הלילה הבהיר של 8 ביוני 2011 עטף את העיירה הסומלית הקטנה אפגויה. בשעה 02:00 בדיוק חלף רכב השטח בין העצים ירוקי העלים והגיע לעיקול בדרך המאובקת והצרה. הנהג האט את מהירותו, ורק כאשר יצא מן העיקול הבחין לפתע במחסום שהיה מאויש בקבוצה קטנה של חיילים. כעת כבר היה מאוחר מדי. לא היה לו לאן לברוח. נראה שחוץ מחיילי המחסום איש לא יידע לעולם מה בדיוק התרחש שם באותן שניות. האם החיילים הסומלים קיבלו מידע מודיעיני? האם כפי שדווח בלקוניות "נהג הרכב סירב לעצור"? מבט בתמונות הבודדות ששוחררו מהזירה מלמדות כי הכדורים פגעו אך ורק בשמשה הקדמית של הרכב, עובדה שיכולה אולי להעיד כי החיילים ציפו לנוסעים וכי שני ההרוגים נפגעו במטח אש מדויק ביותר.
הדרכון הדרום-אפריקני, שנשלף מחולצתו הכחולה של ההרוג הצנום שגופתו הוטלה על החול, זיהה אותו בתור "דניאל רובינסון". אלא שבתוך תא הנוסעים נמצאו 40 אלף דולר במזומן, מחשבים ניידים, אפוד לחימה מדוגם וכלי נשק שונים. מקץ דקות אחדות התברר כי גופתו של הארון פאזול עבדאללה מוחמד שוכבת כעת מנוקבת בכדורים על אדמתה של סומליה, המדינה שבה חלם להקים בסיס איסלאמי שממנו יפיץ את מאבקו לכל פינה באפריקה. מי שחיסלו את מנהיג אל-קאעידה במזרח אפריקה לא היו אנשי ארגוני הביון המערביים שרדפו אותו כמעט שני עשורים, אלא ארבעה חיילים סומלים.
פאזול, האיש שהשמיד את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה ב-1998 ואחד מאדריכלי ההשפלה הגדולה שהונחלה ליחידות העילית האמריקניות עוד ב-1993 ותועדה בסרט "בלאק הוק דאון", היה ידידו האישי של אוסאמה בן לאדן וכוכב צמרת ברשימת האנשים המבוקשים ביותר בעולם במשך עשור וחצי. בצחוק אירוני ואחרון של הגורל, זוהרו של כוכב הטרור מאפריקה כבה, כמעט במקרה, חמישה שבועות בלבד לאחר חיסולו של מפקדו העליון בפקיסטן.
מאז הפילו 19 אנשי אל-קאעידה את מגדלי התאומים והלמו בפנטגון בפיגועים הגדולים ביותר על אדמת אמריקה, לפני כמעט 11 שנים, נאלצו אזרחי המערב להתרגל לשמות ולפנים שהופיעו בחדשות ובדיווחים בנושא המלחמה בטרור העולמי. ברוב המכריע של המקרים, המכנה המשותף של הדמויות הראשיות הוא מוצאן הערבי: אוסאמה בן לאדן הסעודי, איימן א-זוואהירי המצרי, עבדאללה עזאם הפלשתיני ואבו מוסעב א-זרקאווי הירדני היו מדגם מייצג של הנפשות הפועלות בחזית הג'יהאד. אנשים אלה הקדישו את חייהם ואת מותם לג'יהאד העולמי, שמקורו בתחושות הזעם, הקיפוח, התסכול והרצון להשיב מלחמה שערה למערב, תחושות שמבעבעות זה כמה עשורים בחלקים נרחבים בעולם המוסלמי והערבי.
על רקע זה, בולט בצמרת הרשימה הידועה לשמצה בחור מאי קטן ושקט באוקיינוס ההודי, אדם שלימים יוגדר בידי גורמי מודיעין אמריקניים "אחד המסוכנים והמוכשרים שבמנהיגי אל-קאעידה".
כיצד הוא הגיע לשם? כדי לנסות ולשרטט את חייו ואת פועלו של פאזול, יש להסיט את המבט מן המזרח התיכון אל מזרח אפריקה ולחזור אחורה בזמן, אל התקופה שקדמה ל-11 בספטמבר 2001.
בשורות הלוחמים שזרמו לאפגניסטן מכל עולם האיסלאם במרוצת שנות ה-80 כדי להצטרף למוג'הידין שנלחמו בפולש הסובייטי, היה גם פאזול, מוסלמי צעיר מהעיר מורוני, הגדולה בערי קבוצת איי קומורו שבאוקיינוס ההודי.
אל"מ (מיל') יוני פיגל, חוקר בכיר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, כתב במאמר שהתפרסם לאחרונה כי פאזול קיבל בגיל 16 מלגת לימודים לבית ספר של התנועה הווהאבית בפקיסטן, שם "הודגשו האימונים הצבאיים והאוריינטציה האיסלאמית המיליטנטית הרבה יותר מלימודי הדת". לאחר מכן, כך על פי המרכז ללחימה בטרור בווסט פוינט, שהה פאזול בסעודיה לצורך המשך הלימודים, וסביר להניח כי מסגרות הלימודים שם הטמיעו בו היטב את תפיסות הג'יהאד שאותן יישם כל חייו.
באפגניסטן עבר פאזול כמו מתגייסים רבים אחרים בבית הגידול המפורסם ביותר בעולם - בית ההארחה הג'יהאדי "בית אל-אנצאר" שבעיר הגבול פשוואר. אף על פי שהוא כנראה לא הספיק להילחם באויב הסובייטי, הוא בהחלט הספיק, כפי שכתב ברבות השנים, לשמוע הרצאות והטפות של שני האבות המייסדים של ארגון אל-קאעידה: עבדאללה עזאם ותלמידו הנאמן אוסאמה בן לאדן.
בתחילת 1993 היה פאזול מוכן לחזור לאפריקה, ולבסס את מקומו לצד אנשים שבהם עלי מוחמד, קצין הצבא המצרי לשעבר שהצטרף בהמשך לצבא האמריקני כדי לנסות ולהסתנן ל-CIA; מוחמד עאטף המצרי, מספר 3 באל-קאעידה עד למותו בשנת 2001; אבו עוביידה אל-באנשירי, ממייסדי אל-קאעידה באפריקה שטבע באופן מסתורי באגם ויקטוריה; סייף אל-עאדל המצרי, שמכהן גם לאחר מותו של בן לאדן כאחד מבכירי הארגון; ואחרים שיהפכו בעשורים הבאים למטרות ראשיות לחיסול עבור צבאות וסוכנויות ביון רבות.
הוא התמקם בסומליה, מדינה שהלכה והתפרקה החל מראשית שנות ה-90, והקים בה תשתית טרור חזקה, ענפה ויסודית אשר תאפשר פעילות בכל המדינות הגובלות בה.
את הקשרים החזקים ביותר בסומליה טווה פאזול עם אנשי ארגון "אל-איתיחאד אל-איסלאמיה", שאחד הפלגים שהתפתחו ממנו - "אל-שבאב אל-מוג'הידין" - הפך לאחד מארגוני הטרור החזקים באפריקה, והוא נחשב כיום לשלוחה המזרח-אפריקנית של אל-קאעידה, ואחד האחראים הראשיים להפיכתה של סומליה לאזור הפרוע והאלים ביותר באפריקה כיום.
מייד אחרי שהגיע לסומליה, פאזול החל לקרוא תיגר על אויביו. כוחות האו"ם שעסקו במשימה הומניטרית של סיוע וחלוקת מזון לאזרחי סומליה האומללים הפכו למטרה עבור קבוצות החמושים האיסלאמיות שהנהיג, ואז, כשהזעיקו אנשי האו"ם את הצבא האמריקני לעזרתם, החלה הספירה לאחור. הזירה היתה מוגדישו, עיר הבירה, ואף על פי שהנבחרת שעלתה מולו על שדה הקרב היתה הטובה בעולם, לא רק שהוא לא נרתע, הוא עלה נחוש לנצח.
עד קרב פלוג'ה השני בעיראק בשנת 2004, הוגדר הקרב שנערך במוגדישו ב-3 באוקטובר 1993 (הידוע גם כמבצע "נחש גותי" או "קרב הים השחור") בתור הקרב המדמם ביותר שבו היו מעורבים כוחות אמריקניים מאז מלחמת וייטנאם. היתה זו הפעם הראשונה שבה התנגשו כוחות צבא אמריקניים עם כוחות לוחמי אל-קאעידה, עובדה שאותה אישר אוסאמה בן לאדן בראיון לפיטר ברגן מרשת CNN בשנת 2001.
אין זה המקום לתאר את מהלך הקרב (כל המעוניין יוכל למצוא אותו בפירוט רב בספרו המצוין של מרק באודן "התרסקות במוגדישו: סיפורה של מלחמה מודרנית", שעל פיו, כאמור, נעשה הסרט "בלאק הוק דאון"), אולם יש לציין כמה נקודות חשובות בו. באירוע נדיר שאינו מתרחש חדשות לבקרים, שלחו האמריקנים לקרב את אחד מהרכבי המלחמה המיומנים שלהם: 160 אנשי כוח המשימה ריינג'ר שהורכב מארבעה אלמנטים עיקריים: צוותים של יחידת העילית כוח דלתא; לוחמי יחידת הריינג'רס; מתגנבי הלילה - יחידת המבצעים האווירית המיוחדת מס' 160; והיהלום שבכתר - ארבעה צוותי יחידת קרב 6 של אריות הים, שאנשיה חיסלו לפני שבועות מספר את בן לאדן בפקיסטן.
המשימה העיקרית של הכוח היתה לכידת כמה מהמנהיגים הצבאיים במיליציה של מוחמד פארח איידיד, גנרל בצבא שהכריז על עצמו כנשיא סומליה. אלא שפאזול, אשר שהה במוגדישו כדי לתכנן התקפות נוספות על כוחות האו"ם במדינה, וגם מפקדים צבאיים אחרים של סניף אל-קאעידה המקומי חיכו ללוחמים האמריקנים בעיקר במתחם "הים השחור" בלב הקסבה של מוגדישו, והם לא התכוונו להיכנע.
שילוב קטלני של שרשרת טעויות מבצעיות עם תנאי שטח קשים והיתקלות בכוח חריג בהיקפו ונחוש בעמידתו, הביאו לכך כי בסיומן של אותן 24 שעות והפלת שני מסוקי הבלאק הוק, נסוגו יחידות העילית האמריקניות שספגו 18 הרוגים, שגופות חלקם נותרו בשטח העיר, נגררו ברחובות ועברו התעללות נוראה ושבוי אחד, מייקל דוראנט, אשר שוחרר כמה שבועות לאחר מכן. לא ברור כמה סומלים נהרגו בקרב, אבל כך תיאר אותו רוברט אוקלי, הנציג האמריקני המיוחד לסומליה: "המוני גברים, נשים וילדים אחזו בנשק וירו ללא הפסקה מכל הכיוונים. הם הגיחו ממחילות, מבתים, מבקתות ומסמטאות צרות. להערכתי נהרגו ונפצעו בין 1,500 ל-2,000 סומלים. זה היה קרב אמיתי. זו היתה מלחמה מכוערת".
כהמשך ישיר של תוצאות הקרב, החליט הנשיא האמריקני קלינטון להסיג את צבאו מסומליה.
בדו"ח המפרט את פעילות הענף האפריקני של אל-קאעידה, ששלח פאזול לאוסאמה בן לאדן בשנת 1997, הוא תיאר את פעילות כוחות אל-קאעידה תחת פיקודו בקרב זה והדגיש את שיתוף הפעולה בין קבוצות הטרור השונות. הוא היה יכול לרשום לעצמו הישג ראשון מול האויב המוצהר של אל-קאעידה, אולם התברר כי היתה זו רק התחלה צנועה בהשוואה לפעולה הבאה שלו. כעת, במקום שהאמריקנים יבואו אליו, הוא בא אליהם.
בבוקר 7 באוגוסט 1998 התקרבה משאית קלה לשגרירות ארה"ב בניירובי שבקניה וביקשה לאפשר לה להיכנס למתחם. השומר סירב ואחרי קרב יריות קצר ניגחה המשאית את השער, פרצה אותו ובעודה דוהרת לכיוון בניין השגרירות פוצצה את עצמה. רק לאחר הפיצוץ התברר כי המשאית נשאה בתוכה יותר משלוש טונות TNT.
הפיצוץ היה בעוצמה כה עזה, עד שחלונות במרחק של קילומטר התנפצו. נוסף על יותר מ-200 ההרוגים
ואלפי הפצועים, איבדו רבים באזור את מאור עיניהם משום שקולות הירי משכו צופים רבים אל חלונות משרדיהם, והפיצוץ שאירע שלוש שניות מאוחר יותר פגע, כאמור, באלפי חלונות באזור. רסיסים רבים מצאו את דרכם אל עיני העומדים ליד השמשות בבניינים הסמוכים.
אף על פי שבוצע נגד מטרה אמריקנית, הרי שכמו בפיגועים רבים אחרים של אל-קאעידה, גם בפיגוע זה היתה האוכלוסייה המקומית זו שנשאה בעיקר הסבל והאבידות. רק 12 אמריקנים נהרגו בפיגוע, לעומת 200 קנייתים אשר שילמו בחייהם על מלחמה לא להם.
שש דקות מאוחר יותר ו-670 ק"מ דרומה משם, ביצע חמדאן ח'ליף, שהיה ידוע גם בתור "אחמד הגרמני" בשל שיערו הצבוע בלונד, את החלק השני של המבצע, כאשר הדהיר את המשאית מסוג ניסן אטלס שבה נהג אל שעריה של שגרירות ארה"ב בדאר א-סלאם, בירת טנזניה.
מטען ה-TNT הענק שנשאה המשאית בטנזניה נעטף ב-15 בלוני חמצן מאסיביים וגם בארבעה שקים גדולים של אמוניום-ניטרט, אולם העובדה שהשגרירות מוקמה מחוץ לעיר והנוכחות בה היתה דלילה, הביאה לתוצאה סבילה של 11 הרוגים ו-85 פצועים.
יום הפיגוע, 7 באוגוסט, לא נבחר באקראי. היה זה יום השנה השמיני להגעת כוחות ארה"ב לערב הסעודית, ארצו של אדם שהיה אלמוני למדי עבור אזרחי המערב באותה התקופה - אוסאמה בן לאדן.
לאמריקנים ההמומים היתה אחרי הפיגוע הכפול הזדמנות פז לשים את ידיהם על פאזול ולמנוע בכך 13 שנות טרור נוספות מתוצרתו: מתברר כי הוא וצוותו המשיכו לשהות בניירובי עוד שבוע אחרי הפיגוע ורק אחר כך הוא נמלט לביתו באיי קומורו.
ב-18 באוגוסט, ארבעה ימים אחרי שנמלט מקניה, פשטו אנשי האף.בי.איי על המלון שבו שהה פאזול וגילו כי מפקד המבצע נהג להתקשר לבית מסוים באיי קומורו. שגריר ארה"ב באי בירר מהי הכתובת והתברר כי זה ביתו של פאזול. אך אף על פי שלאף.בי.איי יש צי מטוסים משלו ואף על פי שהיום ידוע כי פאזול שהה בביתו עד 21 באוגוסט, שלושה ימים תמימים לאחר שאותר, לא נעשתה כל פעולה כדי לתפוס אותו במשך שמונה ימים, וכאשר פשטו הסוכנים על הבית הם מצאו אותו, כמובן, ריק. "הציפור" התעופפה לדובאי ומשם נעלמה באפגניסטן.
מכה זו שהנחית פאזול על האמריקנים נחשבת לאחד מציוני הדרך הבולטים במלחמתה של תנועת אל-קאעידה בארה"ב. זה היה האירוע שהביא את אוסאמה בן לאדן ואיימן א-זוואהירי לכל סלון בארה"ב ובעצם פתח את המסלול שבקצהו מתנוסס אסון התאומים.
ב-11 בנובמבר 2009, יותר מעשור אחרי פעולת הטרור הגדולה ביותר שלו, הגיע פאזול מוחמד אל פסגת הטרור. בטקס שנערך בעיר קיסמאיו בדרום סומליה הוא הוכתר רשמית למפקד העליון של אל-קאעידה במזרח אפריקה. פאזול, שנשא נאום ארוך ובו תיאר את המינוי שקיבל באופן אישי מאוסאמה בן לאדן, התגאה בחלקו בהשמדת שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה וחזר גם על מחויבותו להפיץ את המאבק ברחבי אפריקה. "אחרי סומליה", איים, "ניקח את המאבק לג'יבוטי, לקניה ולאתיופיה".
את הכסף הדרוש למאבק במהלך השנים, הוא השיג בין השאר בעזרת מסחר ב"יהלומי דמים" עם רודן ליבריה המודח צ'ארלס טיילור. הוא גם היה מעורב, כפי הנראה, בעסקי הפיראטיות המשגשגים בסומליה בעשור האחרון ועמד בראש הפעילות הצבאית של "אל-שבאב אל-מוג'הידין", הארגון הסומלי האלים המשליט את מרותו על רוב חלקי המדינה השסועה עד היום.
כמה ארגוני ביון היו בעקבותיו. הוא ניצל את עובדת היותו דובר חמש שפות, שיכלל את יכולת ההיטמעות וההיעלמות שלו ונע ברחבי אפריקה, מקדם את הג'יהאד בכל מקום שאליו הגיע.
יכולות ההתחמקות שלו הפכו לאגדה: החוקר פיגל מתאר כיצד ביולי 2002 הוא נעצר בידי המשטרה הקנייתית אך הצליח להערים על חוקריו ולהימלט. באוגוסט 2003 סגרו עליו אנשי המשטרה שוב, אך עוזרו הנאמן פוצץ עצמו על רודפיו ואיפשר לו להימלט שוב. חודשיים מאוחר יותר הוא איחר לפגישה עם אחד מאנשיו שהפך לסייען ונחלץ מהמלכודת שהוטמנה לו, וב-7 בינואר הוא נחלץ מניסיון חיסול אווירי של האמריקנים בסומליה.
שמועות וקטעי ידיעות על יכולת ההימלטות המופלאה שלו וגם על מעורבותו בפיגועים בקניה, באוגנדה ובניגריה רק הגבירו מצד אחד את מאמצי רודפיו, ואת יוקרתו בעיני תומכיו מצד שני.
אבל, כפי שידוע בוודאי לאנשים מסוגו של פאזול, היכולת והמזל מספיקים רק עד נקודה מסוימת. עבור פאזול עבדאללה מוחמד, הנקודה הזו היתה מחסום דרכים לילי מחוץ לאפגויה, העיירה הסומלית הקטנה, בלילה הבהיר של 8 ביוני השנה.
בדיעבד התברר כי הנקמה, גם אם התעכבה, באה. לאחר שני הפיגועים בשנת 1998 הרכיבו האמריקנים רשימה של 21 מעורבים ואחראים ובראשם אוסאמה בן לאדן. תמונת המצב נכון לרגע כתיבת שורות אלה: שבעה שוכבים מתחת לאדמה, עשרה מביטים אל השמיים מבעד לסורגי בית הכלא ורק ארבעה עדיין חופשיים.
* * *
פאזול נגד ישראל
אף על פי שהיה ממוקד במטרות אמריקניות, פאזול מעולם לא הזניח את רצונו לפגוע בישראל ובישראלים. במהלך 2002 אף תקף ישירות מטרות ישראליות בקניה.
דפוס הפעולה היה זהה לפיגועים נגד השגרירויות האמריקניות בקניה ובטנזניה ארבע שנים קודם לכן: פגיעה בשני יעדים בו בזמן. כמיטב המסורת של פאזול בפרט ושל אל-קאעידה בכלל, המטרות שנבחרו נועדו להבטיח מספר אסטרונומי של נפגעים.
איסוף המודיעין העלה על הכוונת את כפר הנופש פרדייז מומבסה, שהיה בבעלות ישראלית, ואת טיסת ארקיע למומבסה, שהביאה והחזירה נופשים ישראלים אל עיירת החוף והנופש הציורית בקניה.
בבוקר 28 בנובמבר 2002 הגיעה אל המלון קבוצת תיירים גדולה מישראל. התיירים נחתו בערך שעה לפני כן, וצפו בלהקת רקדנים מקומיים שקיבלה את פניהם בלובי. לפתע פרץ רכב שטח את חומת המלון והתפוצץ בקרבת הלובי. היו גם עדויות על מחבל מתאבד שירד מהרכב והתפוצץ בקרבת התיירים. מבין 13 ההרוגים בהתקפה, שלושה היו ישראלים והיתר חברי להקת הריקוד שקיבלו את פניהם.
בד בבד עם הפיגוע במלון, ניסה פאזול לבצע טבח המוני נוסף בשדה התעופה של מומבסה. אנשיו שיגרו שני טילי "סטרלה" (SA-7) אל עבר מטוס ארקיע, שהמריא באותה שעה ועליו 271 נוסעים ואנשי צוות בדרכם חזרה לישראל.
עד היום אין גירסה רשמית לסיבה שהחטיאו הטילים את המטוס. האם, כפי שטוענים רבים, הפעילו הטייסים במטוס אמצעים מיוחדים להסטת הטילים ממסלולם? חלק מהנוסעים טענו שהבחינו במעין פיצוצים זעירים באזור כנף המטוס, מה שאולי יכול להצביע על שחרור נורי הטעייה.
זאת ועוד: המטוס שהותקף היה אחד משני מטוסי בואינג 757 של ארקיע, שאחד מהם הטיס לפני כן את ראש הממשלה דאז אריאל שרון. לטענת רבים, במטוס זה הותקנו מערכות הגנה שנועדו להגן עליו מפני טילים, אם כי לא ברור אם המטוס שהמריא ממומבסה אכן היה זה שהטיס את שרון.
ואולי, כפי שגרסו רבים אחרים, חוסר המיומנות של המחבלים המשגרים הוא זה שהציל את הנוסעים ומנע את מה שהיה יכול להפוך לאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
נכתב בסיוע ד"ר יורם קהתי, מרצה ועמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה, וסגן מנהל וחוקר בכיר במרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש אלוף מאיר עמית ז"ל במרכז למורשת המודיעין בגלילות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו