כדי לראיין את קית הרינגטון נסעתי לווסט אנד של לונדון, חמוש בדף שלם של שאלות. מה שבאמת הייתי צריך לעשות זה לבוא עם שאלה אחת, ולחזור עליה שוב ושוב ושוב. אתה מת? אתה מת? אתה באמת באמת מת? אחרי הכל, זה כל מה שכולם רוצים לדעת מאז שג'ון סנואו, הדמות שמגלם הרינגטון ב"משחקי הכס", נרצח בפרק הסיום של העונה הקודמת.
עשר דקות אחרי תחילת הפגישה שלנו, ובלי שום הסבר הגיוני, עדיין לא שאלתי את השאלה המתבקשת. נראה לי שזה הלחיץ את הרינגטון, אז הוא החליט ליזום את השאלה בעצמו.
"וסיימתי עם המשחק שלי בסידרה", הוא אמר, לכאורה כבדרך אגב, אבל בעצם מאוד מאוד בכוונה, בהנדת ראש מדויקת.
"ניסיון יפה", חייכתי. "אמרת את זה בכזאת נחישות".
"אבל זה נכון", הוא התעקש. "מתתי". הרינגטון בן ה־29 הוא גבר אדיב ומפוכח, ואין דרך טובה יותר להדגים את זה מהאופן שבו הוא מתמודד עם השאלה שבוודאי נשאל מיליון פעמים.
"הבעיה היא שלדעתי אתה חוזר", אמרתי.
"מממ", הוא הימהם, כמו פסיכולוג שעונה למטופל.
"אחרת לא היינו רואים את כל הצילומים האלה שלך בחודשים האחרונים בצפון אירלנד, כיחסי ציבור לעונה השישית", התעקשתי.
"מממ..." הוא דיקלם את השורה שלו. "בצפון אירלנד הייתי גופה. אתה לא יכול לשכוח שג'ון באמת מת. הייתי צריך לגלם גופה. אז היתה כמות מסוימת של צילומים שצריך היה לעשות. אני רק מקווה שכולם ימשיכו לצפות בסידרה. והרי הם יעשו את זה... אלוהים, עכשיו, שאני לא שם, אף אחד לא ימשיך לראות את 'משחקי הכס'!"
טוב, הוא לא התכוון באמת. "משחקי הכס", שחוזרת בתחילת השבוע הבא לעונה השישית (אצלנו ב־yes Oh בימי שני בערב), היא עדיין סידרת אנסמבל, עם מספר רב של גיבורים, וכולם רוקדים בשולי האפוס האדיר שיצר ג'ורג' ר. ר. מרטין על הממלכה הפנטסטית שלו. אבל עזיבתו של הרינגטון היתה הלם אמיתי, כי היא רמזה על כך שהסידרה יכולה להצליח בלי הדבר החיוני הזה: הגיבור האאוטסיידר האצילי והרומנטי. מה יש לנו בלי סנואו? שלושה דרקונים, שלוש מלכות, תריסר אנסים. כמה כישרון כבר דרוש בגילום של גופה?
"האמת היא שגיליתי שאני ממש טוב בלהיות איש מת", אומר הרינגטון בעליצות. "זה חלק מההישגים המקצועיים המשמעותיים ביותר שלי".
• • •
אנחנו בתיאטרון "Duke of York's", שבו מוצא הרינגטון סוג של מפלט. הוא מככב בהפקה החדשה של "דוקטור פאוסטוס" לפי המחזה של כריסטופר מארלו, תפקיד גדול, שלדבריו, מדיר שינה מעיניו. לא רואים את חוסר השינה: הוא נותר נאה מחוץ למסך כשם שהוא נאה עליו, עם הפה הפרה־רפאליטי שלו והשיער הסתור.
אבל יש הבדלים ברורים. קולו, למשל: נעלם המבטא הצפוני המחוספס של הדמות, ובמקומו מגיעים צלילים דרומיים נחמדים, רהוטים, שקצבם מהיר פי שניים. הרינגטון גם מקלל, מעשן וחובב מכוניות מהירות, דברים שלג'ון סנואו לא היה זמן אליהם בווינטרפל.
הרמז הוודאי ביותר לכך שסנואו שרד את הרצח, או, ליתר דיוק, שהוא יחזור בסופו של דבר, הוא השיער. עסקי השעשועים מכתיבים ששחקן שהשתחרר מתפקיד מסוים יקצוץ את מחלפותיו הייצוגיות. אבל הנה הן, כל תלתל במקומו מונח. "אני אוהב את זה ככה", הוא אומר בטון עגמומי משהו, בזמן שאנחנו יוצאים החוצה כדי שיוכל לעשן את הסיגריה שלו. "אני קשור לשיער שלי יותר מדי".
ומה שמעצבן עוד יותר, לפחות בכל הנוגע לעבודה הבלשית הקטנה שלנו, הוא שהשיער החדש מתאים לעבודה החדשה שלו. הפאוסטוס הנוכחי הוא מעין כריך מארלו: ההתחלה והסיום הם הטקסט האליזבתני המקורי, אבל החלק האמצעי, שתמיד נחשב מוצלח פחות בעיני האקדמאים, הוחלף בהפוגה מודרנית. פאוסטוס עדיין מוכר את נשמתו לשטן, אבל בגירסה הזאת הוא הופך לקוסם סלבריטאי, וזוכה בתהילה ובעושר בתמורה לתעלולים יוצאי הדופן שלו (תחשבו על דיוויד קופרפילד, אבל עם שיער נפלא יותר). לא קשה להבין מה יש בתפקיד הזה שמושך את הרינגטון: עוד גיבור שיכול לזעוף מכל הלב.
"אני נמשך לדמויות מקאבריות, שאוהבות לחקור את עצמן", הוא מודה, "וזה בהחלט לא צירוף מקרים. אני יכול להיות רציני מדי. למרות זאת, פאוסטוס הוא גם בנזונה מתנשא". והוא נהנה להתענג על התכונה הזאת. נדמה לי שהוא מחבב את הגירסה הזאת של המחזה, בזכות הביקורת המרומזת שלה על התהילה.
"יש בזה משהו", הוא מהנהן. "אני חושב שמתייחסים אל הגיבור כאל סלבריטאי שהוא זונה לוהטת, שגוררת את נשמתו לגיהינום. זה יכול להיות מעניין לכל שחקן או מוסיקאי, כל מי שאי פעם הציץ לחיים האלה ומצא סוג כלשהו של פרסום או תהילה. זה בהחלט משהו שאני יכול להשתמש בניסיון האישי שלי לגביו".
• • •
גישתו של הרינגטון לתהילה מאופקת מאוד. הוא ממעט מאוד להתראיין, ורק לעיתים נדירות מגיע לעמודי הרכילות מיוזמתו. "מעולם לא באמת התעניינתי בפרסום", הוא אומר. "אני מניח שזה מלהיב, מרגש. מאוד נהניתי מזה כשזה הגיע. אבל זה גם קצת מגעיל. אני מאוד אנגלי בהקשר הזה. אני אפולוגטי, אוהב להלקות את עצמי, ואני נורא בתוכניות אירוח, ללכת שם ולמכור את עצמי. אתה יודע איך זה".
היום הוא פחות או יותר מאשר את מה שהרשתות החברתיות יודעות זה זמן: שהוא יוצא עם מי שהיתה אהובתו גם ב"משחקי הכס", השחקנית רוז לסלי בת ה־29 - שמשחקת את ייגריט, הפראית הג'ינג'ית שבה מתאהב ג'ון סנואו. השניים נפגשו על הסט של העונה השנייה.
"המוות שלה בסידרה היה מאוד אמוציונלי עבורי. מצד אחד, ג'ון סנואו איבד את החברה הכי טובה שלו, ומצד שני, ידעתי שבת הזוג שלי יצאה מהסידרה. זה היה כואב במיוחד כשידעתי שאני חוזר לעונה נוספת".
ובכל זאת, נדמה שהרינגטון כבר עוסק במכירה של עצמו, שהרי זו מהותו של הקרדיט המוביל, בין שזה בתיאטרון ובין שזה בטלוויזיה או באחד מתפקידיו בקולנוע (מסרט האסונות המצליח "פומפיי" ועד "הבן השביעי"). הוא יודע שהוא לא צריך להיראות נבוך, "כי זה זלזול בכל מי שצופה, בעצם. גם את זה כבר עשיתי, קצת. כי מה לעשות, אני לא מאמין בללכת לכל האירועים המעצבנים האלה".
עם ההערצה הוא לא ממש מצליח להתמודד. נכון, הוא מנסה, אבל כמה כבר אפשר להישאר אדישים כשכל הזמן ניגשים אליו אנשים ברחוב וצועקים לעברו: "אתה לא יודע כלום, ג'ון סנואו!"
"הם כל הזמן עושים את זה, אבל זה רק דבר אחד שאיתו אני צריך להתמודד. כולם הפכו לצלמים - אני לא יכול ללכת לאנשהו מבלי שמישהו יכוון לעברי את הטלפון שלו. זה פאקינג חצוף.
"פעם הייתי ממש מתעצבן על אנשים שעשו את זה, אבל היום אני פשוט מסתובב ומתרחק, אלא אם כן זה ממש בוטה או מציק. הם אוהבים את הסידרה, וזה חלק בלתי נפרד מהעבודה, שמזהים אותי כדמות מ'משחקי הכס'. במובן מסוים, עבור זה משלמים לי את המשכורת".
בחייהם ובמותם (בסידרה, בסידרה). עם בת הזוג רוז לסלי, שמגלמת את הג'ינג'ית הפראית ייגריט
המעריצים שלו מכירים עוד קשר שלו למחזה הנוכחי: כריסטופר "קית" הרינגטון נקרא על שם כריסטופר "קית" מארלו, המחזאי האנגלי בן המאה ה־16. אף שנדמה שזה לא עניין גדול עבורו. לאחרונה הוא בדק עם אמא שלו, דברה, שהיא מחזאית, והיא אמרה שפשוט אהבה את השם קית.
אם יש משהו שהוא דווקא כן חב לאמו, זו אהבתו למשחק, ולתיאטרון במיוחד. הוא עדיין זוכר את ההפקה הראשונה שגרמה לו לרצות לשחק, כשהיה בן 13. זה היה "מחכים לגודו" של סמואל בקט. הוא אהב את זה עד כדי כך, שמייד העלה גירסה משלו עם חבר (הוא גילם את ולדימיר).
"חשבתי שתגיד 'הרוח בערבי הנחל'", אני אומר.
"אה, ראיתי גם את זה", הוא עונה, ופוצח בביקורת ארוכה ומפורטת על הגירסה שהעלה התיאטרון הלאומי בשנות התשעים.
בסך הכל, הוא באמת מצטייר כצעיר מצפוני, שלהוט לעשות את הדבר הנכון. מדבר בלהט על עבודתו עם "Mencap", העמותה המובילה בבריטניה לאנשים עם לקויות למידה; על מכבש הלחצים שמופעל על שחקניות צעירות שיהיו רזות ("זה לא בסדר!"); ואפילו על הביקור האחרון של כמה שחקנים במחנות הפליטים בצפון צרפת.
"זה מאוד טרנדי, לזרוק אבנים על ג'וד לאו כי הוא מבקר במחנות האלה ולהגיד, תסתכלו על המיליונר הזה, שנוסע לשם. אבל חשוב מאוד שהוא מעורר את המודעות לנושא. האנשים המסכנים האלה תקועים שם, במצב הזמני הנורא הזה. ג'וד לא עושה את זה רק בשבילו. הוא עושה את זה כדי לעזור, להעלות את המודעות.
"החדשות מתחלפות במהירות כזאת, שאם לא יביאו את הנושא לסדר היום הציבורי, לטלפונים הסלולריים של אנשים, אז האנשים האלה יישכחו. אני חושב שזאת דרך יעילה להשתמש במתקפה המטורפת של התקשורת של ימינו כדי לעזור לאנשים - וחייבים להשתמש בה כדי לעשות משהו חיובי, אחרת הכל יכול להפוך לרוע אדיר".
• • •
הוא לא אומר מילה על כך שהראיון הזה עצמו עלול להפוך לרוע אדיר. אם להיות הוגן, הוא לא מאמין גדול בצנזורה עצמית. לכן, למרות הניסיון העקבי שלו להציג את הרגשות הנכונים ולומר שהוא ממש מנסה להיפטר מחטאיו, אתה מרגיש לפעמים שהלב שלו לא בדיוק במקום הנכון. למעשה, הוא עדיין ממשיך בכל החטאים, וברור שהוא ממש לא מתכוון לוותר על אף אחד מהם.
קחו את העישון, לדוגמה: הוא מצית הרבה יותר מדי סיגריות מדי יום. כל כך יותר מדי, שהוא אפילו לא מעז להודות כמה. גם את השעה שלנו יחד הוא לא יכול לשרוד בלי להצית אחת.
"אני חושב שהמגוחך ביותר היה ב'פומפיי', לפני שלוש שנים, שם הרמתי משקולות בזמן שהיתה לי סיגריה בפה. וזה היה נורא, אני ממש לא צריך לספר לך את זה".
אני אומר לו שאני שמח לשמוע, כי נדמה שכרגע, כולם ניזונים מאבוקדו ומזרעי פשתן. הרינגטון מנסה לחזור לדף המסרים שלו, רועד. "תרשום שעישון הוא רעיון טיפשי. אל תעשנו".
דבר דומה מתרחש כשאנחנו מדברים על אהבתו למכוניות מירוץ, אהבה שהוא ואחיו חולקים מאז הלכו לקארטינג כילדים. יש לו ב.מ.וו M3, אבל הוא מנסה למכור אותה, "אם מישהו במקרה מחפש מכונית". הוא אומר שהיא לא פרקטית, ו"ממש ממש גרועה לסביבה". האם אלה באמת השיקולים שלו?
"ובכן, לא", הוא ממלמל. "אני לא נוהג בה מספיק, אז אין לי באמת ייסורי מצפון לגבי כדור הארץ. הבעיה היא שהגחון של המכונית הזאת כל כך נמוך, שהיא לא עוברת טוב על פסי האטה, וזה סיוט".
עכשיו הוא מצחקק, אבל מתעקש, בכנות, שהוא חייב להשיג מכונית סבירה יותר, אולי מיני קופר, למרות שבסופו של דבר נזרקת לאוויר התובנה "אני חושב שיש דרך לנהוג בצורה מהירה ובטוחה".
הממ, באמת?
"כן". הוא עוצר. "וואו, אתה הולך להכניס את זה לכתבה, נכון?"
ויש, כמובן, "משחקי הכס". כמו כל גיבורי הסידרה, הרינגטון מתבקש להגן על הסקס והאלימות שמככבים בה. התגובה שלו מרעננת. הוא לא מתחמק מהמובן מאליו: אנשים פשוט אוהבים את הדברים האלה.
"הם נהנים מ'משחקי הכס' בגלל חלק מהאלימות, בגלל הסצנות הגרפיות המפורשות, ואתה לא יכול לנסות להגיד להם שהם צריכים לראות פחות ממה שהם רוצים לראות. זה מתנשא.
"קח, למשל, את סרטי 'הנוקמים'. כמה פעמים מתים שם אלפי אנשים, ואף אחד לא מרגיש את ההשפעה של זה? ב'משחקי הכס' מישהו מת וכולם מתאבלים, יש תחושה של אובדן. זה גרוטסקי, זה מחריד, זה אמיתי. זה ההבדל, ואני חושב שאנחנו הולכים על הקו הנכון".
"בסדר", אני מנסה בפעם האחרונה, "אז בעונה הבאה, הכל מוקדש לאובדן ולאבל?"
"אין לי מושג", יורה הרינגטון בעליזות.
לא יודע אם זה שווה משהו, אבל הוא נשמע לא אמין בצורה מדהימה.
(מאנגלית: מעיין זיגדון)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו