כל הנוצץ זהב

בסופו של דבר אפילו הספר המקיף, הקולח, המתורגם היטב והמתוחקר של מת'יו הארט, "זהב: המסע בעקבות המתכת שכישפה את העולם" (הוצאת כתר; מאנגלית: יוסי מילוא) - משאיר את הקורא ללא הסבר. מדוע מתכת ללא שער ריבית או בנק מרכזי, ללא כלכלה מסודרת מאחור, ללא נגידי בנק עם צבא של מעריצים שיספרו בחוכמתם - נותרה כלי פיננסי חזק כל כך? בעולם שבו לא נותר בזהב כמעט צורך אמיתי? מדוע המתכת הזו עושה קאמבק אחר קאמבק?

הסיבה לספרו של הארט היא הקאמבק האחרון של הזהב. בין 2008 ל־2011, כשארה"ב ושאר מדינות המערב התמודדו עם משבר כלכלי קשה, היווה הזהב את אחת ההשקעות המניבות בהיסטוריה. אונקיית זהב שעלתה 800 דולרים ב־2008 האמירה במחירה בתוך שלוש שנים ל־1,900 דולרים. הארט מציין בספרו שאולי כמה מהאחראים למשבר בשווקים הפיננסיים האחרים, הפכו לנהנים הגדולים ביותר ממנו בעקבות עליית הזהב. ספקולנט הכספים ג'ורג' סורוס החזיק בשלב מסוים יותר מ־650 מיליון דולרים בזהב; ג'ון פולסון, אולי איש קרנות הגידור המשמעותי ביותר, גרף יותר מ־5 מיליארד דולרים מהימורים על זהב בשנה - 2011 - שבה נסחר הרבה יותר זהב משהופק בכל ההיסטוריה של העולם. 

העלייה הזו במחיר הזהב, שבינתיים מחירו התייצב באזור 1,200 דולרים לאונקיה, אולי הביאה כמה מהמועמדים הרפובליקנים לנשיאות, ובהם טד קרוז, לזרוק באוויר רעיונות כגון "חזרה לבסיס הזהב" עבור הדולר. כלומר, מצב שבו ארה"ב תחזיק עתודות זהב כנגד כל דולר שהיא מדפיסה. מומלץ מאוד למועמדים הללו לקרוא את ספרו של הארט, כי סיפור מחיר הזהב בתשעת העשורים מאז המיתון הגדול הוא סיפורם של ארבעה נשיאים אמריקנים. הראשון בהם הוא הנשיא הרפובליקני הרברט הובר ביש המזל, שהזהב הפך למשקולת על צווארו. 

איך בדיוק זה הופך למשקולת? המשבר הכלכלי, שהחל בקריסת הבורסה של 1929, הביא לבהלה של המשקיעים לזהב. היה זה עידן שבו יכולת ללכת לבנק ולקבל את המתכת תמורת שטרות הכסף ברשותך; התוצאה היתה התמעטות הכסף בשוק. 47 מדינות, ובהן אפילו בריטניה השמרנית, מיהרו לפרוש מ"בסיס הזהב", אבל ארה"ב היתה אחת הבודדות לשמור עליו. וכך התמעטה מאוד יכולתו של הובר להשפיע על המשק האמריקני; זה היה גזר דין היסטורי ומחמיר לגבי נשיאותו. 

הנשיא שהחליף את הובר, פרנקלין רוזוולט - שעתיד להיזכר אולי כנשיא המודרני הגדול מכולם - אמנם לא ביטל את בסיס הזהב אבל החליש אותו מאוד. רוזוולט פירסם תקנות חירום שאסרו צבירת זהב בתחומי ארה"ב - ומעשית, החרים אותו חזרה לאוצר המדינה. צעדו הבא היה העלאת מחיר הזהב בצורה מלאכותית, מה שאיפשר לו להדפיס כסף רב יותר ולאגור עוד זהב במהלך תקופתו הארוכה כנשיא (הוא נבחר ארבע פעמים ומת במהלך כהונתו, בעידן שקדם להגבלת שתי הכהונות). וכך אולי רוזוולט היה כבול עדיין לבסיס הזהב, אבל לפחות היו בידו המזומנים לצאת מהמיתון, ואחר כך להביס את גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה. 

הובר הצולע והכבול היה יכול רק לקנא בברק אובאמה, תשעה עשורים אחריו. ההיסטוריה הכלכלית טרם נכתבה, אבל מדיניות אובאמה והבנק המרכזי - להציף את השוק בכסף זול - עצרה את הקטסטרופה הכלכלית שנראתה עומדת בפתח בסוף כהונת קודמו ג'ורג' בוש. את ההשפעות לטווח ארוך עוד נלמד, אבל המדיניות המוניטרית הזו קנתה לאובאמה זמן ושקט שאיפשרו לו להוציא לפועל חלק מתוכניותיו בתחומי תעסוקה, אנרגיה ובריאות.

 

המהלך של ניקסון

בראיון ל"ישראל השבוע", הארט - עיתונאי ועורך כלכלי בכיר שכתב בין היתר ל"טיימס" הלונדוני, ל"ואניטי פייר" ול"פייננשל טיימס" וחוקר את תעשיית הזהב כבר כמה עשורים - מסביר עד כמה רעיון בסיס הזהב בזמננו עשוי להיות הרסני ואף אנרכיסטי, בטח למי שמעוניין לכהן כנשיא ארה"ב. "הרעיון הזה מטורף לחלוטין", אומר הארט, "הוא לרוב קוסם לאנשים שלא מודעים כלל לתפקידו של הבסיס הזה ואיך הוא פעל. זה רעיון טוב רק למי שלא רוצה שלממשלה תהיה איזושהי אפשרות למדיניות מוניטרית".

בין הובר, רוזוולט ואובאמה היה נשיא רפובליקני נוסף שהתמודד עם משבר כלכלי. ריצ'רד ניקסון נאבק במתקפה על שער הדולר, בעידן שבו אונקיית זהב בשוק החופשי היתה שווה 3 דולרים יותר משווייה על ידי ממשלת ארה"ב. כלומר, מי שהיה ביכולתו לפדות זהב מהאוצר האמריקני, היה צפוי לרווח מיידי של כמעט עשרה אחוזים. בעצת שר האוצר קונולי, שהיה דמוקרט מבחינה פוליטית, ניתק ניקסון באחת את שער הדולר מהזהב. עשורים אחרי שהפכה לענק הכלכלי של העולם, ביצעה ארה"ב את הצעד המתבקש - וקשרה את ערך המטבע שלה לכוחה התעשייתי־כלכלי.

 כריכת הספר החדש

זו היתה הנקודה שבה הזהב היה אמור למות - אבל מה שקרה הוא בדיוק להפך. הזהב הפך לכלי פיננסי עצמאי, ולא תלוי בממשלות. אם בזמן נאומו של ניקסון עמד מחיר הזהב על 38 דולרים לאונקיה בשוק החופשי, בתוך שלוש שנים האמיר מחירו ל־180 דולרים. השוק החופשי גרם לו לנסוק. 

איך אתה מסביר זאת? מאיפה ערכו האמיתי של הזהב? האם השימושים המעשיים שלו - למשל תעשיית התכשיטים - מהווים איזושהי הצדקה למחירו?

"המצב כיום הוא שאיש לא צריך לטעון בדבר הלגיטימיות של ערך הזהב. השוק מספר לך מה ערכו של הזהב מרגע לרגע. מה שעושה עולם התכשיטים הוא יצירת רצפה לביקוש; השוק יודע שלעולם התכשיטים יש צורך די צפוי בהיקפו בזהב, ואתה יודע שחלק מסוים מייצור הזהב יופנה לשוק הזה. אבל המנוע הגדול מאחורי עליית מחיר הזהב הוא ערכו כהשקעה, ולא ערכו כמתכת למוצרים. מחירו הוא תוצאה של ספקולציה".

 

מוצרים, וגם אופציות

הארט מקדיש חלקים נרחבים מספרו לתגליות זהב מודרניות. זהב כיום מופק בכמויות היסטוריות, ובקריאה ראשונה זה כמעט מנוגד להיגיון הכלכלי. הוא הפך למעין מטבע שאין שום הגבלה לגבי היקף ההדפסה שלו. הארט מנמק זאת בעיקר בקלות המסחר.

מחיר היהלום, למשל, נשמר בגלל מונופול של סינדיקט שמונע את הצפת השוק. אבל יהלום הוא שומר ערך גרוע מאוד בעוד זהב יציב יותר. איך אתה מסביר את ההבדל?

"אי אפשר כלל להשוות. זהב הוא בר־חליפין, יהלומים לא. לזהב היסטוריה ארוכה ככלי מוניטרי, ליהלומים אין שום היסטוריה שכזו. קל מאוד לקבוע את ערכו של הזהב - פשוט שוקלים אותו. תנסה לקבוע את ערכו של יהלום... אני רק יכול לאחל לך בהצלחה".

אינך רואה את הרגע שבו מפיקי זהב או המחזיקים בו ירצו להגביל את התפוקה כדי לשמר את מחירו?

"אני לא רואה את זה מתרחש. באופן טבעי, יצרנים תמיד ירצו להגדיל את התפוקה; המשקיעים בכרייה לא ירצו לשחק משחקים ולעסוק בספקולציות. למתכת יש ערך גדול מאוד, והמחיר הוא גבוה כל כך שהם יכולים לחיות איתו בשלום".

אתה מתייחס בספרך בהרחבה לכך שכמה מהנהנים הגדולים מהעלייה הדרמטית בערך הזהב, היו מי שהכניסו את השווקים מלכתחילה למשבר של 2008 ולבסוף נהנו ממנו באמצעות המסחר בזהב. האם יש לאנשים כאלו גם אינטרס באי־יציבות בשוק הזהב עצמו?

"השוק כיום הוא עצום בגודלו ומורכב. נוסף על המתכת עצמה, יש כמות עצומה של 'מוצרי זהב' - כלומר אופציות וניירות צמודי זהב או מבוססי זהב. המורכבות של הניירות והאופציות הללו פירושה כמובן שוק פחות יציב. נכון שעבור השחקנים העיקריים בשוק הזה אי־יציבות היא שם המשחק. אבל עדיין, מי שרוצה להחזיק זהב עבור היציבות יכול להתעלם לרוב מתנודתיות זמנית".

וזה מביא אותנו לזהב בתקופתו של הנשיא הרביעי בסיפור - אובאמה. הזהב, שפעם היה סמל ובסיס לאוצר האמריקני - שינה את ייעודו. הוא הפך למקום שאליו בורחים כשאין ביטחון במדיניות הבנקים המרכזיים. קרנות הגידור גרפו הון ממשבר הבורסה, שהם היו מהאחראים הלא קטנים ליצירתו. 

הזהב מלמד אותנו שיעור חשוב בכלכלה חופשית. ערכו של מכשיר חליפין לא נובע מהשימוש בו וכנראה אפילו לא נובע מהיצע וביקוש, אלא בעיקר מפופולריות, שאת מקורותיה אפשר למצוא בהיסטוריה ומקלות המסחר בזהב. 

 

רוצחים שכירים במכרות

התשוקה של הארט לנושא הזהב היא כשל כורה במכרות. עבורו, מדובר בעסק ממכר, מלא תיאוריות קונספירציה וכיבושים עקובים מדם. הזהב חוזר לקסם של הפרה־היסטוריה ומשם לתככים של ימינו, אז כיצד אפשר להישאר אדיש אליו?

"התגוררתי בלונדון כשמחיר הזהב קבע שיאים מדי יום, ומכיוון שלונדון היתה מרכז המסחר לא חסרו אנשים לדבר איתם על הנושא", מספר הארט, "30 שנה קודם לכן כתבתי ספר על תגליות זהב ועל הבהלה לזהב הקצת פחות ידועה - זו לצפון אגם סופיריור; אנשים עלו צפונה באוטובוסים מטורונטו לראות אם הם יכולים לחפור שוחה באדמה ולמצוא זהב. אבל בימינו הבהלה לזהב היא גלובלית. אנחנו בתקופת תגליות מרתקת בכל יבשת מלבד אנטארקטיקה". 

מה המקום המרתק ביותר שבו עברת?

"בשירות 'ואניטי פייר' יצאתי לכתבה על מכרות מקיבאלו שבצפון־מזרח קונגו ועד מונגוליה. אבל סיפור אחר, המפתיע ביותר, היה על מכרות בסנגל בתוך יערות הבמבוק, שם הכורים עובדים באותן השיטות שאפיינו את הכרייה לפני אלפי שנים. אלו מכרות שפעם היו חלק מהאימפריה של מאלי - שהיתה שדה הזהב של אירופה בימי הביניים ומקום מגוריו של אחד האנשים העשירים בהיסטוריה - הקיסר מנסא מוסא. לא היה לי שום מושג שאנשים עדיין כורים זהב בשטחי האימפריה האגדית הזו; כל הכפר יוצא בבוקר - גברים, נשים וטף, לעבודת הכרייה. הנשים היו יפהפיות ועטויות תכשיטי זהב, אבל התגוררו בבקתות בוץ".

ברור לחלוטין שהזהב בשווקים הפיננסיים הוא רק חלקו של הסיפור. יש את הזהב כמתכת, וכמו מחצבי טבע אחרים הוא לאו דווקא מביא עימו עושר או אושר לתושבי האזורים שבהם הוא נמצא. הארט מקדיש את החלק ההיסטורי בספרו לחורבן תרבויות עתיקות בדרום אמריקה, ולמותם של מיליוני בני אדם בגלל חמדנות הכובשים הספרדים במאה ה־15. העצוב הוא שתרבויות אלו אפילו לא ייחסו לזהב ערך מוניטרי, אלא רק השתמשו בו לאסתטיקה. הם לא היו יכולים לדמיין לעצמם את העוצמה שהזהב מקנה לכובשים. 

האירוניה היא שגם הספרדים לאו דווקא נהנו מהזהב שאותו חמסו. הוא נגזל על ידי ציי בריטניה וצרפת לאורך נתיבי הספנות. וגם הזהב שהגיע לספרד לא נוצל לפריחה כלכלית אמיתית - בין היתר בגלל הפגיעה הכלכלית כתוצאה מגירוש היהודים. 

כ־400 שנים לאחר מכן הביא הזהב למלחמת הבורים בדרום אפריקה, פלישה בריטית ומלחמה בצאצאי המתיישבים ההולנדים. הבריטים הביאו לעולם מוסדות כגון מחנות ריכוז, שבהם מתו לפי הערכות שונות יותר משלושת רבעי הילדים הבורים. זו טראומה לאומית שטרגדיה אחרת, שלטון האפרטהייד, היתה במידה רבה המשכה. 

הארט חוזר בתחילת ספרו לדרום אפריקה של היום - ולחיזיון כמעט אפוקליפטי שיצר מחיר הזהב - מכרה מפוננג. גודלו כמחצית גודלה של מנהטן, הוא צורך חשמל כמו עיר שבה 400 אלף תושבים. עומקו גדול פי עשרה מהאמפייר סטייט בילדינג - כלומר ארבעה ק"מ בקירוב. מערכת המנהרות שלו ארוכה ממערכת הרכבת התחתית של ניו יורק. 

סביב המכרה תעשיה שלמה. יותר מעשרה אחוזים מהזהב היוצא ממפוננג הוא בלתי חוקי, ומופק על ידי כנופיות שהשתלטו עליו. הכנופיות לא עסוקות רק בסחר בזהב; שוק שחור - מלחם ועד זונות - משגשג במקום. מחירה של כיכר לחם בתחתית המכרה גבוה פי עשרה ממחירה על פני הקרקע. יחידות הביטחון של חברת המכרות הן לא פעם קבוצות של רוצחים שכירים, והעצוב הוא שהתנאים במכרה מפוננג טובים בהרבה מכרייה בסין או בקונגו. 

בשיחה עימו, הארט ממתן במשהו את תחושת סחר העבדים הזו. "לא יהיה זה נכון לתאר את כל פעילות הכרייה בעולם באופן אפוקליפטי כל כך", הוא אומר, "החום העצום השורר במפוננג נובע בגלל עומקו. זה נכון לגבי כמה מהמכרות העמוקים בדרום אפריקה וגם לגבי מכרות נטושים שעליהם השתלטו גורמים לא חוקיים הכורים שם באמצעות מהגרים לא חוקיים העובדים בתנאי ייאוש. ראיתי גם כרייה בסין בתנאים מחפירים, אבל אי אפשר לגזור מסקנה כללית מהסיפורים הללו - הם נועדו יותר להמחיש את הביקוש העצום לזהב. באופן כללי, ברחבי העולם משרות בענף כריית הזהב משלמות כסף טוב ומהוות עבודה מבוקשת מאוד. דוגמה טובה לכך היא המכרות בנבאדה".

המסקנה לקורא, עם זאת, נכונה כבימים עתיקים: אלו שמגלים את הזהב אינם מתעשרים, וגם לא מי שהזהב נמצא בשטחו. מתעשר רק מי שיודע להתעשר.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו