דעת המיעוט

אנחנו שמשרתים בצבא, אפילו שאנחנו לא קרביים.

אנחנו שחיים בתוך הקו הירוק.

אנחנו שעומדים דום בזמן צפירה, אפילו אם אנחנו לבד בבית.

אנחנו שרואים חייל צה"ל ולא צורחים עליו שהוא נאצי.

אנחנו שרואים שוטר ולא יורקים עליו, אלא סומכים עליו.

אנחנו שמשלמים הרבה מאוד מיסים מהכסף שאנחנו מרוויחים מהעבודה שאנחנו עובדים בה כל יום, לפחות שמונה שעות ביום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחר שנה.

אנחנו שנרדפים על ידי מס הכנסה אם חשבונית שלנו לא התאימה.

אנחנו ששומרים על החוק של מדינת ישראל, גם אם החוק פסק נגדנו.

אנחנו שמממנים את ההתנחלויות וההגנה עליהן, אף על פי שכולם מסכימים שאלו התנחלויות בשטח כבוש.

אנחנו שאוכלים מרורים בגלל מעשים של קיצונים, שחושבים מחשבות קיצוניות.

אנחנו שלא כורתים עצי זית לשכנים שלנו, גם אם אנחנו מאוד מאוד שונאים אותם.

אנחנו שעושים מילואים, אף על פי שלא בא לנו.

אנחנו ששוכלים חברים ומשפחה בפיגועים, כמו כולם.

אנחנו שנפצעים בצבא, למרות שלא היינו קרביים.

אנחנו שרוצים לקנות דירה במחיר נורמלי.

אנחנו שרוצים לשכור דירה במחיר נורמלי.

אנחנו שאין לנו תחבורה ציבורית בשבת, גם אם ביום שבת אנחנו אוהבים לרבוץ בבית.

אנחנו שמממנים את החרדים שמחרימים אותנו בגלל שאנחנו לא יהודים באמת.

אנחנו שחייבים להתחתן ברבנות, למרות שזה לא כזה נורא.

אנחנו שחייבים להתגרש ברבנות, למרות שזה נורא ואיום.

אנחנו שמאמינים בדמוקרטיה, גם אם המפלגה שלנו לא בשלטון.

אנחנו שמצביעים בקלפי, למרות שאין סיכוי שהמפלגה שלנו תיכנס.

אנחנו שיצאנו לכיכר, גם כי יש שם בחורות יפות וגם כי קצת אכפת לנו.

אנחנו שמוחזקים שבויים בתוך המדינה שלנו על ידי מיעוט.

אנחנו שמוחרמים פעם אחר פעם על ידי אמנים ואנשי תרבות מכל העולם.

אנחנו שמשלמים הרבה כסף ללימודים באוניברסיטה, גם אם זה רק כדי להכיר בחורות יפות ולא כדי ללמוד ספרות אנגלית מהמאה ה-19.

אנחנו שלא מהלכים אימים על אישי ציבור, גם אם הם לא מבצעים את העבודה שלהם כמו שצריך.

אנחנו שלא מפחדים מדעות שונות של אנשים, גם אם הן של ליברמן, אלא רק ממעשים קיצוניים (ע"ע ליברמן).

אנחנו נחרים את מי שבא לנו, מתי שבא לנו, כמה שבא לנו ואיפה שבא לנו.

* * *

ישבתי על ספה מקטיפה. אף פעם לא אהבתי את המגע של קטיפה, אבל דווקא על הספה הזאת זה לא הפריע לי. הרגליים שלי אמנם עדיין לא הגיעו לרצפה, אבל היד שלי הגיעה לכוס מיץ התפוזים הענקית שניצבה על השולחן העתיק שמולי. בזמן שחיכינו לצאת לארוחת ערב עם כל המשלחת הישראלית לביאנלה באיטליה, אני ישבתי בחדר שהיה צמוד ללובי ולגמתי להנאתי כוס מיץ תפוזים מתפוזי דם. אף פעם לא שתיתי מיץ תפוזים אדום, ולכן הזמנתי את הכוס הכי גדולה שראיתי בבר, הרי מי יודע מתי שוב אתקל בתפוזי דם-

בזמן שההורים שלי ושאר חברי המשלחת עישנו סיגריות ושתו יין בחצר הפנימית של המלון אני עברתי לאכילה מהירה של בוטנים מסוכרים. הברמן, שהיה גם המלצר, הניח לפניי את הצלוחית ומילמל משהו באיטלקית.

"גרצי", עניתי לו בפה מלא בוטנים מסוכרים.

"גרצי", הוא ענה לי וחזר לעמוד מאחורי הבר.

הבוטנים המסוכרים היו טובים, אבל הרגשתי שהבטן שלי זקוקה לשתי מנות של ספגטי בולונז נהדר, הכי טעים שאכלתי בחיים שלי. יכולתי לשמוע את ההורים שלי והחברים שלהם מצחקקים להם בחצר הפנימית הקטנה של המלון והבנתי שהם עדיין עסוקים בלדבר על אמנות.

האיש מהבר הדליק טלוויזיה קטנה. אחרי שיטוט בתחנות שבהן אנשים דיברו איטלקית במהירות האור הברמן עצר על כדורגל, הסתכל לכיוון שלי, קרץ לי בשובבות ואז אמר משהו לכיוון המסך חצי כועס.

"גרצי", אמרתי שוב, אבל הרגשתי שעוד גרצי אחד והוא יבין שאני לא באמת יודע איטלקית.

אחרי ליטר מיץ תפוזי דם הייתי צריך להחליט: לפרוק כל עול על הספה או להתאמץ וללכת לשירותים. למרות הגישה הרדיקלית שפלשה למוחי קמתי והלכתי לשירותים. בדרך נכנסתי לחצר הפנימית וגיליתי שהחצר ריקה, שהמאפרות מלאות בבדלי סיגריות ולידן כוסות יין חצי ריקות. לפתע שמעתי את אמא שלי מאחוריי.

"חשבת ששכחנו אותך, נכון-", היא חייכה אלי. ואני הבנתי שהם שכחו אותי.

idor@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו