יותר טוב מחאה מפיגוע

הצילו, מטס המחאה מגיע, עשרות פעילים ינסו לשבש את תנועת המטוסים בנתב"ג. אלוהים שיעזור לכולנו, המשט מיוון עושה את דרכו לכאן! בעיניי, מאוד מוזרה העובדה שמדינת ישראל מפגינה פאניקה מאוד לא חבויה לגבי אותן פעולות מחאה בינלאומיות שמתנפצות על גבולותינו. איכשהו, כשמדובר במחבלים ארורים שחיים בבונקרים ובמנהרות ובמרתפים עמוק בתוך רצועת עזה אנחנו בהחלט יכולים להתמודד עם זה. יש לנו הנשק הכי מתקדם בעולם. יש לנו רובים שיודעים לירות הצידה. יש לנו מזל"טים שיכולים לרחף בתוך דירה בעזה בלי שבעל הבית יידע שרובוט מרחף לו בסלון ועוד שנייה יוריד לו את הראש. יש לנו מערכות שיודעות לזהות טיל שיוצא מתוך בגאז' של ג'יפ ולארגן לג'יפ ולמשגר רמונט. אבל כשמדובר בקבוצות של אנשים בעלי דעה קיצונית שבאים למחות נגדנו, ורק למחות נגדנו, ומודיעים מתי הם הולכים להגיע ולאן הם הולכים להגיע, ולא מסתירים את המטרה שלהם, ולא רוצים להסתיר את המטרה שלהם, אז אנחנו נכנסים לפאניקה.

מה עושים? למי ניתן לטפל בהם? מאות שוטרים יפוזרו בשדה התעופה בן-גוריון. השייטת מתאמנת בטירוף כדי שהמרמרה לא תחזור על עצמה. ובעיקר, המחאות האלו מוציאות אותנו מדעתנו, אנחנו לא ממש יודעים איך להתנהג מולן. אני לא טוען שמדינת ישראל צריכה לקבל על עצמה לפתוח את שעריה לכל מיני הזויים שבאים למחות נגדנו בזמן שהמדינות שמהן באו מעמידות בעצמן את הערבים והאיסלאם באור מאוד לא חיובי מאז הפיגועים בבנייני התאומים, ועסוקות בלחימה בעיראק ובאפגניסטן ובהרג של אזרחים חפים מפשע.

אנחנו בואכה אוגוסט, החום והלחות מתחילים לטפס לנו על הצוואר ומתחת לבית השחי, אבל אנחנו לא צריכים לאבד את קור הרוח שלנו. נכון שאף אחד לא רוצה לבלות יותר מדי שעות בשדה התעופה כשחבורה של אנשים צורחת שצריך לשחרר את המצור מעל עזה ושהפלשתינים חיים תחת כיבוש, אבל העובדות נכונות: עזה תחת מצור והפלשתינים תחת כיבוש. ואנשים רוצים למחות ולהפגין נגד המצב הזה, אבל אצלנו מפחדים מדעות שונות.

שיפגינו, שישוטו, שיצנחו, רק שיביעו דעה. אני תמיד אעדיף מחאה על פני פיגוע. יותר מדי דברים מבעבעים מתחת לפני השטח, תנו להם לצאת בצורה של מחאה והפגנה, משהו חייב לשחרר קצת את הלחץ הזה, אחרת יעבור הזמן, הלחץ ייבנה מלמטה, ומהר מאוד אנחנו נמצא את עצמנו מתמודדים שוב עם פיגועים ולא עם פעילים.

* * *

"אחחח", שמעתי את אבא שלי צועק מחדר השינה.

"אל תזוז", שמעתי את אמא שלי עונה לו.

חלפתי על פני החדר של ההורים שלי, בידיי החזקתי קערה ענקית וגדושה של קורנפלקס שכמות החלב העמיד והקר שנמזגה לתוכה הפכה את פתיתי התירס הפריכים למשהו ממשפחת הפירה. בזווית העין ראיתי שאמא שלי, כיאה לשבת בבוקר, יושבת לצד אבא שלי שמתאמץ לישון עוד כמה דקות של יום שבת ומגרדת לו בגב.

עסק לא פשוט היה לגרד לאבא שלי בגב. הרבה פעמים כשהוא היה מתעורר ומישהו מבני הבית היה חולף לידו, הוא מייד היה מגויס למשימה הבוגדנית של לגרד לו בגב. לאבא שלי יש את הגב הכי גדול שראיתי, ולגרד אותו זו משימה לא פשוטה אפילו לשרירן.

"למה הבאתי אותך לעולם הזה, יא שמגג-", הוא היה צועק עלי כשהיה מאוכזב מאיכות הגירוד שלי, ואני הייתי בתגובה צוחק ומגרד עוד יותר חזק עד שהייתי מתעייף, ואבא שלי היה אומר לי שהוא היה צריך להביא ארבעה כמוני ולא אחד. לכן שמחתי שאני בדרכי לראות וידיאו ואמא שלי נפלה קורבן לגירוד המנדטורי של שבת בבוקר.

"מה יש לך-", הוא צעק על אמא שלי כאילו היא הפסידה לו כסף בבורסה ולא פיספסה את המקום שבו גירד לו.

כשהגעתי כבר לשבת על הספה בסלון, הקורנפלקס שלי נראה כמו שקית שצפה בים ולא עזרה כמות הסוכר האדירה שהוספתי לו. הפעלתי את מכשיר הווידיאו, מובן שהשלט לא עבד, לחצתי פליי על המכשיר השחור והחדיש שלנו מסוג AIWA. שימחה אותי העובדה שאני גר ביפו ועל מכשיר הווידיאו שלנו כתוב באנגלית "אייווה".

הרצתי את הווידיאו קדימה לקראת התוכנית "שיחות לילה" שיכולתי לראות רק בשעות נורמליות. הקלטתי את כל הפרקים של הסידרה וקיוויתי לא לשמוע את הצליל הנורא של הסליל נאכל בתוך מכשיר הווידיאו. אחרי ששקעתי בתוך פרק, נמסתי בתוך הספה ובקערה שלי נשאר רק חלב עמיד, הבית התמלא בשקט מופלא. ההורים שלי נרדמו, ואחותי היתה קבורה בחדר שלה, בלימודים.

אבל אז זה קרה. לא היה אפשר לטעות בקול שבקע מהטלוויזיה. אמנם הווליום של הטלוויזיה לא היה גבוה במיוחד, אבל יכולת לשמוע את זה בבירור, הפרק של שיחות לילה התחלף באזעקה. את התוכנית החליפה כתובית בעברית, אנגלית, אמהרית ורוסית, וכולן לחשו אותה מילה - אזעקה. אבל לפני שהספקתי להיבהל ולהיות הילד הראשון בהיסטוריה שמקבל התקף לב, אחותי התיישבה לידי והרגיעה אותי.

"נבהלת, אה, אידיוט? זה סתם מוקלט בווידיאו. האזעקה לא באמת עכשיו".

idor@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו