החירות להגיד הכל

"אי־המשמעות, ידידי, הינה תמצית הקיום - והיא המפתח למצב רוח טוב", אומרת אחת הדמויות ב"חגיגת אי־המשמעות", שכתב מילן קונדרה בגיל 85, לאחר 14 שנות שתיקה ספרותית. קונדרה, המוכר היטב מ"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ומ"ספר הצחוק והשכחה", צרר את שלמד וחווה במשך כל שנות חייו לסיפור מקסים: "אי אפשר לשנות את העולם או לעצב אותו מחדש. יש רק התנגדות אפשרית אחת - לא להתייחס אליו ברצינות", הוא כותב. לפיליפ רות אמר קונדרה ב־1980: "מאז ימי הטרור הסטליניסטי, אני ירא מעולם שאיבד את חוש ההומור".

"חגיגת אי־המשמעות" אינו ספר פטליסטי עגום נוסח קהלת, הנאנח "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אלא משלים עם החיים בליווי חיוך וקריצה: "רק ממרומי מצב הרוח הטוב תוכל להשקיף מטה אל טיפשותם הנצחית של בני האדם, ולצחוק לה".

קונדרה מספר על ארבעה חברים החיים בפאריס, אינם עושים דבר של טעם, אבל נהנים מכל רגע. זהו ניגוד עגום למוסקטרים הנועזים של דיומא, הדוהרים לקראת מטרות נאצלות. שארל, אלן ורמון של קונדרה הם השתקפויות דהויות ואיטיות של אתוס, פורטוס ואראמיס. ד'ארדלו, לעומתם, אינו אחר מאשר בן דמותו העייף של דארטניאן, המוסקטר הגסקוני. אצל קונדרה אנקדוטה רודפת אנקדוטה, אוחזת בזנבה ומתמזגת עימה, והצמד משנה כיוון. הריאלי והמוזר דרים בכפיפה אחת ובשלום בית.

עטיפת הספר (זמורה ביתן)

קונדרה, יליד צ'כיה, גלה לצרפת בהיותו בן 46 ונסחף בקסמי תרבות צרפת. חלק נכבד מעלילת ספר זה מתרחש בגני לוקסמבורג שברובע השישי של פאריס, שם נפגשו מריוס וקוזט, גיבורי "עלובי החיים" של ויקטור הוגו. קונדרה בקי בתולדות חייה של כל אחת ממלכות צרפת, שפסליהן מעטרים את הגנים, ומריע: "תראו, צרפת של פעם חיה וקיימת".

זקן חכם מטייל לאיטו בגני לוקסמבורג; צופה בעולם בעיני ילד, שהרי "זקן דומה לילד". תרגילי הטאי צ'י שמבצעים תלמידי בית ספר אסיאתים נדמים בעיניו כ"תנועות איטיות מוזרות", והספר נחתם בסצנה שבה "כרכרה קטנה, בצבעים אדום וצהוב, רתומה לשני סוסי פוני, מתקרבת בשאון".

מוחו של הזקן־ילד אינו מעבד ואינו מוסיף דבר על הנקלט בעיניו, בדומה לאימפרסיוניסטים שציירו את האור הנופל על רשתית העין, ולא את החפצים המפיצים אותו. מתוך כך הוא חושף את המציאות כמות שהיא וחייב לחלוק אותה עימנו.

מאז ומתמיד שש קונדרה לנפץ אייקוניות ולנעוץ סיכות בבלונים נפוחים מחשיבות. יש לו חשבון ארוך עם הדיקטטורה הסטליניסטית, שבעטייה נאלץ לגלות מצ'כיה מולדתו. הוא מספר על קלינין, נשיא הסובייט העליון באותה תקופה, שהיה קוטע את נאומיו הנמלצים כל כמה דקות כדי להטיל את מימיו.

את סטלין מציג קונדרה כצייד חוגלות לובש פארקה ישנה ובלויה, ואת חרושצ'וב כבריון ההולם בקיר ורוקע ברצפה במגפים ענקיים ולא מצוחצחים. הוא אף נוקב בתיאור המזכיר את נאומו של חרושצ'וב בעצרת הכללית ב־1960, שבה כינה את נציג הפיליפינים "עבד נרצע בן זנונים", חלץ נעל וחבט בה בשולחן. כאשר שככה חמתו התנצל על "שדיבר מחוץ לתור".

ממרום גילו, הזעם האיקונוקלסטי של קונדרה אינו חושש להיות מופנה אף לצרפת, מולדתו השנייה האהובה. את פניה של מארי דה מדיצ'י, מלכת צרפת, רעייתו של אנרי הרביעי הנערץ, הוא מתאר כ"זקנות, שמנות, כעורות ויהירות". וקשה להפסיק לצחוק כאשר קונדרה מתאר את "לה פראנק", אשת חברה פריסאית גדולת מימדים, הדוחסת לפיה "גוש עצום של לחם וסלמי", ופולטת הבלים כגון: "האדם אינו אלא בדידות - בדידות מוקפת בדידויות".

ב"חגיגת אי־המשמעות" קונדרה חורג מהמתכונת המקובלת של סיפור יצוק על עמוד שדרה איתן של נושא ועלילה. במכתב לאהובתו, לואיז קולה, מתאר גוסטב פלובר את "מאדאם בובארי" כ"ספר שאינו תלוי בגורם חיצוני, ושיוחזק על ידי העוצמה המיוחדת של סגנונו". את "חגיגת אי־המשמעות" מחזיקים האופטימיזם וחוכמת החיים של קונדרה. גיבורי "מאדאם בובארי", שארל ואמה, חיים ממשבר למשבר, ומסיימים בקריסה נוראה. ארבעת החברים של קונדרה מאושרים בדרך כלל; אי־המשמעות של החיים אינה מטרידה אותם יתר על המידה. הם אינם נחפזים, אינם חותרים למטרה אלא זורמים עם נהר החיים, בלי לעשות תנועות מיותרות. הארבעה נפגשים, סועדים את ליבם, משוחחים זה עם זה - ובעיקר מתבוננים וחולקים עימנו את עולמם.

במהלך הקריאה ניתן להיזכר בקנדיד, גיבורו של וולטר, המסיים את מסע התלאות המוזר שלו ומוצא את השלווה בחווה קטנה הנשקפת אל קונסטנטינופול, שבה הוא מעבד את גינתו. קונדרה אינו תמים, ומשקפיו אינם ורודים. רמון, הבכיר בגיבוריו בספר זה, קובע בעת שהוא מרוקן את הכוס הרביעית: "חבריי היקרים, דבר אחד חסר לי, מצב רוח טוב". אלן, עמיתו, קובל כי "גם דיאלוג בין נאהבים אמיתיים הוא בסך הכל שזירת שני מונולוגים זה בזה".

אבל המסר הכללי ברור, וקונדרה הבלתי נלאה מרשה לעצמו להגיד את כל מה שהתאווה להגיד כל שנות חייו, והוא שאין צורך למצוא משמעות כדי להיות מאושר. האושר, לפי תפיסתו, אינו טמון בחתירה למטרה ובהשגתה, אלא בקבלה, בלב טוב ורגוע, של החיים כמות שהם.

חגיגת אי־המשמעות / מילן קונדרה

מצרפתית: רמה איילון; זמורה ביתן, 111 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו