתבך, החלפנו מורים, עד שהיא נטשה את הסיפור. והנה, היום היא רוקדת, שרה ומנגנת בפסנתר".
הדר: "הם ידעו כל כך הרבה, הכירו כל כך הרבה אנשים, ואני התבלבלתי, רציתי את הדרך שלי. אני יודעת שלהיות שחקן זה לא פרצוף על פוסטר והופעה על במה. אני מכירה גם את העבודה, המאבק, השעות הקשות. זה מקצוע שצריך לבחור בו כל פעם מחדש".
• • •
רמי ברוך נולד בחיפה להורים ילידי רומניה, אמא תופרת ואבא חייט. אביו חלם שבנו יגדל להיות הנדסאי אלקטרוניקה. בצה"ל לא שירת בשל מחלת הגלאוקומה, שהתגלתה בשתי עיניו. הוא הגשים את מאווייו של אביו, למד הנדסת אלקטרוניקה בבית הספר המקצועי בסמ"ת בחיפה, ואף עסק בכך בכמה חברות, "אבל הייתי כבוי ולא מסופק".
בגיל 20 החל ללמוד בחוגי משחק שונים, במקביל לשורת עבודות מזדמנות, ממתקין אזעקות ועד פקיד בנק. הוא הצליח להתקבל לבית הספר למשחק בית צבי, אבל נופה החוצה לאחר חודשים ספורים, ולאחר מכן התקבל לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שם החל לפרוח, אך במקביל התערער הקשר שלו עם אביו.
"אבא שלי כמעט ישב שבעה כשהבין שאני רוצה להיות שחקן. הוא לקח את זה מאוד קשה, ובמשך כמה שנים לא דיבר איתי. אמא שלי, במשך שנים, גם כשכבר הייתי קבוע ומרכזי בקאמרי, שאלה אותי: 'אתה בסדר? יש לך עבודה? יש לך פרנסה?' משחק לא היה בדיוק מקצוע בעיניהם".
בשנת 1984, כשהוא בן 29, שיחק בהצגה "סיפורו של ג'ינגס כהן" בפסטיבל עכו. הבמאי אילן רונן ראה אותו ולקח אותו מייד איתו לקאמרי. מאז הוא שם.
באותו פסטיבל פגש ברוך את קוסוביצקי. היא היתה בת 34, שחקנית מפורסמת ומנוסה. בצה"ל שירתה בצוות הווי חטיבת הצנחנים, ומייד לאחר מכן התקבלה לחוג התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בגיל 25 כבר שיחקה בתיאטרון באר שבע.
"הקריירה שלי רצה, אפילו לא הצלחתי לסיים את האוניברסיטה. בשנה השנייה ללימודים עשיתי הצגה ב'צוותא' עם עודד בארי, ומשם זה התפתח לעבודה מלאה על במות מקצועיות, בשירה ובמשחק.
"כל החברות שלי כבר מזמן היו אימהות. תיקי דיין היתה אמא בגיל 25. ואני גם מושבניקית מכפר מל"ל. כזאת שתמיד חשבה שבגיל 20 היא תתחתן. אבל שנים על שנים לא התחתנתי, לא עשיתי ילדים. רק עבודה. לא עניין אותי בכלל להקים משפחה".
רמי ואסתי בהצגה "אח יקר". "חזרנו מפסטיבל עכו והתחילו לי נדודי שינה. עזבתי את החברה שהייתי איתה, ומאז אנחנו יחד" // צילום: ליאור נורדמן
אחרי כמה שנים בתיאטרון באר שבע עברה לקאמרי, שם שיחקה את קונסטנצה ב"אמדאוס", תפקידים מרכזיים ב"אורזי מזוודות" וב"הוצאה להורג" של חנוך לוין, ב"מהגוני" וב"חתונה" של ברכט ועוד. לאחר כחמש שנים פוטרה, "עם כל השחקנים הצעירים שלא היו קבועים".
רמי: "אסתי זכתה בפרס השחקנית הטובה בקאמרי ואחרי כמה זמן קיבלה מכתב פיטורים. הם פוטרו כדי שלא יהפכו לקבועים".
ואז הגיע פסטיבל עכו, שבו השתתפו שניהם. בימי הפסטיבל הם התגוררו בקיבוץ עברון.
"באחד הערבים, אסתי נכנסה בטעות למקלחות של הגברים ותפסה אותי מתקלח עירום", ברוך מחייך חיוך גדול. "אני לא נבהלתי, וגם היא לא. היא ראתה לי את הטוסיק, אמרנו 'אוי, סליחה, שלום וביי'. למחרת הלכתי לראות את 'הצגת הגולם האחרונה', שבה היא שרה. משום מה ישבתי על המדרגות, וכל שיר שהיא שרה גרם לי לרדת עוד מדרגה ועוד מדרגה, עד שהגעתי לשבת ממש מתחת לבמה, קרוב אליה".
אסתי: "ואז אני הלכתי לראות אותו ב'סיפורו של ג'ינגס כהן', ואיך שההצגה הסתיימה, פשוט זינקתי לבמה וחיבקתי אותו. עד אותו יום לא ראיתי משחק כזה. הוא פשוט הימם אותי".
רמי: "כן, זה היה חיבוק של... 'הלו אסתי, יש פה עוד אנשים! מסתכלים עלינו!'
"ואז חזרנו לתל אביב, והתחילו לי נדודי שינה של בחור מאוהב. עזבתי את החברה שהייתי איתה, ומאז אנחנו ביחד. אחרי שלוש שנים התחתנו, והדר נולדה".
• • •
"ברגע שהדר נולדה, הכל בבת אחת התאייד מבחינתי", אומרת קוסוביצקי. "לא היה בי שום רצון לחזור לעבודה. לא רציתי לעזוב אותה לרגע. רק רציתי לגדל אותה. הבנתי שלא מעניין אותי כלום, רק היא.
"היא היתה בת כמעט שנה כשהתחלתי לעבוד עם הפסנתרן מישה בלכרוביץ' על ערב שירים מתוך הצגות. אמרתי לעצמי שאני יכולה לנצל את השירה ליצירת ערב שאיתו אופיע מדי פעם, וזה יהיה נוח.
"במשך שנתיים נסעתי בין קיבוצים ואולמות שונים, ושרתי. אבל זה היה שלוש פעמים בחודש, גג. לפני הכל היו הילדה והבית".
רמי: "אני דווקא עודדתי אותה להמשיך לעבוד. אני רואה אצל כל האימהות כמה הן מאושרות ושלמות אחרי הלידה, ובחודשים הראשונים שום דבר לא מעניין אותן. ואז הן מתחילות לשאול, זה מה שאני עושה? כל היום חיתולים והנקות? ואז בעבודה כבר פחות מחכים להן, אם בכלל. זה איום שאורב לנשים.
"היום השחקניות הצעירות יותר מתוחכמות. יש להן סוכנים שדואגים להן, אבל מעבר לזה, הן נכנסות להריון כשהן מקבלות תפקיד טוב, ואז לתיאטרון אין ברירה אלא להחזיר אותן לעבודה אחר כך.
"לשמחתי, לפחות נעלמו המודלים של הנשים שלא עשו ילדים בגלל התיאטרון. כי היום נשים מבינות שהאושר הפרטי חשוב לא פחות. שכשאתה חוזר בלילה הביתה מההצגה, צריך שיהיה שם מישהו משמעותי שיחכה לך".
אסתי: "כשכבר רציתי לחזור לתיאטרון רפרטוארי, לא היה לי לאן. לא היה לי מקום. השחקניות בגילי היו שם, ולא היו לי כל כך אפשרויות. אבל אני לא מצטערת. מה שקרה היה צריך לקרות. זאת אני, זאת היתה היכולת שלי. זה לא שלא עבדתי. היה פרינג', ומדי פעם הצגה בתיאטרון חיפה שנקראתי להחליף בה, וגם בבית ליסין נקראתי להחליף. עשיתי שלוש פעמים את פסטיבל עכו, ועם אחת ההצגות מהפסטיבל המשכתי להופיע ב'בימרתף' בהבימה.
"וכן, מאוד צימצמתי את העבודה שלי, כי רמי התחיל להיות מאוד מאוד מבוקש ועסוק ומצליח, וקפץ מתפקיד לתפקיד. היו תקופות שהוא שיחק ב־12 הצגות במקביל. אני תיפקדתי בבית גם כאמא וגם קצת כאבא.
"למזלנו, באותה מידה שהוא הקדיש את עצמו לתיאטרון, הוא הקדיש את עצמו אלי, אל הילדים ואל הבית. אף פעם לא סבלנו מחוסר תשומת לב, למעט ההתנגשויות הטכניות, שהשעות שבהן יוצאים לתיאטרון הן השעות הכי פעילות בבית עם הילדים, וגם עם זה הוא התמודד ועשה שמיניות באוויר. ואני, כשעבדתי, אפילו מעט, היו לי רגשי אשמה כלפי הילדים, שאני לא כל הזמן איתם".
משפחת ברוך, בתחילת הדרך. במרכז: איתמר, אחיה של הדר, שלומד כיום מחול
קינאת בהצלחה שלו?
"הדבר הזה אף פעם לא היה בינינו. היתה קנאה לטובתו, שחס וחלילה לא יקבל תפקיד כזה או אחר. אבל אף פעם לא היתה תחרות בינינו מי מאיתנו צריך לצאת לעבודה ומי מצליח יותר. למרות שהיתה תקופה, כשהילדים היו גדולים, שרציתי לעבוד יותר, ולא היתה לי מספיק עבודה".
רמי: "היו בהחלט תקופות קשות, שאסתי כבר רצתה לעבוד, וזה לא קרה. זה לא היה קל".
אסתי: "אני לא חושבת שיכולתי לעשות דברים אחרת. בשנים האחרונות מה שחשוב לי הוא להמשיך לעבוד במקצוע שלי. פשוט לעבוד. אני לא במקום של לרצות רק תפקידים גדולים, או ראשיים. רק שייתנו לי לעבוד. אני מאמינה שגם בגיל השלישי יכולים להיות תפקידים נפלאים".
• • •
ברוך זכה פעמיים בפרס האקדמיה לתיאטרון, על תפקידים שמילא בהצגות "הזונה מאוהיו" (1998) ו"הרטיטי את לבי" (2008). ב־1994 זכה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו על הצגת היחיד "הנמר", שאיתה הוא מופיע עד ימים אלה. הוא זוכה פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה וזכה חמש פעמים בפרס על שם אברהם בן יוסף, שמוענק מדי שנה לאחד משחקני הקאמרי.
קוסוביצקי טעמה יותר את טעמם של הטלוויזיה והקולנוע, שבהם הוא בקושי השיג דריסת רגל. היא שיחקה בסדרות "עבודה ערבית", "כנפיים", "שבתות וחגים" ו"רמזור", ושיא החשיפה הגיע בטלנובלה "לחיי האהבה". בשנים האחרונות היא חזרה להופיע גם בתיאטרון באר שבע ובקאמרי.
"בטלוויזיה ובקולנוע לא הבחינו בי", מודה ברוך. "קשה לי להאמין שעוד יקרה משהו מהותי. אולי יום צילום פה ושם, אולי תפקיד משני".
אתה ניגש לאודישנים לקולנוע ולטלוויזיה?
"השבוע ניגשתי לאודישן לתפקיד בסרט של ערן ריקליס. אני מנסה לגשת גם לאודישנים לסדרות טלוויזיה איכותיות. ריקליס עצמו נכח שם, כך שנותרו שאריות של כבוד כלפי הנבחנים. זה לא קורה הרבה. בדרך כלל אתה בא לאודישנים ויושבת מולך מלהקת שלא יודעת הרבה מהחיים שלה.
"לפני כמה שנים באתי לאודישן וישבתי מול ילדונת, ששאלה אותי: 'במה אני יכולה לעזור? סליחה שאני לא מזהה אותך'. אמרתי לה: 'לעזור לי את כבר לא יכולה'. חדר ההמתנה היה מפוצץ באנשים, ראיתי שהשעה שאליה הוזמנתי כבר חלפה. אמרתי לילדונת שאני מאחל הצלחה למי שייבחר וברחתי משם".
בטלוויזיה פיספסו אותך.
"כן, לצערי. נעשים שם דברים טובים, שהייתי שמח להיות חלק מהם. סדרות כמו 'פלפלים צהובים', 'בני ערובה', 'פאודה'. אני לא יכול לשחק מסתערב? יש תפקידים נפלאים, והם מחמיצים אותי. חבל לי מאוד".
אסתי: "אין לדעת. יש תפקידים לשחקנים מבוגרים, שאולי עוד ייפתחו בפניך".
רמי: "אני לא מאמין בקריירות שנפרצות בגיל 60, בייחוד בישראל, שכל כך סוגדת לגיל הצעיר. אבל זה בסדר, אני שלם ושמח. מה שהכי חשוב לי הוא שבתיאטרון אף אחד לא יתחיל לרמוז לי שהגיל שלי הוא אישיו. זה שלי, תנו לי להתעסק בזה. אני נראה בסדר, אני זז בסדר, אני מרגיש בסדר. שלא יגידו לי שהגיע הזמן לנוח. כשאני ארצה לנוח, אני אבקש לנוח".
העבירו לך מסר כזה בתיאטרון?
"היתה לאחרונה התנהלות לא מכובדת כלפיי בנושא התפקיד שלי ב'עוץ לי גוץ לי'. מעין מסר, שעדיף אולי שאנוח. שלפתי את הלוחם שבי, עטיתי שריון ולקחתי חנית, והבהרתי שאותי לא מחליפים. נדמה לי שהכל חזר למקומו. מבחינתי אני נער בן 17, מפוצץ בטסטוסטרון. אני מרגיש שאני בגיל ובכושר לעשות את מיטב התפקידים הדרמטיים על הבמה".
מי בעיניך השחקן הכי מבטיח בארץ היום?
"התשובה הצפויה היא איתי טיראן, שהוא אדם מוכשר ובעל יכולות. אבל איתי קיבל הרבה הזדמנויות והמון תמיכה מהתיאטרון, שלא כל השחקנים זוכים להן. אני לא אכחיש שיש לי בעיה עם סדר הגודל. כלומר, אחרים, ואני בתוכם, נאבקים כדי לקבל חצי מההזדמנויות שהוא קיבל. התיאטרון לא עמד לרשותי באותה מידה שבה הוא עומד לרשותו".
רמי ברוך ואיתי טיראן בהצגה "גטו" של תיאטרון הקאמרי // צילום: קוקו
אתה צריך להילחם הרבה על מקומך?
"אני נלחם כל השנים. כמעט על כל תפקיד שעשיתי הייתי צריך להילחם. פעם אמרתי לעמרי ניצן: 'התפקיד שלך הוא המנהל האמנותי של הקאמרי, והתפקיד שלי הוא המנהל האמנותי של רמי ברוך'. האינטרסים שלנו מתנגשים לפעמים, ואני חייב להילחם. עשיתי פשרות, רקדתי טנגו עם ההנהלה, והבנתי שצריך להתאים את עצמך. אסור להירדם בשמירה במקצוע הזה. אתה לא יכול להגיד לעצמך, אה, הם כבר מכירים אותי, כבר יודעים למה אני מסוגל. ככל שהשנים עוברות, אתה חייב לדאוג לא לחזור על עצמך, להראות צבעים חדשים, לא לעייף את הקהל".
מה בנוגע להשתתפות בהפקות המסחריות הגדולות, השלאגרים, מחזות זמר כמו "שיער" או "סיפור הפרברים"?
"ההפסד הוא של מי שלא הציע לי".
אסתי: "רמי שר ורוקד פנטסטי".
רמי: "היום אני משחק בהצגות כמו 'הרטיטי את לבי', 'אח יקר' ו'על האש'. מה אכפת לי לשחק בנוסף גם תפקיד במחזמר? הלוואי. אני בפירוש לא מרגיש שמימשתי את כל החלומות שלי".
יש לך מגבלות ראייה?
"אני מתמודד איתן. עין שמאל איננה, אני רואה בקושי צללים. בגלל זה יש לי את העין השנייה, שמשרתת אותי ב־70 אחוז ביום וב־65 אחוז בלילה.
"מאחורי הקלעים הכי קשה לי. הכל חשוך ומלא מכשולים. אני מסתובב עם פנס קטן ומקווה לטוב. כבר קרה שחשבתי שאני נכנס לבמה ומצאתי את עצמי מאחורי מסך, משחק לעצמי. לקח זמן עד שקלטתי שבכלל אין מולי קהל. יוסי גרבר האהוב, שאני רואה בו סוג של מנטור, אמר לי שהכי חשוב במקצוע שלנו זה להיות בריא. להוביל תפקידים ראשיים זאת מעמסה רגשית ופיזית עצומה. הבריאות היא קריטית".
אסתי: "כל פעם הוא חוזר עם שטף דם פה, שריטה שם. אני שואלת אותו, רמי מה קרה? והוא אומר, כלום, נכנסתי בקוליסה, נתקלתי בתפאורה, פגע בי פנס תאורה".
רמי: "בהצגה הראשונה של 'אח יקר' הופענו ברעננה. ההצגה מתחילה כשאסתי ואני יושבים יחד על ספה במרכז הבמה. אסתי כבר היתה על הבמה, המוסיקה התחילה, המסך עמד להיפתח, ואני ניסיתי לנתב את עצמי בחושך, בין כל האביזרים והבלאגן. חטפתי מכה חזקה בראש ממוט ברזל, וכל הזמן רק חשבתי, אסתי בטח בלחץ אימים, כי היא יודעת שאני הולך לאיבוד מאחורי הקלעים. בשנייה האחרונה התיישבתי לידה כמו שצריך. אני חושב שהקהל אפילו לא שם לב.
"ויש פריצות דיסק, וכאבי ברכיים, אבל הכל בסדר. שרק ייתנו לנו לעבוד".
מה דעתך על סדר היום החדש שמנסחת השרה מירי רגב לעולם התרבות?
"אני מתנגד להתייחסות שלה אל תל אביב כאל בועה מנותקת. ההפך הגמור. תל אביב מכילה את כל הקבוצות במדינה הזאת. דתיים וחילונים, סטרייטים וגייז, ערבים ויהודים, כולם נמלטים אליה כדי לנשום אוויר נקי באמת.
"עם כל הכבוד למהומות של הגברת רגב, אני אשמח לראות אותה יותר בהצגות. אפשר לספור על יד אחת את צרכני התרבות בין חברי הכנסת והשרים. חוץ מהם, כל הציבור נוהר לתיאטרון. לא רק אנשי השמאל.
"כל הדעות באות לידי ביטוי ברפרטואר של התיאטרון. לא צריך להילחם בנו, אלא לעודד אותנו. שלא תהיה מלחמת תרבות, אלא שיטפון של תרבות".
פרשות ההטרדות המיניות בעולם המשחק היו מוכרות לכם לאורך השנים?
"לא. גם אסתי וגם אני לא הכרנו את הדברים קודם. חשוב לי להגיד, כשחקן וכגבר שאשתו והבת שלו הן שחקניות, שנכון שזה מקצוע שבו הנגיעה ואפילו הנשיקה הן חלק מהעסק - זה מקצוע שמצריך מאנשים לגעת בעצמם בנקודות הכי אינטימיות בלב ובנשמה, וזה תמיד כרוך בעיסוק במיניות ובזהות המינית.
"אבל אני מבטיח לך שכל אחד בתחום הזה יודע בדיוק מתי הדברים נעשים באופן מקצועי, ומתי נחצים הגבולות ומדובר בעבירה.
"כל הפרשות האלה מלמדות אותי שאנשים ניצלו לרעה את מעמדם ומרותם ואת הסיטואציה הנוחה. והסיטואציה היא נוחה ומזמינה.
"לי יצא לא פעם להדריך וללמד שחקנים ושחקניות צעירים. ברגעים האלה יש בידיך כוח אדיר, והסכנה אורבת. התלמידות תולות בך עיניים מעריצות, וזה תמיד נראה לי כמו הזמנה לפשיזם. לניצול הכוח. הסיטואציה הזאת גרמה לי אישית, וצריכה לגרום לכל אחד, לעמוד על המשמר, לפקוח עיניים, לקחת אחריות".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו