קשה עד בלתי אפשרי לטעון ש"ספר הג'ונגל" אינו "סרט טוב". הוא נראה מדהים, הוא מתייחס לקהל שלו בכבוד, הקצב שלו גבוה, ה־story-telling שלו קומפקטי ופרקטי, צוות המדבבים שלו (בן קינגסלי, ביל מאריי, אידריס אלבה, כריסטופר ווקן ועוד) נמנה עם השורה הראשונה, והוא לוקח את צופיו למסע הרפתקאות עתידני ונוסטלגי כאחד שמטמיע אותם עמוק־עמוק בתוך הג'ונגל העשיר והמלאכותי לחלוטין שנברא למענם על המסך.
עם זאת, על אף ההישגים הטכנולוגיים המרשימים שהוא רשאי לרשום לעצמו, קשה להתחמק מתחושת הדז'ה־וו החזקה שמלווה את הצפייה בסרט. הרי כבר שמעתי את הסיפור הזה, שמבוסס על כתביו של רודיארד קיפלינג, כמה עשרות פעמים - תחילה כילד, ואחר כך כהורה - ואני די בטוח שלא באמת היה לי צורך בלתי נשלט לשמוע אותו שוב - גם אם הפעם הבגדים שבהם הולבש הסיפור הנ"ל חדשים, חדישים ומנקרי עיניים.
אבל זו בדיוק היתה כוונתם של אולפני דיסני: לקחת את סרט האנימציה הקלאסי שלהם מ־1967, לבצע בו מתיחת פנים ש"תברא אותו מחדש" עבור דור הזאטוטים הנוכחי (והוריהם), ולהציב אותו בגאון בחלון הראווה הקולנועי של המאה ה־21. זה גם היה הרעיון שהינחה את עשייתם של הרימייקים הכאילו־רוויזיוניסטיים (והמאוד רווחיים) שבוצעו בשנים האחרונות ל"עליסה בארץ הפלאות", "היפהפייה הנרדמת" (שסופר מנקודת מבטה של מליפיסנט המרשעת) ו"סינדרלה" (ושינחו את הפקתם של כל הרימייקים הבאים, שממתינים בסבלנות שיגיע תורם לעלות על פס הייצור).
אלא שבשלב זה של המיזם הפורה שמאיים לקבור אותנו תחתיו, אני יכול לומר בצורה די בוטחת שאני לא מתחבר לרעיון. בכלל לא מתחבר אפילו. בעיקר מפני שכחובב קולנוע שאינו מחזיק במניות של חברת דיסני, אני פשוט לא מצליח להבין מה הטעם להמשיך ולהשתכשך בקטלוג ניצחונות העבר של האולפן המצליח. האם לא יהיה מעניין יותר (ומשעמם פחות) לרתום את הטכנולוגיה החדשה והמופלאה ששימשה כאן את היוצרים על מנת לספר סיפור חדש (כפי שקרה ב"חיי פיי" או "האיש שנולד מחדש", למשל)? נכון, התוצאה עשויה להיות רווחית פחות (כי אין לה קהל שבוי), ואין כל ערובה לכך שהיא באמת תעבוד מבחינה אמנותית/יצירתית. אך כשאני שוקל את האפשרות הזאת אל מול האלטרנטיבה, ברור לי לחלוטין באיזה מחנה אני נמצא.
כך או כך, ה־MVP של "ספר הג'ונגל" הוא ללא ספק הבמאי ג'ון פאברו, שעולה כאן כיתה ותופס מקום לצד השורה הראשונה של במאי הבלוקבאסטרים ההוליוודיים (כמו ג'יימס קמרון וסטיבן ספילברג). פאברו, שהחל כשחקן/תסריטאי בעולם האינדי (עם סרטים כמו "Swingers"), המשיך כבמאי שהזניק את אולפני מארוול (עם שני הסרטים הראשונים בסידרת "איירון מן") וקצת נקלע למשבר זהות (שבא לידי ביטוי במערבון המד"ב "הפלישה למערב", שנכשל, וב"שף" הקטן, שבו פאברו לקח צעד אחורה כדי לעשות קצת סדר בחייו ובקריירה שלו), שב למרכז הבמה בכושר שיא. ב"ספר הג'ונגל" הוא מצליח לאזן בכישרון רב בין הספקטקל לבין הדמויות (כמו גם בין רגעי הפחד לבין האתנחתות הקומיות), וחשוב מכך, לסרט שלו יש מנוע קטלני ומאוד מפוקס שמאפשר לו לשעוט קדימה מבלי לגלות סימני עייפות ומבלי לקפח אף אספקט של החבילה.
ועדיין, למרות עבודתם המגה־איכותית של פאברו ואנשי הצוות שלו, למרות שיש בו כמה וכמה רגעים מוצלחים, ולמרות שהילדים שלכם יעופו עליו, "ספר הג'ונגל" לא סחף אותי, לא ריגש אותי ולא הפתיע אותי, והחלק היחיד שלו שבאמת נחרת בזיכרוני הוא כותרות הסיום היצירתיות שלו. אני מניח שחלק גדול מהבעיה נמצא אצלי ולא בסרט. ואני באמת מבין שב־2016 זהו בדיוק, אבל בדיוק, סוג הסרט שהוליווד שואפת להרעיף על העולם (לראיה, גירסה נוספת לסיפוריו של קיפלינג, הפעם בהפקתו של אולפן מתחרה, תנחת על המסכים בשנה הבאה).
אך כמו ש"אווטאר" הותיר אותי המום ברמה החושית, אדיש ברמה הרגשית ומשועמם ברמה האישית, כך גם סרטו של פאברו. כי טכנולוגיה זה אחלה, אבל מקוריות זה אפילו עוד יותר אחלה. ומדכא לחשוב שיותר ויותר סרטים עתירי תקציב בשנים הקרובות עומדים להיראות כמו גרסאות דמו לתוכנות מחשב משוכללות שכל מטרתן להצהיר "תראו מה אנחנו יכולים לעשות!". כי אני, לפחות, כבר הבנתי.
"ספר הג'ונגל" ("The Jungle Book"), במאי: ג'ון פאברו. ארה"ב 2016
שרליז ת'רון ב"הצייד: מלחמת החורף"
כשלגייה דאשתקד
הדבר היחיד שנחות יותר מפרויקט המיחזור הלא נגמר של דיסני הוא תופעות הלוואי הבלתי נמנעות שלו. "הצייד: מלחמת החורף", למשל.
מדובר בספק סרט המשך (סיקוול), ספק סרט מקדים (פריקוול) ל"שלגייה והצייד", שהופק לפני כמה שנים בידי אולפני יוניברסל כדי לרכוב על טרנד הרימייקים המצליח של דיסני. ומכיוון שהסרט הדי סתמי והמיותר ההוא הצליח איכשהו לגרוף כמה מאות מיליוני דולרים, ביוניברסל החליטו מייד לסחוט מהלימון עוד כמה טיפות של כסף ולהפיק את הסרט הסתמי והמיותר הזה. ככה זה גם נראה.
ה"סיפור" החצי אפוי של "מלחמת החורף" מערבב בבוטות חסרת בושה בין "לשבור את הקרח", "שר הטבעות" ו"משחקי הכס" (בגירסת הקטנטנים), ונותן את ההרגשה שהוא נכתב תוך כדי צילומים ומבלי להשתמש במחק. האפקטים לא מלהיבים, ההומור דלוח, הדרמה דהויה, והאקשן לעוס. הכוכבים הגדולים והאמינים בדרך כלל שגויסו לטובת העניין - כריס המסוורת' ושרליז ת'רון (שכיכבו גם בסרט הקודם), כמו גם ג'סיקה צ'סטיין ואמילי בלאנט - חסרי אונים לחלוטין. וכך גם הקהל. זהו עותק של עותק של עותק. אבל היי, לפחות התלבושות (שעוצבו בידי המעצבת זוכת שלושת האוסקרים קולין אטווד) מהממות!
בנות בגיל מסוים עשויות ליפול בפח. בכל זאת, הסרט תפור למידותיהן ונועד בראש ובראשונה לענות על דרישותיהן. אך לא צריך להיות ג. יפית כדי לדעת שכאשר יש לצרכן בחירה בין אדידס לאדידוס - ושניהם מוצעים לו באותו מחיר - באמת שאין שום סיבה הגיונית לבחור בחיקוי. גם כאשר האורגינל - "ספר הג'ונגל", במקרה דנן - הוא כשלעצמו רימייק נטול כל אורגינליות. ברוכים הבאים לעידן השעתוק.
"הצייד: מלחמת החורף" ("The Huntsman: Winter's War"), במאי: סדריק ניקולא־טרויאן. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו