"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אפשר לבקר את בג"ץ, לא להכריז עליו מלחמה

מלחמת בני האור בבני החושך נכנסה לשלב המכריע • "אוי לדור ששופט את שופטיו", סיכמו חכמים, "ואוי לדור ששופטיו צריכים להישפט" • השר יעלון הוא תמונת הראי של המלחמה על שלטון החוק • וגם: משהו רע עובר על פרקליט המדינה שי ניצן

,עודכן
מרים נאור. הביקורת על בג"ץ אינה נקודתית // צילום: יהודה בן יתח // מרים נאור. הביקורת על בג"ץ אינה נקודתית

ברדתה לאילת הפשילה איילת שקד את שרווליה ונשאה באוזני עורכי הדין שמילאו את האולם את נאום הכרזת המלחמה על בית המשפט העליון. לא יועילו ההסברים שפיזרה לכל עבר כי היא אינה "דורסנית" (ובהליכותיה זה בוודאי נכון) ו"חברה של הנשיאה מרים נאור", מפני שאלה רק משככי כאבים מתוחכמים. בפועל היא יותר אויבת למערכת המשפט מאשר השכפ"ץ שלה.

צילום: ערוץ הכנסת

שקד ממשיכת דרכו של הפרופסור דניאל פרידמן ואינה מסתירה זאת. רק שפרידמן ניהל את מסעו נגד דורית ביניש בלשון ובנימוקים ובטענות שקוממו עליו רבים וטובים במחנהו, ובהם כאלה אשר תהו על ההגנה שהעניק במאמריו אפילו לאהוד אולמרט, ואילו שקד מתוחכמת וקרת מזג ותכליתית ולומדת בקפידה ומנהלת את מלחמתה בדרכי נועם, וזה תרבותי יותר, אבל גם מסוכן יותר.

לא מדובר בביקורת נקודתית. נשיאת העליון נאור - שצברה ניסיון רב במשפטים בעלי עניין ציבורי כהרשעת אריה דרעי ובפסק הדין שלה על הבנקאים - מבינה היטב כי יש מקום לחלוק על הפסיקות בכל הערכאות. גם על שלה. אבל שקד לא באה רק לחלוק על פסק הדין בעניין מתווה הגז; היא עושה שימוש בתוצאתו כדי לקצץ בכנפי העליון ובמעורבותו בתקינות ההוויה בישראל הסוערת.

הקואליציה נגד העליון רבת פנים. יש בה הזועמים בצדק על הסחבת (כמה זמן ידחו חמישה שופטים את ההכרעה בפרק יחיד - מעטפות הכסף - בעניינו של אהוד אולמרט? האם כדי שהזמן יחלוף, ויוכלו להקהות את רישומו של העונש? ואל יאמרו כי יש תור, ואין לקפח אלמנה ויתום. הדחייה בחריצת דין הידוען אולמרט פוגעת באורח מהותי באמון הציבור בעליון).

אחרים כועסים על הכרעות בעניינים שבין דתיים לבין חילונים. אך מה החלופה? להשליך את אלה ואלה מבית המשפט ולהשאיר את רחבת הכותל המערבי פרוצה לאלימות ולאיבה רק מפני שהפוליטיקאים אינם מסוגלים להגיע לפשרה יעילה, וליישמה? בלי העליון ישליכו אבנים במקום הקדוש. ועולם העסקים מתרעם מפני שיש החלטות שיפוטיות אשר מעכבות עסקאות מפוקפקות ופוגעות ברווחים ומהגבלים עסקיים (קרטלים) ושולחות טייקונים לכלא (דני דנקנר, אביגדור קלנר ועוד היד נטויה).

ובעיקר המתנחלים, שמשלים את עצמם כי אם רק ינוטרל בג"ץ יהיה אפשר להשתלט על כל פיסת קרקע פלשתינית. זה הבל. העליון מגונן מפני התערבות בינלאומית. בתי הדין בעולם מאמינים לבג"ץ הישראלי. הם רוממו את הפרופסור אהרן ברק, שכתב את פסק הדין על גדר ההפרדה, ומאז הניחו לנושא. אנשי ה־BDS מכים בישראל ללא הרף, אבל רישומם בפועל הוא כאין וכאפס לעומת מה שיתרחש בזירה המדינית־משפטית ברגע שבו ייגזרו מחלפות ראשו של העליון, שהילת הצדק היא ככתר לראשו.

הרבנים אינם מבינים. לחרדים לא אכפת. לרוע המזל, בנימין נתניהו נתן השבוע גיבוי־במשתמע לשקד. נכון שהזכות לבקר את בג"ץ היא חלק מהמהות הדמוקרטית. אבל אם זה כל מה שהיה לו לומר אחרי נאום שקד, כי אז המלחמה בבג"ץ שוב אינה רק שלה. בפועל איש בממשלה ובליכוד לא הסתייג מחומרת דבריה. השר משה כחלון היה הצדיק היחיד שהשמיע "לא" נוקב, וזה חשוב אבל לא מספיק.

לא תמיד נהג הימין בבג"ץ כבעשור האחרון. מנחם בגין הקדים את המאורות מאיר שמגר וברק בהעלותו על נס את בקרת שלטון החוק על הממשלה. לפחות שניים מהליכוד היו שרי משפטים למופת. דן מרידור הוביל את הקו של ישראל "יהודית־דמוקרטית" ויזם מינויים חשובים בעליון (למשל ד"ר מישאל חשין). הוא היה ליברל מאסכולת בגין וזאב ז'בוטינסקי. אך גם משה נסים, שמרן ודתי ומי שבא ממערכת ההלכה, היה דוגמה לשר משפטים ראוי ונאות. אפשר לחלוק ולהתנגד, אבל לקיים את שלטון החוק ככתר על ראשה של ישראל, שתיראה ותהיה בפועל צודקת מבית ומחוץ.

מרידור. יזם בתקופתו מינויים חשובים בעליון // צילום: גדעון מרקוביץ'

האירועים במאבק על דמותו של בג"ץ הם דמויי מחלה סופנית. בתחילתה אין האדם חש בהצרת עורקיו וורידיו ובעליית לחץ דמו ובמשמנים המתפשטים בגופו עקב זלילת אומצות, ואחר כך זה מאוחר מדי. ההצלה קשה, ולעיתים אינה צולחת.

כאשר המתנחלים יגלו כי הבית שהקימו על אדמה לא־להם גרם בשרשור להחרמת כל תוצרתם ברחבי אירופה; ושהבית הבא הביא את ארה"ב לתמוך בהקמת פלשתין חד־צדדית; ולטייקונים לא יינתן יומם בבית המשפט, או דווקא לקורבנותיהם; ואפילו החרדים לא יוכלו לבקש את זכויותיהם - יהיה כבר מאוחר מאוד בעבור כולם, אם לא מאוחר מדי.

עד אז תספיק שקד למנות בשנה הבאה ארבעה שופטים בצלמה ובדמותה בקוותה כי ישנו את פני בג"ץ לשנות דור. מלחמת בני האור בבני החושך נכנסה לשלב המכריע. היא גורלית, "אוי לדור ששופט את שופטיו", סיכמו חכמים, "ואוי לדור ששופטיו צריכים להישפט".

לא תם ולא נשלם

משה (בוגי) יעלון הוא תמונת הראי של המלחמה על שלטון החוק. מתארגנים נגדו בליכוד ובימין, אבל הוא נותר המייצג הנאמן של עמדת מפלגתו המקורית - ביטחוניזם וטוהר הנשק. יעלון לא שם עצמו במקום בית המשפט העוסק בעניינו של החייל שירה במחבל השרוע על הקרקע בתל רומיידה, אבל אינו מוותר על האמירה כי לא כנופיות יכתיבו לרמטכ"ל גדי איזנקוט כיצד לנהוג בצה"ל, ועמדתו העקרונית עלולה לעלות לו ביוקר במרכז הליכוד.

לפוליטיקאים מהימין, שהפכו את החייל היורה לכמעט סמל, יש מזל. אילו נודע ברבים מי הוא המג"ד - גיבור ישראל מוכר ומובהק - שהטיח בחייל היורה "אתה משקר", היתה אהדת הימין כלפיו צונחת פלאים. הסיפור הזה לא תם ולא נשלם.

אל תאשימו את האולפן

משהו רע אירע לשי ניצן. לומר כי סידרה טלוויזיונית, המערערת על הרשעת רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, מסכנת את הדמוקרטיה? אשיב לו בנימה זהה של דמגוגיה חלולה כי דווקא פרקליטות מדינה המונעת כניסת רופאה (ד"ר מיה פורמן) לתפקיד במכון הפתולוגי שבו זכתה במכרז מפני שחוות דעתה המקצועית אינה תואמת את ציפיות התביעה - היא שמסכנת את הדמוקרטיה. הזכות לערער ולפקפק בהכרעת דין תקפה וקיימת ועומדת בכל דמוקרטיה (בלחש, בינינו לבין עצמנו, מה עשה אמיל זולא בצאתו להגן על אלפרד דרייפוס ב"אני מאשים"?)

כניצן, גם אני לא איבדתי אמוני בהכרעות הדין לגבי זדורוב. מדוע שהמשטרה והפרקליטות ירצו להרשיעו אם בידיהן עדות המצביעה על רוצחת אחרת? ידוע גם ידוע כי לא לכל השאלות המתעוררות במשפט פלילי יש פתרון בעובדות הנחשפות (לא נמצאו ההמחאות שמסר שמואל דכנר לד"ר יוסי אולמרט, ובכל זאת איש מהשופטים - גם המזכים את אהוד אולמרט מחמת הספק - לא הטילו ספק כי הכסף הועבר).

מדוע, אפוא, רבים נוטים לפקפק בהכרעות הדין שחזרו על עצמן בערכאות שונות? מפני שיש עתה נטייה אופנתית לא להאמין לדבר היוצא ממה שנתפס כממסד בכל תחום ובכל עניין; ומפני שהתשובה לשאלה זו אינה מצטמצמת לחדר שירותים בבית ספר נידח אלא משתרעת עד למיליונים הנוהים אחרי דונלד טראמפ וברני סנדרס, שמבטאים ריק של אחריות וזוכים לאהדה חסרת תקדים; ומפני שהממסד קנה לעצמו שם רע החל ממסמכי פנמה ומחוסר האמינות ואוזלת היד של צמרת המערב וכלה בדמו־דיקטטורה שמנהיג ולדימיר פוטין ברוסיה ורדיפת הבצע והנהנתנות של מנהיגי העולם; ומפני שנוכח נוהלי הכזב של הממסד מתחזקת נטיית־הלב הטבועה באופי האנושי ללכת שבי אחרי נביאי שקר; ותמיד יש פתיל זעיר של אמת המנווט המונים לדרוך על מוקש של זדון.

העניין של מלחמת הפרקליטות בזדורוב בטל בשישים בתופעה הכוללנית. לא סידרת הטלוויזיה שהיא, כנראה, ערעור שגוי על תוצאות המשפט יושבת על ספסל הנאשמים - אלא מי שגרם לה להצליח, והוא ממוקם הרחק מהאולפן.

לא כולם שווים?

השופט יורם דנציגר מעוניין להעניק זכות וטו לכל שופט המשתתף בדיון על הרשעה ברצח. אם שלושה שופטים במחוזי קבעו פעמיים כי אדם רצח; ועוד שלושה שופטים קבעו זאת בעליון; ושוב היה דיון, והוכרע ברוב קולות כי הנאשם אכן הרוצח, אבל לאחד היה ספק וזיכה - תיסוג דעת רוב מכריע של השופטים בכל הערכאות מפני דעת היחיד של הפקפקן, והנאשם ישוחרר.

השופט דנציגר // צילום: גדעון מרקוביץ'

לפי תפיסה זו, לא כל השופטים שווים בפני החוק. מתנגד שקול כנגד כולם. למה ומדוע? ככה. מפני שדנציגר היה בדעת מיעוט בסוגיית הרשעתו של רומן זדורוב; ומפני שבעיניו זכות החפות עולה על כל ההוכחות המוצקות. מדוע כל שופט רואה לעצמו חובה לנאום בפני עורכי הדין ביום חם באילת?

עדיין אגדה

"ספר האגדה" שערכו ופירשו חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי נמנה עם שכיות החמדה, שבגללן כדאי לקורא שהעברית תהיה שפת אמו. אין עוד כקובץ הזה אשר ראה אור לפני כ־105 שנים באודסה, וזכה למהדורות נוספות בשנות ה־30 וה־40, ועתה בעריכת הפרופסור אביגדור שנאן אשר הקדיש לו שבע משנותיו.

השניים העתיקו במכונת כתיבה כ־6,000 קטעים ממיטב התרבות והספרות וההלכה היהודית, ופירשו אותם בשולי הדף. אז הקדים שמו של העורך רבניצקי את זה של ביאליק על כריכת הספר. אך נקפו השנים, וביאליק עלה על רבו (אך דבק בו), והחל מהמהדורה השנייה קדם שמו של המשורר הלאומי לזה של עורכו.

יותר מ־50 שנים לאחר פרסום המהדורה השלישית דן המו"ל אהד זמורה עם שנאן על הוצאת "ספר האגדה". שנאן סיפר לי השבוע כי שמע מפי אהד, שאביו, ישראל זמורה, קנה את הוצאת "דביר" כדי להחזיק בזכויות להדפיס את "ספר האגדה". אהד ביקש משנאן לממש את צוואת אביו, אך לא זכה אלא בנו ערן (והוצאת כנרת זמורה ביתן וקרן אבי חי) השלימו את המלאכה.

ביאליק. שוב מככב כרב מכר // צילום: קלוגר זולטן

ביאליק ורבניצקי צירפו כמוטו ליצירתם את הפסוק "והישר בעיניו - אלו אגדות משובחות..." המשורר הלאומי רצה להעמיד לדור הצעיר, שדבקותו במורשת ישראל ובתרבותו הלכה ודעכה, מעין "ש"ס חדש". אפשר שהצליח אם 105 שנים לאחר שהספר ראה אור הוא שוב מככב ברשימת רבי המכר.

כרטיס אדום

בשעת לילה צפיתי השבוע בערוץ 10 ולא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי. ישב פלוני וניבל את פיו בשפת ביבים. סתם, בלי חן וחסד ורחמים. בלי טעם וריח. תוכן של הטרדה מינית. יש בביוגרפיה שלי יותר מ־70 שנות נוכחות במגרשי כדורגל ומעולם לא נאמרו שם דברים כאלה במינון כה גבוה (השם והמען של השידור שמור אצלי כדי לא להגדיל את הצפייה בו).

אין, כנראה, עורך בערוץ 10, ואולי גרוע מזה - דווקא יש עורך בערוץ 10 וזה מה שהוא מוכן לעשות במרדף אחרי המדרוג, רייטינג.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר